בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ברייטון רוק מאת גראהם גרין | נופש פעיל

תגובות

ברייטון רוק

גראהם גרין. תירגם מאנגלית: יואב כ"ץ. הוצאת פן וידיעות ספרים, 367 עמ', 89 שקלים

לחיו של פינקי בראון, האיש הרע ב"ברייטון רוק", רוטטת שוב ושוב לאורך הספר. הוא מנסה להילחם בתנועות הלא-רצוניות של שריריו, לשלוט באופן מושלם בהבעות הפנים, אך ללא הצלחה. פעם אחר פעם מתגלים זיוף חיוכיו, צרימת הלחישות והשתברות בטחונו העצמי לנוכח הפחדים העמוקים ביותר. גם לחייה של אידה ארנולד נעות ללא שליטה, אך זהו רטט הנובע מצחוק, משמחת חיים גדולה ועצומה שחווה כל רגע ורגע באהבה גדולה. דרכיהם של השניים לא היו מצטלבות בכל מקרה אחר, אך ידו המיומנת של גראהם גרין מפתלת את העלילה עד שהם ניצבים זה מול זו, פנים אל פנים, בלשית לעת מצוא ופושע צעיר ושונא אדם.

מסורת מקובלת אחת בספרות מתח מציבה את המאבק בין טוב לרע כנתון בצבת של מקום שומם או פתוח, מקום שבו התקווה והייאוש יכולים להיאחז ברוח או בשיח בודד, שבני האדם אינם רבים וכל תנועה היא גם הצהרה. ב"ברייטון רוק" בוחר גרין להיתלות בענף אחר של המותחן: המקום שמתחולל בו המאבק הוא דווקא עיירת קיט גדולה, ברייטון שבדרום מזרח אנגליה. במקום רוח חרישית יש צפירות של מכוניות, במקום שממה חסרת תנועה - המוני אנשים הנעים מכאן לשם, במקום תככנות שקטה - מאבקי כוח רועמים. אין רגע מנוחה בברייטון, לא בשעת הרצח, שמתחזה לתאונה ומעורר את חושיה המחודדים של אידה, ולא ברגעי העימות בין נציגי הצדק והפשע. העיירה מצוירת על חוף הים, השמש, הדוכנים, המסעדות, המסבאות והנופשים, אך מנגד יש בה פינות אפלות, מאבקי שליטה של ארגוני פשע קטנים, גופות שמתגלות, נתיב רצחני של צעיר וגלים סוערים שמלווים בגשם כבד. אפילו גן השעשועים הוא מקום אפוף אימה.

כמו הצוקים של ברייטון, גם הדמויות יצוקות לתבניות קשיחות שלא מותירות מקום רב למורכבות. הטענה שמוליכה את העלילה פשוטה: טבע האדם קבוע עד כאב ולכן כל ניסיון להסיט אותו ממסלולו הוא חסר תוחלת. גם מי שמנסה ליצור זהות חדשה, או אפילו להניח לחלק מההרגלים הישנים ולאמץ במקומם חדשים, נידון לכישלון. גרין מזהה את הרע עם המוות המפרכס ואת הטוב עם תאוות חיים ושמחה שגובלת בחוסר מודעות עצמית. בעוד פינקי הולך ונעשה קודר יותר ויותר עם התקדמות הספר, נראה שאידה רק הולכת ופורחת, וגם המרדף שנתפש בעיני הפושע כעניין של חיים ומוות נהפך בעבורה ללא יותר מהתרגשות רגעית. אלה שמנסים להציג תמונה מעט יותר מורכבת - לעצור את פינקי או לחלופין להסיט את תשומת לבה של אידה - מוצאים את עצמם מוטלים לצד הדרך. בעוד אידה ופינקי מייצגים את שני הקצוות, רוז המלצרית, זוגתו של פינקי, שנדמית בתחילה לנערה תמימה ואולי אף פתיה, יכולה לצעוד בנתיב משלה. היא מתחבטת שוב ושוב בין המסלולים שכובשים עבורה השניים ומוסיפה עליהם את חטאיה שלה מול אפשרות של סליחה דתית. אך התלבטותה אינה אמיתית, מאחר שרוז, כמו פינקי וכמו אידה, יודעת לאן רגליה מוליכות אותה עוד לפני שההחלטה על כיוון מסוים באמת מתקבלת.

למרות שפינקי ורוז מגדירים את עצמם כדתיים - כולל הביקור התכליתי בכנסייה - הדת היא לא יותר מגלימה מרופטת. פינקי לא התוודה במשך זמן רב ורוז נגררת בעקבותיו אל הדרך שאין חזרה ממנה, דרך השקר והחטא.

כמו ב"העוז והתפארת" או "קונסול של כבוד" פרי עטו, גם במקרה הזה גרין, שהיה קתולי, יוצר עימות חזיתי בין הדת הממוסדת והמוסר הפרטי של בני האדם. בדומה לשני הספרים האחרים, גם כאן הוא מבכר במודע את האדם החילוני, את אידה שיראת מוסר בלבה מתוך בחירה, על פני אלה שדתם מורכבת מבקשות חלולות של סליחה מן השפה ולחוץ.

למרות האפשרות הדתית-נוצרית המוכרת לעייפה של חמלה ושינוי, בסופו של דבר גרין לא מניח לדמויות שהלכו בדרך הלא נכונה. מחילה שיכולה להביא לחיים חדשים מתנפצת למול גלי הרשע, ואפילו כוהני הדת לא יכולים לתעתועי הגורל ולאכזריותו. גם כשרוז מחליטה לשנות את דרכיה מצפה לה הגרוע מכל: פינקי משאיר לה מזכרת שתשיב אותה אל זרועות הצער והכאב. נבואת הזעם הקודרת של אידה, שנאמרת באהבת אדם גדולה, מתממשת במלואה. רוז, שיודעת להבחין בין טוב לרע, בין אסור למותר, ובחרה ברע האסור - משלמת על חטאיה.

שלא כמו בספרי מתח מהזן החדש, העלילה כאן מתקדמת באטיות, המאבק מצויר בקווים ברורים וחדים ואין לגיבורה כוחות מיוחדים. כשהיא פוגשת ברוז, שהתחתנה עם פינקי למרות שהבינה כי הוא קשור לפשע כלשהו, מצהירה אידה מה עמדתה באשר לבני האדם: "הו, לא, הם לא משתנים. תראי אותי. לא השתניתי אף פעם. זה כמו גלילים של ברייטון רוק - גם אם תכרסמי אותם עד הסוף, עדיין תופיע שם המלה ברייטון. זה הטבע האנושי". גלילי הברייטון רוק, אותן סוכריות קשות שכיתוב מפלח אותן, משמשים כמשל לטבע האנושי היציב כסלע גם לנוכח הזמן הנוגס בו.

אף שמבחינה מחשבתית זו אמירה מקוממת במובנים רבים, גרין הסופר מתגלה גם בספר הזה ככותב משובח, שמשלב בין סיפור טוב, סגנון מצוין שנע מתיאורים יבשים לעולם רדוף ודמויות מעניינות. ברייטון כבר מזמן אינה אותו מקום, אף כי היא עדיין אתר נופש מרכזי. גם המכוניות האטיות והאקדחים המיושנים פינו את מקומם לרכבי פאר ואלימות בוטה מצדם של ארגוני פשע. זהות האדם נדמית ככלי שגבולותיו ותוכנו משתנים חדשות לבקרים. ובכל זאת, "ברייטון רוק", כמו הדמויות, נותר יציב מבחינת העניין שהוא מייצר אצל הקוראים יותר מ-70 שנה לאחר שראה אור.

Brighton Rock / Graham Greene

ספרו החדש של דביר צור, "הפרדס של רג'ינה", ראה אור בהוצאת בבל



סוכריית ברייטון רוק. אנשים כמו ממתקים, לא משתנים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו