בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הריאליזם הבריטי של מלניקוב

עזבונו הזנוח של אברהם מלניקוב, ובתוכו הפסלים הריאליסטיים המאוחרים, מגלה את סוד המהפך שעבר אחרי שעזב את ארץ ישראל ואת אכזבתו מן הלאומיות העברית

תגובות

לא מכבר סערו רוחות בעולם האמנות הישראלי למקרא גורלו המר של עזבון אברהם מלניקוב (1892-1960), מגדולי הפסלים שקמו לפיסול הארצישראלי. עם אשפוזה של בת האמן, כך קראנו, הוחרם העזבון לטובת האפוטרופוס הכללי, לא בטרם יוערך על ידי שמאי כיצירה זניחה. הסערה שהתעוררה גרמה שמכירת החיסול של הפסלים, המכתבים וכו' - הופסקה.

בדומה להיסטוריונים אחרים בעולם האמנות הישראלי, גם אני בחרתי להתעלם מהפיסול הריאליסטי של אברהם מלניקוב. בעיני, בדומה לרבים וטובים, מלניקוב ה"חשוב" היה זה שפעל בין מחצית שנות העשרים ועד שנת 1934, תאריך חנוכת פסל האריה, אנדרטת טרומפלדור בתל-חי. לאחר מכן יצא את הארץ ללונדון למשך שנים ארוכות. ב-1959 חזר והוא בן 67 ומת כאן בתוך כמה חודשים. אותו מלניקוב שכתבנו עליו בהערכה ובסקרנות, היה זה שיכולנו לחברו לסוגיית הזהות העברית, המקומית, זו הקדם-"כנענית", מלניקוב של פיסול ארכאיסטי ברוח תבליטי אשור. כאלה היו שני תבליטי העץ, "הרוגי מלכות", תבליט העץ של "יציאת מצרים", "ראש אפנדי" (בסגנון המצרי הקדום) ואחרים, וכמובן - פסל האריה.

אמנם ביקרתי בבת-ים לפני עשרות שנים אצל חוה גבאי-מלניקוב, בת האמן, וראיתי - בינות להמוני חתוליה - את החדר האפלולי המלא ביצירותיו של מלניקוב. הרוב היה פסלי חומר וגבס ריאליסטיים מימי שהותו בלונדון. ביצירותיו מאותה תקופה ראיתי היחלשות מפתיעה ולא מוסברת של מי שהתרחק וניתק ממקורותיו התרבותיים וכך נקלע לבינוניות אקדמית חסרת ייחוד. כיום אני משוכנע שאברהם מלניקוב, כולל זה האנגלי, ראוי להערכה אחרת.

האמת היא ששורשי ה"סכיזופרניה" הארכאית-ריאליסטית של מלניקוב נטועים עוד בתקופתו הארצישראלית המוקדמת. שהרי כבר בין 1921 ל-1923 יצר את הפרוטומה הגדולה של דיוקן גנרל אלנבי, פסל אבן ריאליסטי שהוצב בראש עמוד בבאר שבע ונותץ על ידי ערבים בתאריך כלשהו בשנות השלושים או הארבעים. ב-1922 גם עיצב בגבס (צבוע כברונזה) את הפרוטומה הריאליסטית של ראש אביגדור המאירי. רק לאחר שני הפסלים האלה נוצרו הפסלים ה"אשוריים" וה"מצריים", פרק שנחתך בחדות, כאמור, עם עזיבתו של האמן את ארץ ישראל, ולאחריה - התמסרות בת 25 שנים תמימות לפיסול ריאליסטי.

כיצד נסביר "שסעת" שכזאת? התשובה כרוכה בשמו של הפסל היהודי הנודע יעקב אפשטיין. אפתח בשני ציטוטים. הראשון, מתוך תקציר קורות חיים של מלניקוב, שפירסם גבריאל טלפיר ב-1970.

אולם באנגליה שינה את טעמו בכל הנוגע לעיצוב הפלסטי. בפסליו מפרק זמן ארוך זה בלונדון ניכרת השפעה גלויה של יעקב אפשטיין, שהיה בשנים ההן שם דבר בעולם האמנותי של לונדון.

ציטוט שני הוא מדברי נתן זך, שהתייחס במאמר מ-1982 בין השאר, למעברו של מלניקוב מפלשתינה לבריטניה:

לא עוד אמנות עברית חדשה הפונה מזרחה, כי אם דיוקנאות נטורליסטיים, בהם מרשימים מאוד, ועבודות אחרות הנעות בין אקספרסיוניזם פוסט-רודני ("פאולוס הקדוש נושא דרשה") לבין אימפרסיוניזם לירי, עם אתנחתאות קלאסיות. בכמה מן העבודות ניכרת השפעתו של הפסל היהודי-האמריקאי שעבד באנגליה, יעקב אפשטיין, עמו התיידד מלניקוב.

הדואליות הסגנונית הארכאיסטית-ריאליסטית איפיינה את יצירת אפשטיין, מי שבמקביל לאינסוף דיוקנאות ריאליסטיים, חצב ב-1912 את פסל המציבה הספינקסי-אשורי לקבר אוסקר ויילד ב"פר לאשז" שבפאריס; או מי שחצב באבן ב-1925 את התבליט "רימה" - נערת הג'ונגל (גיבורתו מ-1904 של ו"ה האדסון) המוקפת בנשרים; וב-1931 - את תבליט "אל השמש"; ועוד.

דרך אגב: כל מי שאיזכר בעבר את יצירותיו הריאליסטיות של מלניקוב הסתפק בציון הזיקה לאפשטיין, אך נמנע מפירוט נוסף.

רבים מאוד מפסליו האנגליים של מלניקוב (כמאתיים, על פי דבריו שלו) הושמדו בהפצצה אווירית גרמנית על לונדון ב-1940. ידוע שבלונדון עיצב מלניקוב שורת פרוטומות של אישים מפורסמים, בהם ארתורו טוסקניני (הפסל הושמד בהפצצה), ליידי מלצ'ט ובנה, המדינאים בווין וצ'רצ'יל, הלורד קונוויי מאלינגטון, שרה צ'רצ'יל, הסופר גילברט מארי, שגריר ישראל בלונדון, ואחרים. רוב הפסלים הללו אין להם זכר. גם מהפסל "ישו הכושי" (מתווה גבס, 1948-1949) נותר התצלום בלבד, וכך גם מפסל החומר "הקבצן" (שתאריכו אינו ידוע), או מדיוקן המשוררת היידית מלכה לוקר (גבס, 1936). תצלום של מלניקוב המפסל בסטודיו בלונדון ב-1936 מראה אותו ניצב בין פסלים מעשי ידיו, בהם גם עצומי מידות (דוגמת גבר הניצב חזיתית בפיסוק רגליים ופלג גופו העליון חשוף). כל אלה הושמדו כנראה בהפצצה. עם זאת, די במבט בפסלים שנותרו ואפילו בתצלומים שבידינו לזהות את השפה הפיסולית ואת הדרך שנקט מלניקוב הלונדוני.

השוואת דיוקן מלכה לוקר של מלניקוב לדיוקנאות נשים שיצר אפשטיין ("נאן" - 1909, "אשה סנגלית" - 1921, "הלן" - 1919) מלמדת עד כמה אימץ הפסל הארצישראלי/לונדוני את לשון הכיור (בחומר או בגבס שבטרם היציקה בארד; רק קומץ מפסלי מלניקוב נוצקו בארד, כגון "ראש קבצן", 1935-1936, שבאוסף מוזיאון "סטדליק", אמסטרדם). הכוונה לעבודת אצבעות שסימניה הגולמיים לא הוסתרו במוצר הסופי, כי אם להפך, הם נוכחים כיסוד דינאמי, חושני ואף פרימיטיבי בעיצוב השיער והבגד, המשמרים, כולם יחד, את התהליך החי של היצירה בחומר.

"ישו" של אפשטיין (1919) מייצג בחזיתיות גמורה גבר ניצב, פניו הריאליסטיים מייצגים את דיוקן ידידו החולה, ברנרד ון-דירן. לגופו הארוך גלימה ארוכה ודקיקה, הוא ניצב יחף ומצביע בידו השמאלית על ה"סטיגמטה" שבטבור כף ידו הימנית. "ישו הכושי" של מלניקוב (מתווה שנוצר לקראת הצבת הפסל בקתדרלה בלאגוס שבניגריה, אך לא בוצע) עוצב אף הוא בפרונטאליות גמורה, גם הוא ניצב יחף (אך דורך על נחש), גלימה מפוארת מכסה את גופו לאורכו, כתר לראשו, והוא מושיט אלינו את כפות ידיו בברכה.

שתי הדמויות שונות אמנם זו מזו (קירבה גדולה יותר ל"ישו" של אפשטיין אפשר לאתר באותו פסל של גבר מונומנטלי, המעורטל בחציו, שהופיע בתצלום מ-1936). אך יציבתן של שתי הדמויות, המתח בין הראש המעוצב בנטורליזם מוקפד לבין הבגד ה"נגוע" בטביעות אצבע גולמיות, וגם עיצוב העיניים הגדולות - כל אלה מסגירים זיקה.

עיסוקו של מלניקוב בדמות ה"כושי", או בדיוקן יהודי תימני, או בדיוקן אשה מולאטית (גבס, 1937), או ב"מלאכים כושיים" (חומר, 1948-1949, השלמה לפסלי הקתדרלה בלאגוס), מקביל אף הוא לעניינו המתמשך של אפשטיין בפיסול דיוקנאות של כהי עור, דוגמת דיוקן הזמר השחור פול רובסון (ארד, 1928), דיוקן היילה סילאסי קיסר אתיופיה (ארד, 1936), "מאדונה ובן" - האם הקדושה בדמות הודית (ארד, 1927), דיוקן אשה סנגלית (ארד, 1921), ילדיים שחורים, ועוד.

לפי שעה אין בידינו פרטים על הידידות שנרקמה, לדברי נתן זך, בין הפסל הארצישראלי לבין הפסל האמריקאי-אנגלי, אך ברור שנוצר דיאלוג בין השניים, לעתים גלוי יותר בפסלי מלניקוב ולעתים סמוי.

כל זה מוביל אל שלושה פסלי חומר וגבס של מלניקוב, שהתגלגלו לגלריה ירושלמית, ומקורם בעזבון מלניקוב שהיה ברשות הבת, אך החליפו ידיים וברובם ברוב אף לא הוצגו או קוטלגו בתערוכת מלניקוב שהתקיימה באוניברסיטת חיפה ב-1982. האחד שהוצג וקוטלג הוא "שלוש האחיות לבית רפפורט", פסל חומר שנוצר והושלם בלונדון ב-1950. שלוש האחיות פוסלו בחיבוק אחד של האחות הבכירה , שזרועותיה מקיפות את שתי אחיותיה, ואילו ראשי השלוש סמוכים זה לזה. יופי ותום נחים על האחיות, הלבושות בקפידה ושערן אסוף היטב בצמות, כיאה לילדות מבית טוב. מבטה של הבכורה מהורהר ומלנכולי, עיני אחותה הצעירה יותר נשואות למרחקים בשאפתנות נחושה, ואילו התינוקת - מבטה שקוע בעולמה הפנימי.

מלניקוב עיצב פסל ריאליסטי-אפשטייני מובהק, האוצר בתוכו רגישות הומאנית אוניברסלית, המפנה עורף לכל עבריות מזרחית, ארכאית או אחרת. גם אין שום מונומנטליות בפסל האחיות, לא גבורה ולא סמליות מיתית. עצם המעבר של האמן מחציבה באבן הקשה ואפילו מהחיטוב בעץ לכיור בחומר או בגבס אומר נסיגה מהמרחב הקדום והפרימיטיבי והמרתו במסורת פיסולית רכה ואקספרסיבית יותר.

הפסל הזה, בדומה לרוב פסלי לונדון של מלניקוב, גם מבטא ויתור על אגו של פורץ דרכים אוונגרדי, והשלמה עם סגנון ביטוי ריאליסטי צנוע ופחות אגוצנטרי. מלניקוב של לונדון, כך נדמה, שינה מבנה אישיות והחליף שורשים תרבותיים מקומיים-לאומיים בביטוי אוניברסלי הטעון ברגישות אישית כלל אנושית.

המפנה הסגנוני טומן בחובו מפנה נפשי שקשה להגזים בחשיבותו. שכן, הז'בוטינסקאי הנלהב משנות העשרים, מראשוני חברי "ההגנה" הירושלמית, מעצב תבליטי "הרוגי מלכות", פסלי השיש של "יהודה המתעורר" ו"האריה" של תל-חי (השואג מזרחה בתביעה לאומית על חבלי ארץ רחוקים!) - אמן לאומי זה, לא זו בלבד שחדל לעסוק בכל אלה הנושאים ובכל החומרים והטכניקות הטעונים במחויבות למקום, אלא שאפילו לא טרח לבקר בארץ בתש"ח עם הכרזת העצמאות, והותיר את קרבות הקוממיות זבי הדם להתרחש הרחק מעבר לים.

באותו הקשר, מעניין להתעכב על דיוקן עשוי גבס צבוע בגון ארד של הנביא ירמיהו, שנוצר כנראה בשנות הארבעים. ראשו של נביא החורבן עוצב ביד מלניקוב כחמור-סבר, ואפשר שביטא תחושת שבר עמוקה הקשורה במלחמת העולם השנייה והשואה. לא עוד תקוות של גדולה ולא עוד מופת ההתנגדות ההירואית לקולוניאליזם הרומי-בריטי, כי אם נבואת זעם שלא גלומה בה הבטחה אוטופית מסוג זו של ישעיהו, למשל.

אפשר שפענוח מכתביו של מלניקוב מלונדון, אלה המגובבים במחסני האפוטרופוס הכללי (אם לא נמכרו בפרוטות או הושלכו), יגלה את סוד המהפך שעבר, אולי גם את אכזבתו מן הלאומיות העברית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו