בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הימנון הקרב של אמא נמרה מאת איימה צ'ואה | סינית, אני מדברת אליך

| הורים וילדים |

תגובות

הימנון הקרב של אמא נמרה

איימי צ'ואה. תירגמה מאנגלית: דפנה לוי. מודן, 221 עמ', 88 שקלים

עוד לפני שפותחים את הממואר "הימנון הקרב של אמא נמרה" לומדים מכריכתו הקדמית שהוא "רב המכר שמסעיר את אמריקה". כדי להבין מה מסעיר את אמריקה, או שמא, כיצד כותבים באופן שיסעיר את אמריקה, לא היה עלי אלא לקרוא את הפרק הראשון הקצרצר. איימי צ'ואה מטיחה בו בפניהם הנדהמות של קוראיה, ה"תוהים כיצד הורים סינים מצמיחים מתוכם אשפי מתמטיקה וילדי פלא מוסיקליים כה רבים", רשימה של כמה מהדברים שבנותיה, לואיזה וסופיה, לא הורשו לעשות בילדותן, שהוקדשה לאימוני נגינה אינטנסיביים. בין האיסורים: שינה אצל חברות, משחק עם חברים לאחר שעות הלימודים, השתתפות בהצגות בית ספר, וכמובן, צפייה בטלוויזיה או משחק במחשב.

למעשה, אלה הן כמה מהפעילויות השגרתיות, עד כדי בנאליות, בחייו של ילד מערבי; שם נרדף כמעט לחוויות ילדות. שלילתן תיתפש בעיני החברה כפגיעה בזכויות ילדיות - גם אם הן לא זכויות בסיסיות - וכאקט שעלולות להיות לו השלכות פסיכולוגיות וחברתיות מרחיקות לכת. וזאת עוד לפני שהתוודענו אל צווי ההורות הסינית, כמו "שיעורי הבית תמיד קודמים לכל"; "הילדים שלך חייבים להקדים בשנתיים את בני כתתם במתמטיקה"; "כמעט טוב מאוד הוא ציון רע"; ו"אף פעם אל תחמיאי לילדייך בפומבי", ואל המורשת החינוכית שלקחה אתה צ'ואה מבית הוריה הסינים: "כשבכיתה ח' זכיתי במקום שני בתחרות היסטוריה והבאתי את משפחתי לטקס חלוקת הפרסים, מישהו אחר זכה בפרס התלמיד המצטיין. לאחר מכן אמר לי אבי: 'לעולם, לעולם אל תביישי אותי כך שוב'". בהמשך היא גם מתארת את הסנקציות שהטילה על בנותיה בעת אימוני הנגינה - מניעת מזון, איסור על הליכה לשירותים - ואת האיומים המצמררים שהשמיעה באוזניהן: "אם בפעם הבאה זה לא מושלם, אני הולכת לקחת את כל הבובות והדובונים שלך ולשרוף אותם!" הרפלקס של ההורים המצויים בני זמננו בקוראם את משנתה של "אמא נמרה", ובוודאי את דיווחיה - יהיה לתייגה כאם מתעמרת.

צ'ואה, פרופסור למשפטים באוניברסיטת ייל, רעיה של פרופסור למשפטים וסופר אמריקאי-יהודי בשם ג'ד רובנפלד, היא כותבת מודעת. יתר על כן, היא כותבת מניפולטיבית. התכסיס שלה הוא זה: היא אינה דוחה את ההאשמות המופנות כלפיה או מנסה להתגונן מפניהן, אלא מאמצת אותן בחום. היא הראשונה להכתיר את עצמה בתארים קשים - שתלטנית, לא שפויה, פנאטית - ולהצמיד לתצלומים מאלבום המשפחה שבספר כותרות ציניות דוגמת "לולו ואני המרשעת בחדר במלון (עם התווים מודבקים לטלוויזיה)" או "סופיה והנוגשת שלה". מודעות עצמית והומור הם תכונות כובשות, שאנו נוטים לקשר עם איזון נפשי, לכן די בסגנון, באופי המסירה הרטרוספקטיבי ואולי גם בהיות הספר רב מכר אמריקאי כדי לאותת לקוראים על ההתפכחות הצפויה. הדבר גם נאמר בצורה מפורשת למדי בטקסט הקצר שבפתח הספר: "הסיפור היה אמור להראות איך הורים סיניים מיטיבים לגדל ילדים מהורים מערביים. אבל במקום זאת, הפך לסיפור על התנגשות מרה בין תרבויות, על קורטוב תהילה ועל האופן שבו הכריעה אותי ילדה בת 13".

בעוד היא מעניקה לקוראיה את ההנאה שבצקצוק, צ'ואה גם מאתגרת אותם לבחון מחדש את גישתם החינוכית ולהתמקם על הציר שבין הורות תובענית באופן קיצוני ובין זו המגוננת יתר על המידה; בין הגישה המקדשת את הילדות כגן עדן של פריבילגיות ובין זו התופשת אותה כתקופה של חישול והכשרה לעתיד. "הורים מערביים", היא נותנת בהם סימנים, "מנסים לכבד את האינדיבידואליות של ילדיהם, מעודדים אותם ללכת אחר נטיות לבם, תומכים בבחירות שלהם ומספקים חיזוק חיובי וסביבה תומכת. לעומתם, הסינים מאמינים שהדרך הטובה ביותר להגן על ילדיהם היא להכין אותם לקראת העתיד, לאפשר להם לראות לאן הם מסוגלים להגיע ולחמש אותם בכישורים, בהרגלי עבודה ובביטחון פנימי שאיש לעולם לא יוכל לקחת מהם". הורים סינים היא כותבת ברי"ש גלי, יכולים לעשות דברים שייראו הזויים - ואפילו פליליים - לעיניים מערביות. אמהות סיניות יכולות לומר לבנותיהן: "הי שמנה - תורידי קצת במשקל". ההורות האמריקאית המתירנית, לפי צו'אה, אחראית לעלייה בשיעורן של תופעות כמו הפרעות אכילה, אבטלה, הריונות בגיל צעיר וסתם בינוניות. מנגד, היא ערה לדימוי הבעייתי של החינוך הסיני הנוקשה. "לא רציתי", היא כותבת על בתה סופיה, "שתגדל להיות אחד מאותם אוטומטים אסייתיים מוזרים, שהוריהם מפעילים עליהם לחץ כה רב עד שהם מתאבדים לאחר שהם מגיעים למקום שני בבחינה לשירות הציבורי". אך ההבדל היחידי בינה ובין הוריו של האוטומט האסייתי הוא שהיא בחרה למען בנותיה ייעוד נעלה יותר בעיניה: אמנות. הבוז המובלע בדבריה, כמו הבוז שהיא חוזרת ומביעה כלפי ההורים המערביים המתפעלים מילדם שהצליח לצייר עיגול, חושף את סולם הערכים המאוד אמריקאי שלה, המתרגם הצלחה להצטיינות, ורצוי מאוד בתחומים שיש בהם פרסום, כסף, פרסים או סממני מעמד חיצוניים אחרים. בוז ניכר גם בתיאוריה המרושעים את הלא נחשבים מקרב מורי הנגינה הרבים שעברו בביתה ושיחסה אליהם היה אינסטרומנטלי - ולא במובן המוסיקלי.

אובססיה היא המלה לתיאור יחסה של צ'ואה לייעוד שבחרה לבנותיה, הנשלחות לכבוש פסגה אחר פסגה, ונראה כי אף אחת מהפסגות הנכבשות - ובכלל זה קונצרט חגיגי בקרנגי הול - אינה מספקת אותה. על השאלה המתבקשת למען מי מופעלים כל המאמצים והלחצים, היא עונה: "בעיני זו שאלה מערבית מאוד (כי בחשיבה הסינית, הילד הוא שלוחה של העצמי), אבל אין זה אומר שאינה חשובה... כל מעשי הם במאה אחוז ובאופן חד משמעי בשביל הבנות שלי. אפשר למצוא הוכחה בכך שחלק גדול מהפעילות שלי עם סופיה ולולו מייגע, מאמלל ולא מסב לי הנאה". אותה אובססיה גוברת אפילו על הצורך האנושי באהבה. "ואז", כותבת צ'ואה על מכרותיה הדוגלות בחינוך מערבי, "הן מוזגות לעצמן כוס יין והולכות לשיעור יוגה, ואילו אני חייבת להישאר בבית ולדעת שהילדות שלי שונאות אותי". אחת מבנותיה מטיחה בה: "איך יכולות להיות לי חברות? את לא מרשה לי לעשות שום דבר. אני לא יכולה ללכת לשום מקום. הכל באשמתך. את מפלצת".

כמובטח בפתיחה, סוף הסיפור במרד, בקריסה, בוויתור. פרקי הסיום, כמו בכל רומן פופולרי, עומדים בסימן התפייסות, השלמה, פשרה. אך האם זה הסוף? ואם כן, של איזה סיפור? "את מנסה לספר את האמת בספר הזה או רק לספר סיפור טוב?" שואלת סופיה בת ה-18 את אמה. "את האמת," ממהרת צ'ואה להשיב.

אבל אני לא מאמינה לה. אני לא מאמינה לה כי ראיתי אותה בטלוויזיה, ממשיכה להגן על משנתה, מדקלמת את ההימנון הנמרי שלה, מדברת על "ילדים" ועל אילופם. וגם אם אמת דיברה, זו רחוקה מלהיות כל האמת. בעמודים האחרונים של הספר היא מודה כי השמיטה ממנו "חלקים גדולים" הנוגעים לבעלה (דמות מושתקת) וששכתבה אותו שוב ושוב כדי לרצות את בנותיה (או להגיע לנוסחה מנצחת). אנו, קוראיה, נחשפנו רק לקצה הקרחון. ובעצם די בו, בקצה קרחונה של צ'ואה, ובצינת סגנונה ובסימני השיניים הקטנות שהוטבעו בפסנתר, כדי ללמד גם על מה שלא סיפרה.

Battle Hymn of Tiger Mother / Amy Chua



איימי צ'ואה - משמאל - עם בנותיה ובעלה בטקס 100 האנשים המשפיעים של המגזין 'טיים'. נחשפנו לקצה הקרחון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו