בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דוגמתו הרעה של שווייק אינה מידבקת בחלוצי ארצנו ומגיניה

כיצד הצליח שווייק, החייל השמנמן המחבל בכל משימה, להיות דמות פופולרית כל כך בתרבות העברית דווקא בשיא התגבשותו של הלוחם העברי?

תגובות

בסתיו 1939 הוצגו ברחבי תל-אביב, בין השאר, שתי מודעות. האחת, בתכלת-לבן, ובה נתבעים להתגייסות "הצעירים והמגודלים שבישוב העברי", והשנייה, "מודעה בעלת גודל רב ובלתי צנועה ומחוסרת טעם שבה מזמין התיאטרון ?אהל' את הקהל, לבוא לגן התערוכה ולראות את המחזה ?החייל האמיץ שווייק' המוצג כבר בפעם ה-125". דברים אלה כותב ש' גורליק, עיתונאי "הארץ", על רקע הקריאה להתגייס למלחמת העולם השנייה. העיתונאי ממשיך ועומד על הניגוד בין הצופים לדמות הראשית במחזה: "אנשים אלה, היודעים כי בענייני התיישבות מוכרחים הטרקטור והרובה להיות כרוכים, ויש שהרובה מוכרח להקדים את הטרקטור, היודעים, כי הנוטר הוא שומר ישראל, הוא תופעה חיובית, בעלת משמעת - הקהל הזה, האנשים הללו עצמם שואפים נחת, נהנים מן הבדחן הגס שווייק השם, כביכול, ללעג ולקלס את המלחמה... הקהל נהנה משטות טרדנית זו, מן הפריבוליות המסוכנת הלזו, ורוממות הבנין והתחיה, תחיית ארץ האבות, בגרונם השכם והערב".

"החייל האמיץ שווייק", שהועלה לראשונה בסוף 1935, זכה להצלחה יוצאת דופן ביישוב העברי, הצלחה שאינה מובנת מאליה כלל וכלל. "החייל האמיץ שווייק", ספרו הנודע של ירוסלב האשק מ-1923, נכתב לאחר שירותו של הסופר הצ'כי בצבא אוסטרו-הונגריה במלחמת העולם הראשונה. היצירה נחשבת לאחת הסאטירות האנטי-מלחמתיות המשפיעות ביותר במאה העשרים. הקהל בארץ ישראל התוודע לדמותו של שווייק בעיקר מעל בימות התיאטרון. ההצגה הועלתה ב"אהל", "תיאטרון פועלי ארץ ישראל", וקדמה לתרגום הראשון של הספר לעברית ב-1952.

המחזה, שהיה נאמן לרוח הספר בעיבודם של מקס ברוד והנס ריימאן ובתרגומו של אביגדור המאירי, היה לחלק בלתי נפרד ממרקם תרבות היישוב העברי. למאיר מרגלית, שגילם בכשרון את דמותו של שווייק, היה תפקיד מרכזי בהפיכתו לקלאסיקה. המחזה הוצג בכל רחבי הארץ ומעטים לא ידעו מיהו שווייק. כל אימת שתיאטרון ה"אהל" עמד בפני פשיטת רגל, הועלה המחזה מחדש. הצגות צהריים התקיימו במיוחד לתלמידים. נוסף למסגרת המחזה, מרגלית נהג להופיע לבדו בדמותו של שווייק מול קהלים שונים. סוחר הכלבים מפראג הגיע אף למחנות צבאיים, לפני קום המדינה ואחריה, אפילו בתקופת מלחמת העצמאות.

צעדיו הראשונים של שווייק בארץ ישראל נעשו במקביל לתהליך גיבושה האידיאולוגי של דמות אחרת, שהפכה מרכזית באותה עת: "הלוחם העברי". דמותו של שווייק השמנמן, המחבל בכל משימה, שלעולם לא מגיע לשדה הקרב, ה"מודיע בהכנעה שיש לי ראומטיזם", נגדה במידה רבה את דמותו של הלוחם, על מאפייניה ההירואיים. בתהליך התקבלותו של שווייק היה טמון אפוא פרדוקס מפתיע.

קבוצה "גלותית" של אנשים ביישוב העברי זכתה להכיר את שווייק בשנות העשרים של המאה הקודמת, עוד לפני בואם לארץ ישראל - במרכז אירופה, לאחר שתורגם הספר לגרמנית (1926) והומחז בגרמנית (1928), וכן במזרח היבשת, עת התפרסם הספר ביידיש (1928). יהודים רבים חלקו גורל משותף עם שווייק, ונאלצו להתמודד עם צבא זר. אחרים מצאו בו תכונות "יהודיות" מסורתיות, כהומור ופיקחות, בהתמודדותו עם חוסר השוויון.

לעתים קומדיה היא רק קומדיה, וכך גם התייחסו למחזה חלק מן הצופים. עם זאת, הביקורת שבמחזה היתה ידועה, ותמיד יוחסה לו חשיבות אנטי-מלחמתית ואנטי-ביורוקרטית. אמנם התלבטות של למעלה משנה ליוותה את העלאתו, אך לא היה זה בשל תוכן המחזה, אלא דווקא משום שבמוקדו עמד שחקן אחד. עניין זה נתפש כבעייתי מבחינה ערכית ואמנותית ב"תיאטרון פועלי ארץ ישראל". אנשי ה"אהל" קיוו להעביר באמצעות המחזה מסר אוניברסלי נגד המיליטריזם. "שווייק הוא סמל לניצחון האדם על משטר העריצות", כתבה לאה גולדברג לאחר הצגת הבכורה.

כמעט שלוש שנים לאחר הצגת הבכורה עמד למבחן מעמדו של שווייק בתרבות היישוב. על רקע הקריאה להתגייסות עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עמד המחזה במרכזו של ויכוח אידיאולוגי. היו שטענו כי שווייק ה"דאזארטיר" (עריק) יפגע במאמץ המלחמתי; לעומתם, לרוב, אנשי תנועת העבודה הדומיננטית מהבחינה הפוליטית לא ראו בו בעיה. היו שאף תפשו את פועלו של שווייק כהתקוממות סוציאליסטית, ופעילותו הקומוניסטית של מחבר הספר תרמה להסתכלות שכזאת. המחזה זכה לפרשנות מחודשת לנוכח הפאשיזם באירופה. שווייק נתפש כתוצר הכרחי של "משטר העריצות", ובעיני אנשי שמאל בארץ ישראל השתקף הדבר במשטר הפאשיסטי. זיהוי זה התחזק לנוכח אויבי העם הצ'כי, הנאצים, שתחת שלטונם בצ'כוסלובקיה הוצא הספר אל מחוץ לחוק. כך נראה המחזה כביקורת על ערכים זרים לרוח היישוב העברי: פאשיזם, אימפריאליזם ומיליטריזם.

הוויכוח על המחזה השתבץ במאבק האידיאולוגי בין ימין לשמאל בארץ ישראל. היו אנשי ימין שראו במחזה משום חינוך להשתמטות. הגדיל לעשות כותב בעיתון הרוויזיוניסטי "המשקיף", שראה את פופולריות המחזה במלחמה כ"בבואת החיים בשמאל". מנגד נכתב, למשל בביטאון "השומר הצעיר", כי "דוגמתו הרעה של שווייק אינה מידבקת בחלוצי ארצנו ומגיניה". לדעת כותב בעיתון "דבר", דמותו של שווייק לא פגעה ברוח ההתנדבות, ובמיוחד לא באנשי מחנה העבודה. יותר משהוא דוגמה שלילית ללוחם, הוא ניגוד ל"מיליטריזם מושלם".

הוויכוח הזה משקף עימות שהגיע לשיאו על רקע סוגיית השימוש בכוח בתקופת "המרד הערבי", מאורעות שהסתיימו חודשים אחדים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. בעוד רוב אנשי הנהגת היישוב, ובמרכזה מפא"י, דגלו במדיניות של "הבלגה", אנשי האצ"ל, ארגונה הצבאי של התנועה הרוויזיוניסטית, קראו ל"תגובה". אף שתקופת המאורעות הביאה את הנהגת היישוב להכרה בחשיבות הלחימה, הודגש הפער בין הגישות, והאצ"ל נראה גוף פאשיסטי בעיני אנשי תנועת העבודה. דמותו של שווייק נתפשה כמסוכנת רק בעיני אלה "המתכוונים ליצור אצלנו מדרגה ל'פטריוטיות' ריקה ממעש, פרזיאולוגיה על ?כוח' מטמטמת, שאינה עוזרת להגשמת הציונות בדרך קשה ואחראית". מן העבר האחר, עצם העלאת המחזה היה בסיס לביקורת על דרך השמאל: "ממשיכים לפטם את הנוער במחזה שממנו ילמד איך להשתמט מהצבא, וכשמוכרחים להתגייס - איך להתחמק מהחזית, וכשנשלחים לחזית - איך ליפול בשבי. האם זו היא הרוח שהשמאל רוצה להקנות לנוער שלו ובדרך זו להלהיב אותו לגיוס, למלחמה, לגבורה?"

אנשי ה"אהל" החליטו להמשיך ולהציג את המחזה גם בתקופת המלחמה מפני ש"שווייק אינו עריק", אלא "נלחם רק ברע שבדבר". שווייק חדר גם להווי הצבאי הארצישראלי. כמעט בכל מחנה צבאי שבו הופיע מרגלית, הוצג בפניו ה"שווייק" של אותה יחידה. למרות הסתירה ביחס לדמות "הלוחם העברי", מעלליו של שווייק התיישבו עם תרבות הפלמ"ח שהפכה דומיננטית בשנות הארבעים. שהרי היה בה לעג ל"סולדטסקה", כינוי שהשתמשו בו יוצאי מזרח אירופה כדי לגנות את נוקשות חיי הצבא. לדברי ההיסטוריונית אניטה שפירא, סלידה זו תרמה לעיצוב הווי הפלמ"ח, שהיה בבחינת צבא בעל מנטליות אזרחית, ובו הושם דגש על חיי תרבות ורק לעתים רחוקות על משמעת פורמלית.

לפי הסוציולוג וההיסטוריון עוז אלמוג, גם בימיו הראשונים של צה"ל, למרות היותו גוף צבאי-ממסדי, נשמרה במידה רבה אווירה עממית, שהתאפיינה בגנדרנות מועטה ובאנטי ביורוקרטיות. פן זה בהווי הצבאי של "הצבר" בלט במפגש עם הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. השירות בצבא הזה עורר בעיות משמעת ולעג בקרב הלוחמים העבריים. לא מן הנמנע שדמיון ה"סולדטסקה" הבריטית לזו האוסטרו-הונגרית היה גורם מרכזי בהחלטת שלטונות המנדט הבריטי לצנזר כמה קטעים מן המחזה בתקופת המלחמה.

שווייק-מרגלית התקבל בחום ובטבעיות בתרבות היישוב והמדינה הצעירה. הביקורת על המחזה היתה זמנית והשתייכה לעמדת מיעוט, הן פוליטית הן אמנותית. אופן התקבלותו מצביע על התגבשותה של זהות יישובית שלטת, שהנגידה עצמה לערכים השליליים שכלפיהם מופנית הביקורת שבמחזה. היחס הזה עמד בניגוד להתקבלותו של שווייק ברפובליקה הצ'כוסלובקית. לאחר מלחמת העולם הראשונה דחו אותו הפטריוטים, והספר נאסר לקריאה בצבא.

בישראל, קבלתו בדעת הקהל ואפילו על דעת הממסד, מעידה על ביטחון בצדקת הדרך, או כפי שנכתב בתחילת שנות החמישים: "שווייק לא פוגע בצבא של עם המגן על עצמאותו". "החייל האמיץ שווייק" השתרש בהוויה הארצישראלית והישראלית באופן שחרג מיחס למחזה זה או אחר כחלק מתרבות הפנאי. הספר תורגם שלוש פעמים, וב-1980 התפרסם לראשונה במלואו (בתרגומם של רות בונדי וחיים איזק). סיפורים קצרים שכללו את הדמות וקדמו לכתיבת הספר הופיעו בקובץ "מפקד העיר בוגולמה" (2002). במרוצת השנים עלה המחזה בתיאטראות שונים ובעיבודים שונים, והוא ממשיך להיות מוצג גם בימינו. מאיר מרגלית עצמו גילם את הדמות למעלה מאלף פעמים בשני תיאטראות שונים. עד לשנות השבעים זה היה המחזה המוצג ביותר מעל בימות ישראל, ולא מן הנמנע כי עד היום שייכת לו הבכורה. הבטחתו של שווייק העמיקה לחדור לשפה, והיא נשמעת עד היום: "להתראות בשש אחרי המלחמה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו