בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגיד אבא מאת רענן שקד, אפס עד 12 מאת ארנה קזין | יומני הנסיכה

| הורים וילדים |

תגובות

תגיד אבא

רענן שקד. הוצאת ידיעות ספרים, 178 עמ', 98 שקלים

אפס עד 12

ארנה קזין. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 176 עמ', 82 שקלים

כשלאחרונה נשאלנו, אביו של בני ואני, לצורך איזה שאלון פורמלי, מתי התהפך ילדנו בן הארבע וחצי לראשונה, מתי התחיל לזחול, ללכת, לדבר - גילינו למרבה המבוכה כי איננו זוכרים את התשובות. מה אנחנו זוכרים מהשנה הראשונה בחיי ילדנו? עבורי - ונדמה לי שגם עבור לא מעט הורים אחרים - אלה שברי רגעים חסרי התחלה אמצע וסוף, שמעל כולם מרחפת העייפות הכבדה שקושרת בין כל התמונות, הרגשות והחסכים והופכת אותם לעיסה אחת. גידול ילדים כולל בהכרח הדחקה של כל מה שאירע שלב אחד קודם. הלידה? איזו שטות עשיתי כשלקחתי אפידורל, הייתי יכולה לעבור את זה גם בלי (בתנאי שהיו מאשפזים אותי בתא מבודד, ללא אחיות שאפשר לאחוז בשולי חלוקן ולצרוח: "תנו לי אפידורל - עכשיו!"), הילד לא זוחל בגיל שמונה חודשים? קחו את זה בפרופורציה, גם אצלנו היה אותו דבר (ובקושי הצלחנו לתפקד מרוב חרדה).

שני הספרים שכתבו רענן שקד וארנה קזין בהפרש של שנה זה מזה, ושבהם תיעדו את השנה הראשונה בחיי ילדיהם, מבקשים לעשות את הבלתי אפשרי ולחלץ נראטיב מתוך הכאוס המוחלט הקרוי השנה הראשונה בחיי ילדך. הנראטיביות מתאפשרת בעזרת ז'אנר היומן, המחייב רישום קבוע לאורך זמן, תוך שהוא מייצר פיסת היסטוריה פרטית של כל אחד מן הכותבים; תיאור של התפתחות יחסיהם עם ילדיהם הרכים, עם בני זוגם ועם עצמם במשך אותה שנה ראשונה.

אך בה בעת, היומן הפרטי הוא גם מסמך בעל משמעויות חברתיות ואידיאולוגיות; תיעוד של עידן שבו ספגה המשפחה הפטריארכלית - לפחות כלפי חוץ - מכה קשה. את העידן הזה, דומה שהן שקד והן קזין מייצגים בגופם, ואולי נכון יותר לומר - בגוף שאינו של אף אחד מהם; גופה של האם הביולוגית. קזין אינה אם ביולוגית אלא היא בת הזוג של האם הביולוגית של בתה, הורה שהיא לא "אם" וגם לא אב, וש"זוכה להתבונן באמהות ובהורות התבוננות קרובה, מדרגה ראשונה". שקד, מצדו, הוא אב שנלקחו ממנו הפריבילגיות של האב ה"ישן", זה "שיכול לחזור מהעבודה מאוחר, לשחק עם הילד עשר דקות וללכת לראות ?מבט'". ואכן, שני הטקסטים עוסקים באופן אינטנסיבי בהשלכות של מעמדם החדש והמורכב כ"לא-אם" על חיי ילדיהם הבכורים.

כאם ביולוגית, מצאתי את עצם קיומו של הדיון מרתק ומעורר מחשבה במקרה של שני הכותבים. כך, למשל, נגע ללבי המונולוג של רענן שקד, שבו הוא מביע חשש כי לא יצליח לפתח כישורים אבהיים נורמטיביים, כמי שגדל בעצמו ללא אב ומשום כך לא הרגיש מעולם חלק מ"מועדון הגברים". נדמה לי שאין הורה לבן - יהא שיוכו המגדרי אשר יהא - שלא יוכל להזדהות עם החרדה ששקד מבטא באופן מאוד ישיר ומדויק, שמא בנו לא יעמוד במבחני הגבריות האכזריים שבנים קטנים מתחילים, כידוע, לערוך זה לזה כבר בגיל שלוש-ארבע. אפילו בגן של בני, מעוז של תל-אביביות מתקדמת ונאורה לכאורה, העלבון הנורא ביותר שילד ממין זכר יכול לספוג הוא: "אתה נראה/ מדבר/ מתלבש כמו בת"; עלבון שאת איוולתו התקשתי להסביר לבני הקטן, חרף החינוך המגדרי המתקדם שקיבלתי. לאור זאת, מאכזב לגלות שבהמשך הספר שקד דווקא בוחר להיאחז בכל כוחו בדימוי ה"גבר הישן" שאת שבריו הוא חושף בעצמו, כאשר הוא חוזר ומדגיש את הקושי שלו להתמסר, כגבר, לפן היומיומי של ההורות - הקימות התכופות בלילה, ההאכלות וכהנה וכהנה; קושי שמנוסח על ידו הפעם במונחים של הבדלים "מולדים" בין המינים ("גברים לא באמת מבינים תינוקות", "לנשים זה קל").

לעומת זאת, ספרה של קזין, שעבורה הבחירה בהורות היתה, לכאורה, פחות מובנת מאליה מבחינה חברתית או אישית חושף נכונות להתמסר - לפחות מבחינה טקסטואלית - אל חוויית ההורות על כל היבטיה, הנפשיים והגופניים כאחד. את כל מה ששקד מכסה, היא חושפת: קקי, פיפי, יניקות, פליטות, הקאות, מריבות ואפילו סקס (ברגעים שבהם התינוקת נרדמת סוף-כל-סוף לכמה דקות). את כולם קזין מתארת מתוך מעורבות רגשית עזה, הכוללת לא רק את רגשות האהבה והשמחה אלא גם את הרגשות הקשים יותר, כמו למשל את חוסר הביטחון שלה ביחס למקום שהיא תופסת בחיי בתה; חוסר ביטחון שמתעצם בסצנה שבה היא מתמלאת קנאה בידיד ממין זכר שבתה הקטנה מגלה בו עניין מיוחד.

לכאורה, מתבקש לטעון שמה שעומד מאחורי השוני בין מידת המעורבות הרגשית ששני הכותבים מסגירים בטקסטים שלהם הוא מגדרי; הוכחה נוספת לכך שנשים, גם כאשר אינן אמהות ביולוגיות, מתחברות באופן "ראשוני", "אינסטינקטיבי", יותר להורותן. ועם זאת, אני דווקא מכירה נשים רבות שהיו יכולות להזדהות עם הקושי ששקד מתאר. למעשה, נדמה לי שמה שמבחין בין שני הטקסטים קשור, בסופו של דבר, לכתיבה ולא למגדר.

הן שקד והן קזין הם עיתונאים מוערכים שפנו בשלב מסוים לסוגים שונים של כתיבה ספרותית. בעוד שקזין עשתה את המעבר - הקשה מאוד לעתים, גם לכותבים משכמם ומעלה - לכתיבת פרוזה, שקד מוסיף להחזיק בספר זה בכובע העיתונאי. ספרו מבוסס על סדרה של רשימות שפורסמו בטורו האישי והמצליח במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות. דומה ששקד אינו מנסה לייצר כל הבחנה בין כתיבתו העיתונאית לזו הספרותית, והוא מטפל בשתיהן באותן כלים, קרי בעזרת חוש הומור, חיוויים ישירים ונטולי סאב-טקסט, ונטייה קבועה להסתחבק עם הקורא. חלק מהרשימות משעשעות, וחלקן, כאמור, אף נוגעות ללב, אבל התחושה היא שלא הושקעו מחשבה או מאמץ מיוחד כדי להפוך אותן מרשימות בעיתון לטקסט ספרותי של ממש. לעומת זאת, ספרה של קזין מבקש במפורש לשאוב את כוחו באופן מודע ומוצהר מן הז'אנר הספרותי שאליו הוא משתייך: ז'אנר היומן.

סגנון הכתיבה של קזין - שהוא מגלה אך גם מכסה, ישיר אך נטול סנטימנטליות, ריאליסטי אך מרבה להתכתב עם יצירות ספרות: שירה, פרוזה, ואפילו ספרי עיון והדרכה - מתאים ככפפה ליד לז'אנר היומן הספרותי-אינטלקטואלי ואף משיב אותו למסלול הנכון, ה שקדם לעידן הבלוג. למרות שהספר מחולק לפרקים, בהתאם לסוג הפעילות ההתפתחותית שמבצעת בתה של קזין בתקופה הנדונה ("צהובה", "בוכה", "מחייכת", "יושבת" וכו'), הרי שהאפקט המצטבר של הפרקים מייצר לא רק חוויה רגשית אלא גם חוויה אמנותית. ייתכן שהחוויה הזאת לא מומלצת לעדיני הנפש או לנשמות חסודות במיוחד (שיזדעזעו, אולי, למקרא הקטע שבו קזין יונקת משדיה של בת זוגה כדי לבדוק האם זו סובלת מייצור יתר של חלב, או לחלופין מזה שבו התינוקת מרוקנת את מעיה על קזין בקשת - זה אפשרי!), ובכל זאת, יש בה עוצמה רבה.

העוצמה הזאת נובעת, בעיני, מעצם האפשרות שקזין פותחת לקוראים לחוות את הכאוס, את השברים ואת הפרדוקסים הבלתי אפשריים שחיינו מתמלאים בהם מעת שנהפכנו להורים; לא במובן של חובה קדושה שיש למלא, אלא כתוצאה של התמסרות אמיתית, מתוך בחירה חופשית, לאהבה החדשה. אותה אהבה חדשה מופנית, אולי, בראש וראשונה לרך הנולד, העושה את צעדיו - או, אולי נכון יותר, את פליטותיו הראשונות בעולם. אבל בה בעת, אותה אהבה ראשונית גם נותנת משנה תוקף לאהבות מסוגים נוספים, לאהבה מחודשת לבני זוגך, בני בריתך להורות, השקועים בתוך הכאוס הזה בדיוק כמותך, ואולי יותר מכל, לאהבה לעצמך בדמותך החדשה כהורה: עייף, מתוסכל, מלא רגשות אשמה, ובכל זאת, עדיין מסוגל לקרוא, ולפעמים גם לכתוב על זה.



''אם צעירה ובנה'', לוקאס קראנאש האב, 1520



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו