בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אמי זכרונה לברכה ונברשת הכסף

"דע לך נער, מתאגרף פזיז, כי אגרופך, שהפחיד מוסלמים ויהודים בעבר, יוביל אותך למעצר וכך תוכל רק לחלום על ארץ ישראל, שעליה חלמו אבותיך". זיכרון מן הימים האחרונים שלפני העלייה ההמונית לישראל

2תגובות

בעקבות מלחמת השחרור של תש"ח סבלו יהודי עיראק מרדיפות מתמשכות, עד שנפשם נקעה מהן. יהודים פוטרו ממשרדי הממשלה, רשיונות הייצוא והיבוא נשללו, וסוחרים יהודים "הותרמו" להצלת פלסטין. לאלו נוספו התנכלויות יומיומיות של האספסוף, וכל זה בא לאלץ אותם לעזוב את סיר הבשר והמנעמים שנהנו מהם על נהרות בבל בתקופת המלוכה ההאשמית בעיראק.

כמה משפחות יהודיות אמידות שהיו קשורות לשלטונות בעיראק ולא רצו להתנתק מהם טענו שהם פטריוטים עיראקים, וכי עיראק היא "ארץ אבותיהם ומקור מחצבתו של אברהם אבינו". בראש אלו עמדו הסופרים אנור שאול ומאיר בצרי, ראש הקהילה היהודית האחרון בעיראק. ניתנת האמת להיאמר כי גם אבי היה בין אלה שהתנגדו ל"תסקיט" (שלילת הנתינות העיראקית ב-1951 לשם עלייה לישראל). הוא העדיף להישאר בעיראק בשל אדמותיו ורכושו.

עלי לדלג כאן על הנסיבות והטענות שעברו במחשבתו של אבי ולגלות לקורא כי אמי, זכרונה לברכה, לא חזתה עתיד טוב לילדיה בעיראק. בנימה כעוסה שאלה את אבי, שהתמהמה להחליט לפנות לשלטונות לשם ה"תסקיט": "האומנם תעזוב אותנו בשביל עיראק שלך? זו עיראק של פרעות (בלשונה: פרהוד); אני אסע עם הילדים, שהרי עליהם ללמוד באוניברסיטה העברית - וגם אטפל בנישואיה של גלאדיס הבת. נחיה ונראה איך תוכל למכור את רכושך כאן. רק שאלוהים ישמור אותך ולא תיפול קורבן לרכושך כמו שפיק עדס!"

אמי התייחסה לפרשות מכאיבות: הפרעות (פרהוד) הידועות ביותר נגד היהודים התרחשו ב-1941; שפיק עדס היה סוחר יהודי שהואשם בסחר בנשק עם ישראל והוצא להורג. למחרת הלכה אמי עם אחותי גלאדיס ללשכת ה"תסקיט" לשם שלילת הנתינות וההרשמה לעלייה לישראל. לשכה זו שכנה בבית הכנסת מאיר טוויג שליד ביתנו. בבית כנסת זה התפללנו בשבתות ובחגים, אך בשנים האחרונות לשהותנו בעיראק החל האספסוף להשליך עלינו אבנים בדרכנו לתפילה. הלכה לה אמי, ובתוך כך רטנה על בעלה המעדיף את עיראק ה"פרהודית" (הפורעת פרעות) על ילדיו ועתידם.

לאחר יומיים, ב-10 במארס 1951, הכריזה הממשלה העיראקית על הקפאת רכוש היהודים: מיטלטלין, נכסי דלא ניידי ופקדונות בבנקים של כל הנרשמים לעלייה שוויתרו על נתינותם העיראקית. ידיעה זו נפלה על כל יהודי עיראק, ובמיוחד על אמי, כרעם ביום בהיר. בהינף קולמוס אחד, בסעיף ממשלתי מרושע, אבד עמל חייהן של משפחות ורכוש אבותיהם שנצבר משך דורות רבים. כך כלו כל חסכונותיהם של אותם יהודים, ואף חסכונותיה של אמי ב"בנק אל-ראפדין" אבדו. תקוותה היתה לקבל לידיה, לפני נסיעתה, את חסכונות חייה מהבנק, כדי לקנות בית בעיר הקודש ולעזור לגלאדיס אחותי בהוצאות חתונתה. אולם ה"פרהוד" הממשלתי הרשמי החדש היה מהיר יותר.

אבי התעקש להישאר בבבל השדודה והשודדת, ובאמי התעוררו חששות אובדן ופחד מהעתיד לקרות במדינה החדשה שהערבים קראו לה "איסראיל אל-מזעומה" (המדינה "הנקראת כביכול" ישראל). היא לא היתה מסוגלת להעלות בדמיונה כיצד תסתדר לבדה, ללא כסף, וכיצד תכלכל את צעדיה בכל הנוגע לגלאדיס בת העשרים, שעמדה על סף נישואים; שהרי בעיראק נחשבה בת עשרים כמעט לבתולה זקנה. אמי תהתה על החלטותיה: איך זה שלא ראו את הנולד, נרשמו לעלייה והסכימו לשלילת הנתינות העיראקית? חבל שהתמהמהו ולא משכו את פקדונותיהם מהבנקים בזמן. כיצד נאלצו למכור את בתיהם במהירות ובמחירים מגוחכים והציגו את רהיטיהם למכירה פומבית חפוזה בזיל הזול? מכירה זו נערכה, אגב, באחד מבתי הקפה בשכונת באב אלשרקי. לפיכך נאלצו יהודים למסור לשכניהם הערבים את מפתחות בתיהם, על כל תכולתם.

אמי האשימה את אבי כי ידע על עניין הקפאת הרכוש ולא אמר לה דבר. בן לילה נהפכו יהודי עיראק מעשירים לעניים מרודים - ואילו עניי בגדאד המוסלמים נהפכו פתע פתאום לסוחרים בעלי יוזמה ואומץ, המתעניינים בקניית זהב וכסף ורהיטים מפוארים ממשפחות שנתינותם העיראקית נשללה מהן וחלה עליהן הקפאת הרכוש.

יום לאחר שוויתרה אמי על הנתינות העיראקית, הגיע איש צעיר ונמרץ, חבוש מצנפת (שנקראה בלשוננו: צ'ראויה), נקש על דלת ביתנו ושאל: "גברת! האם ויתרתם על נתינותכם או לא?" אמי ענתה בחרדה: "כן, ויתרנו על נתינותנו, מה לעשות?" הצעיר חבוש המצנפת פנה אליה בחיוך צהבהב, חיוך של שועל זריז שפרץ ללול תרנגולות דשנות ומפוטמות. הוא הביט ברהיטים ובמנורה, נברשת הכסף המשתלשלת מן התקרה, וריר שועלי נטף מפיו: "גברת! אתם מוכרים? אני קונה כל דבר". הוא שלף ארנק גדוש דינרים בצבעים שונים והתחיל לרשרש בהם כדי להדגיש את רצונו הכן לקנות. אמי, שעמדה לפרוץ בבכי והתאפקה לבל ישמח הגוי לאיד, ענתה: "בעלי לא ויתר על נתינותו. לכן אני יכולה למכור רק את חפצי הכסף והנדוניה של חתונתי". כך אמרה וניגבה את הדמעות שזלגו מעיניה.

לבי נקרע בקרבי לנוכח המעמד. כל נעוריה וחייה עם אבי, זיכרונות האירוסין, הנישואין ולידת הילדים היו מגולמים בנברשת הכסף הזאת - והנה נכנס צעיר יחפן, שמח לאיד ומבקש לנקום ביהודים העשירים שגזלו, כביכול, את עושרה של עיראק. בעזות מצח עלה האיש על כיסא, חתך את השרשרת וכבל החשמל והוריד את נברשת הכסף, המצלצלת בקול בכי סרבני וחנוק. וכך ואמר, כמנצח: "כמה את רוצה על ?פמוט' הפח האומלל הזה? אני קונה במשקל!" ומתוך שק יוטה גדול שלף חובש-המצנפת מאזניים תוצרת בית, שמשקולותיהם היו מעין פיסות אבן מסותתות, הצביע אל האבן הגדולה ואמר: "זה קילו, זה חצי קילו וזה רבע קילו. האם אשקול לך?" הסתכלתי על נברשת הכסף, מעשה ידיהם של צורפים אומנים יהודים מפרס. גביעי הנרות היו בצורת עלי כותרת של פרחים ושרשראות הכסף עוצבו בצורת דגים המחזיקים זה בזנבו של זה. על העיגול שהחזיק את הפמוטים נחרטו פסוקים מספר תהילים באותיות עבריות ובצד השתלשל כדור בצורת ביצה, כולו כסף טהור. אמי היתה מתגאה בנברשת זו, בקישוטיה ובעדינותה, ואומרת לנו בגאווה בכל חג, כשהדלקנו את הנרות: "הנדוניה של חתונתי היתה מיוחדת ומובחרת. עבודות הרקמה היו מעשה ידיהן של הבנות שלימדתי אותן רקמה וצרפתית בבית הספר ?אליאנס' לבנות".

נברשת זו היתה מנורת תפארתנו, והיא נטלה חלק בכל שמחותינו וחגינו. היינו מעלים אורות ומדליקים נרות בחגי החנוכה, בחגים הגדולים ובנשפים של המשפחה. אמי נהגה להסתכל בגאווה וביראת כבוד בחפצי הכסף של נדונייתה: "אתם יודעים כמה כסף הוציאו אבי המנוח ואחי על נדוניית חתונתי?" נהגה לשאול. והנה עתה, גס הרוח בא וחותך את כבל הנברשת כאילו הוא בעליה החוקי, מאז ומעולם, ואף עומד על המקח, מציע סכומים מגוחכים, ממש פרוטות, ומכנה את המתכת היקרה: פח.

אמי הוסיפה ואמרה, כשהיא מנגבת את דמעותיה: "את חפצי הכסף של חתונתי איני מוכרת במשקל ובפרוטות, אני מוכרת לפי שוויים. וכי אני מוכרת לך פח וגרוטאות ברזל?" פתאום הפך בעל המצנפת את עורו, קולו נהפך מרכרוכי ומתחנחן לקול מאיים, נוטף שנאה ותאוות בצע. בנימה מאיימת אמר: "היי יהודייה! בואי הנה! את חושבת שזה רכוש שלכם? כל רכושכם הוקפא והוא עכשיו רכושה של הממשלה. אני בא לעזור לכם. אני משלם לך על הכל חצי דינר ואם לא תסכימי, אלך עכשיו למשטרה להודיע להם שאת מוכרת רכוש ממשלתי מוקפא. חי אללה, נביא עליכם צרה צרורה".

אמי, שנתקפה אימה ופחד, אמרה בקול רועד: "אסור לך לעשות כך בני! שתהיה לך יראת שמים, בני. עשה למען אללה. ביטלתי את רצוני. איני רוצה למכור עוד. אני לא מוכרת לך, עיניים שלי אתה, לך לך! אללה ישלח לך את פרנסתך". בעל המצנפת התמלא חוצפה וענה: "ראי הוי בת-השבת (כינוי ליהודיות), אני הולך להודיע עליכם למשטרה, אל תבואו אחר כך בטענות אלי. את מסכימה בחצי דינר או לא?" הוא העמיד פנים כאילו ממהר הוא להודיע למשטרה. אמי אמרה בקול מושפל: "טוב! תן את חצי הדינר".

עמדתי והתבוננתי בבעל-המצנפת, המתענג על השפלת אמי. כעסתי ונמלאתי סלידה מהשוד והפרהוד (פרעות) החדש. חשבתי להנחית עליו מהלומת אגרוף, שנודעתי בה בתחרויות האיגרוף בבית הספר "שמאש" (שמש) בבגדאד, ולזרוק אותו מיד מחוץ לבית, אך התאפקתי. מה יהיה עלינו אחרי כן? משטרה, מעצר, חקירה באשמת ציונות ומכירת הנכסים בידי הממשלה, הרגילה לסחוט את רכושם של היהודים, תחת הסיסמה "הונם של היהודים, מותר לכל מוסלמי" (מאל ליהוד חלאל)? הן היתה זו ממשלה הרוצה להשלים את גזלת כל אשר נשאר ליהודים מימי הפרהוד הקודם (פרעות 1941). ואז אמרתי לעצמי: "דע לך נער, מתאגרף פזיז, כי אגרופך, שהפחיד מוסלמים ויהודים בעבר, יוביל אותך למעצר וכך תוכל רק לחלום על ארץ ישראל, שעליה חלמו אבותיך, כנאמר בליל הסדר: ?בשנה הבאה דארעא דישראל... בני חורין!'. אזי לא תראה את עיר הקודש הבנויה לאחר אלפי שנות גלות, ולא תראה מאומה!" התאפקתי, אך רעדתי כולי מכעס.

בעל-המצנפת הארור זרק לאמי, בתנועת ניצחון, את חצי הדינר, ואמר: "אני עושה לכם טובה. באתי לעזור לכם בקניית רכושכם המוקפא, אחרת גם חצי דינר לא הייתם מקבלים!" הוא שם את שללו בשקו הגדול והעמיסו על כתפו, כשהוא רוטן על היהודייה כפויית הטובה ומתקשה לכבוש את שביעות הרצון שלו על הצלחת תחבולתו. פתע הסתובב לעברי ואמר בנימה מלאת ביטחון עצמי: "יא ולד (הוי ילד), הוי יהודי; האופניים הללו, הגרוטאות האלה הן שלך? כמה אתה רוצה עבורם?" עניתי לו: "אלו הם אופניים חדשים, קניתי אותם לפני שישה חודשים בלבד בשמונה דינרים". בעל-המצנפת צחק את צחוקו השועלי הצהבהב ואמר: "תן לי לעשות סיבוב. אני רוצה לנסות אותם קודם; מה? אני אקנה חתול בשק? אולי הם גרוטאות מקולקלות; אולי האופניים אינם נוסעים".

הוא העמיס את שק חפצי הכסף והנברשת על שכמו, עלה על האופניים, בעוד אני נאחז במכסה הגלגל. היה זה ממש כמו שתפסתי בילדותי בשולי חלוקו של בעל-מצנפת אחר. בהיותי כבן שלוש, בעת מצוקה ופרעות, גזל מאתנו זה מערכת סכו"ם של כסף וצלחת חרסינה מהנדוניה של אמי. אך עתה עומד לפני בעל-מצנפת חדש. פתאום הוא בעט בבטני ובעיטתו היתה בוגדנית וארסית. מיד ניסה להימלט על האופניים. אחזתי במכסה הגלגל וניסיתי להפילו. הוא בעט שוב, זרק לי מאה פילסים (פרוטות) ואמר: "האופניים האלה אינם שווים יותר!" אחר כך הרים את קולו בצרחות: "משטרה! משטרה! בואו לתפוס את היהודים הסרסורים האלה. הם רוצים למכור את נכסי הממשלה!" ומיד נעלם מעינינו.

אמי אמרה: "חבל שהגנן שלנו אבו עלוואן, שהיה מגן עלינו מהתנכלות האספסוף, בשכונת בתאוויין, שוב אינו אתנו. אילו היה עדיין מתגורר לידינו, איש לא היה מעז לעשות לנו דבר כזה". חשתי כעס על הפרהוד החדש הזה שהתחולל מתחת לאפה של המשטרה ובחסות חוקי השוד של ממשלת עיראק. בייאושה, עמדה אמי על מפתן ביתנו, הרימה את ראשה השמיימה ואמרה: "ריבונו של עולם, מה חטאנו ומה פשענו לפניך שכך עושים לנו הגויים - ואתה מחריש?" ואז התעשתה. אולם כשראתה את פני החיוורות, אמרה בשלווה ובנחישות, כאילו פורקת היא עול כבד הרובץ על מצפונה: "אבדאלכ (כפרה עליך) בני סאמי! אין דבר, ואל תדאג! העיקר שיש לנו מדינה; הלוואי שכל רכושנו יהיה כפרה על מדינת ישראל!"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו