בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אוצר קטן | לראות את האל: העלייה לרגל לירושלים של ההויצ'ול

"ראיתי חיזיון בהיר וברור. גולגולת מת זוהרת התקרבה אלי. היא נראתה כאור שנדלק מול עיני וכאילו היא מנסה להפנט אותי. הכרתי על פי צורתה את מוקייארה, אלת המוות של ההויצ'ול". האומנם גם אנו, היהודים, ראינו פעם את האל כך בפשטות?

תגובות

העלייה לרגל היתה מוסד חברתי חשוב שסייע לליכוד החברתי של העם עוד בימים שבהם עדיין לא הוכתרה ירושלים כעיר המקדש (עמוס ה, ה). אבל העלייה לרגל לבית המקדש שבירושלים הגיעה לשיאה המפואר רק בדורות האחרונים של ימי בית שני, ובמיוחד בחג הפסח ובחג הסוכות. מהמקראות עצמם, על כל פנים, עולה כי מטרת העלייה לרגל היתה לראות את פני האל (שמות כג, טו, למשל). בכתובים שלפנינו אמנם נאמר בכל מקום שהמבקר במקדש יראה את "פני" האל, אך החוקרים סבורים כי מדובר בשינוי שנעשה כדי למנוע הגשמה של האל, ובמקור מדובר היה בפשטות על כך שהעולים לרגל ראו את האל (ליונשטם, אנציקלופדיה מקראית, ז, עמ' 236). אך כאן עולה השאלה: מהי משמעותה של "ראייה" זאת? היו שסברו כי המקרא משמר כאן עדות לימים קדומים, שבהם היה פסל האל מוצב בבית המקדש והכל עלו לראותו. אלה שדחו השערה זאת מסבירים כי הביקור בבית האל הריהו למעשה ראייתו (שם, עמ' 326).

והנה, אף שלא נוכל לדעת לעולם אילו חוויות רוחניות חוו העולים לירושלים ובידם הקורבנות, כלומר המתנות שאמורות היו לקרב אותם לאל, נדמה לי שכדאי להרחיק את עדותנו למחוזות אחרים, כדי להקשיב מהם לקולות ארכאיים היכולים אולי להעיד בדרך עקיפה על אותו עולם חווייתי שנעלם עם חורבן הבית. העלייה לרגל שברצוני לספר עליה תעביר אותנו אל תרבות רחוקה, ובכוונת מכוון הרחקתי עדותי עד לקצווי הארץ, מפני שברצוני לטעון כי בעולם העתיק, העולם שקדם לתהליך הבידול והצמיחה של האינדיבידואל מימי הרנסנס ועד לתקופה הפוסט-מודרנית, היתה משמעות ריאלית מאוד למושג "ראיית פני האל".

תחילה יש לומר, שמצוות העלייה לרגל איננה מיוחדת כלל לעולם היהודי, והיא מצויה כמעט בכל הדתות. יתר על כן: ברוב הדתות נמצא כי המושג המרכזי העומד בתשתית התפישה הדתית קשור במידה זו או אחרת בהליכה בדרך הנכונה, הליכה בתוואי. כך למשל ה"הלכה" במקורות היהודיים היא מושג מקביל במובן זה ל"שריעה" באיסלם או ל"מארג'ה" בבודהיזם, ואפילו המושג המעורפל "טאו" משמעו "הדרך". ועוד ראוי להעיר, שהעיון במבנה של העליות לרגל בכל רחבי העולם מלמד שלכולן יש מכנה משותף מבני דומה. החלוקה היא תמיד לשלושה שלבים הכוללים ניתוק מחיי השיגרה לצורך היציאה למסע; הימצאות במצב לימינאלי, סיפי; והתאחדות מחדש של הקבוצה.

מה שמייחד את שלב הביניים הוא שהעולים לרגל כבר מנותקים מחיי החולין, אך מצד שני הם "בדרך", ועדיין לא התעלו ל"דרגה" הבאה (למשל: קבלת הכינוי "חאג'" למי שביצע את העלייה לרגל למכה, ושב כאדם במעמד רוחני שונה).

העלייה לרגל שעליה אספר כאן נמנית עם אלו הנדירות, שאפשר לומר עליהן שלא הושפעו ממקורות המערב ושמשמרות צורה ארכאית שנותרה עד ימינו כמעט בשלמותה. המדובר הוא במסע שעושה אחת לשנה קבוצה נבחרת של בני ההויצ'ול האינדיאנים אל המקום המקודש על ידם. רק שבט זה, מבין כל שבטי האינדיאנים, שימר עד עצם היום הזה את תרבותם המקורית. בהויצ'ול כמעט שלא נגעה ההשפעה הספרדית ועמה הנצרות שנכפתה בכוח.

ההויצ'ול מתגוררים באזור קשה למחיה בצפון מקסיקו, בין רכסי הסיירה מאדרה בצדם המערבי, ונראה שנמלטו לשם מאימת הספרדים לפני כ-400 שנה (כך משער האנתרופולוג נחום מגד). אך המקום המקודש בעיני ההויצ'ול נמצא במדבר ויריקוטה, השוכן במרחק של מאות קילומטרים מכפריהם. בעבר נהגו הנבחרים לבצע את כל המסע ברגל, אך כיום הוא נעשה בהסעות הנעצרות במרחק מה מהמקום, כדי לאפשר לעולי הרגל לצעוד לשם לפחות באופן סמלי.

המיוחד בחבל ארץ נידח זה הוא שגדל בו צמח הפיוטה (Peyote), המכיל סם המשמש לבני ההויצ'ול כמעין "הסעה" - אבל אחרת לגמרי - כזאת המסייעת להם לבצע "עלייה לרגל" פנימית אל "עולם האמת". העולים לרגל המגיעים למקום עוסקים ב"ציד" סימבולי של קקטוס מדברי זה, הנתפש אצלם באורח סמלי כ"צבי", שהוא מעין הטוטם-הידיד של השבט, זה המסייע לשמאן לבצע את מלאכתו.

אתנוגרפים רשמו מפי בני השבט מיתוסים קדומים אשר יכולים לשפוך אור על עלייה זו לרגל. ההויצ'ול מאמינים שבזמן הראשית שרר משבר קוסמי וצרות ומחלות אחזו בכל. בזמן זה כינס אל האש טאטווארי (שפירושו: הסבא שלנו) את שאר האלים לאסיפה. ההויצ'ול אינם תופשים את האלים כפי שהאל נתפש ביהדות ובנצרות. הם רואים בכוחות הראשית מעין אבות קדמונים של ההוויה שלנו. ה"אל" טאטווארי היה למעשה השמאן, המכונה אצלם "מאראקאמה", הראשון. והנה, בתוקף תפקידו זה גילה טאטווארי לשאר האלים שהתרופה למצבו האומלל של העולם היא במסע שיש לערוך לכיוון מזרח - שם "נולד" השמש - אל מדבר ויריקוטה, כדי "לצוד" שם את צמח הפיוטה לשם "תיקון העולם".

רבים מן האלים לא הצליחו להגיע חיים אל המקום המקודש, אך טאטווארי, וכמה אלים מרכזיים, כאלת הגשם ואלת האדמה, אכן הגיעו לשם, וכך ניצל העולם מהמשבר הקדום. מטעם זה חוזרים בני השבט הנבחרים על מסע זה אחת לשנה.

לאלו התוהים על משמעותה של לקיחת הסם על ידי בני ההויצ'ול מסיבות פולחניות, יש להדגיש כי בין זו ובין צריכת הסמים לצורכי שכחה עצמית כפי שהיא מוכרת בעולם המערבי אין כל קשר. העבודה של שמאני ההויצ'ול עם מה שקרוי "צמחי עוצמה" אמורה לסייע לשחרר את התודעה של השמאן ולאפשר לו לעבור לרמה רוחנית גבוהה יותר, כדי לסייע לבני השבט הזקוקים לו. במצב זה השמאן לא רק שאינו נתון לפיזור הדעת, אלא שהוא מצוי במצב עליון של ריכוז אמפתי במטופל שלו, ועל כן הוא רואה לטענתם מה שאיש במצב תודעה רגיל אינו יכול לראות.

עתה נוכל לשוב ולומר דבר מה על הנושא שבו פתחנו: ראיית פני האל. פרופ' נחום מגד מהאוניברסיטה העברית, שהצטרף לטקס דומה של בני הכנסייה האינדיאנית-האמריקאית ב-1996, מדווח על חוויה שהוא אינו יודע כיצד להסבירה. בשלב מסוים, הוא כותב, "ראיתי חיזיון בהיר וברור. גולגולת מת זוהרת התקרבה אלי. היא נראתה כאור שנדלק מול עיני וכאילו היא מנסה להפנט אותי. הכרתי על פי צורתה את מוקייארה, אלת המוות של ההויצ'ול". מגד אף מספר כי שוחח עם האדם שעמד לצדו בזמן הטקס ושגם הוא "חזר בדייקנות על ההזיה שהיתה לי". מגד הוא חוקר מערבי, ולכן הוא מבולבל למדי, ואינו יודע כיצד להסביר את מה שאירע שם. אבל הוא מדווח על חוויות מעין אלו שהוא עבר, שהן בעצם חוויות קולקטיביות של עולי רגל ש"ראו את האל".

ראיית פני האל שבמקרא יכולה אפוא להתפרש כסוג של חוויה קולקטיבית-רוחנית, שבאותם ימים היתה חוויה ממשית, אך זו נגוזה ונעלמה מאתנו. לנו, אם כן, לא נותר אלא להתבונן קדימה, אל סוגים אותנטיים של חוויות רוחניות המתאימות להתפתחות האינדיבידואל בתקופה המודרנית.

ועם זאת דבר אחד אפשר, כך נדמה לי, ללמוד מהדיווחים על החוויות הללו של בני ההויצו'ל: המאראקאמה, שמאן השבט, איננו מטיף לבני השבט שלו לעולם לרצוח בשם הדת, להציק לבני עם אחר, או לרדוף את מי שאיננו מאמין בפרט זה או אחר. השמאן איננו סבור כלל שהאלים רודפים אותנו, בני האדם, רק מכיוון שלא כפינו על אחרים את חוקי השבת או את איסור אכילת החמץ בפסח. לא קיים אצל בני ההויצ'ול שום דבר הדומה למיסיון או לג'יהאד המוסלמי. והחטאים שלהם, אלו שעליהם נשפט האדם בידי האלים, הם כולם במישור שאפשר לכנות בשפה היהודית: "בין אדם לחברו".

באחד האירועים שבהם נכח מגד, בטקס שבו ליווה שמאן אדם גוסס, הוא אומר למגד: "לקחתי את החיקורי (=צמח הפיוטה), חדרתי לעולם הטאנאנמה (=אלי השמים), וידעתי שעונש גדול נפל עליו (=על האיש הגוסס). באנו לעולם כדי לזכות וליהנות מהמים, מהאור ומהצבע שהאלים נתנו לנו. הם ביקשו שנזכור גם אותם. אסור רק לקבל, צריך גם לתת, והוא כנראה שכח" (עמ' 148). לי, על כל פנים, נדמה, שלא רק הוא שכח, אלא גם מנהיגי הדתות שלנו, בארץ ובעולם. אלו שכחו מזמן מה באמת האלים דורשים מאתנו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו