בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נהגה בחשכה: שיחות עם ילדים מאת ונדה יוקנייטה | האמת ורק האמת

תגובות

נהגה בחשכה: שיחות עם ילדים

ונדה יוקנייטה. תירגמה מליטאית: סיון בסקין. הוצאת אסיה, 180 עמ', 79 שקלים

גיבורי הספר הזה אינם מלכים ורוזנים, והמחשבות המובעות בו אינן של פילוסופים ידועי שם. אין גם עלילה גלויה בספר. ובכל זאת, אחרי הקריאה בשיחות האלה אני מרגיש תחושה דומה לזו שאחרי קריאה ביצירה שיש בה גם דיאלוג דרמטי חשוב, גם פילוסופיה וגם עלילות חיים מן הסוג שמוצאים ברומן משמעותי.

ונדה יוקנייטה היא סופרת ומחזאית ליטאית, ילידת 1949, והספר כולל שיחות שלה עם 18 ילדים בין גיל שש לגיל בית ספר תיכון. המשותף לילדים הוא איזו מצוקה או מגבלה מאחד משני סוגים: פיסית - חלקם עיוורים, חירשים או אילמים; או חברתית - חלקם התגלגלו למסגרות שיקום לעבריינים צעירים. הדיאלוג, המאפיין המבני הבולט של הספר, נהפך עבורי נוכח מאוד כשהבחנתי שילדים רבים בו מדברים על תקשורת כדבר חשוב בקיומם, חוזרים שוב ושוב לעניין הזיקה לזולת. "לא יודע, אני אוהב לתקשר עם אנשים" (יונס); "אם באנו לעולם הזה, אז אנחנו נחוצים פה למישהו" (יאנושס); "אני אוהב את כל האנשים... בגלל שאני אוהב אותם. למה אני אוהב אותם, קשה להסביר. הנה, זאת בדיוק שאלת החיים" (ראפולס, ילד בכיתה ג'); "החיים שלי ושלו תואמים, וזהו" (ארונס, על הקשר החזק שלו עם כלב); "האהבה, אולי זו תקשורת. מסירות לאחר" (יונס), ועוד.

אך הילדים הללו אינם מדגימים איזה עיקרון כללי והספר אינו טוען לאיזו מסקנה בדבר מהות ילדית משותפת. יש כאן ילדים נבונים ורגישים מסוגים שונים וגם ילדים שכבר החלו להיבלע בעולם המבוגרים במובנו הידוע. אבל, במקרה או שלא במקרה, השיחות שמנהלת אתם יוקנייטה מוצאות שוב ושוב, בשיחה, הד לעצמן, אישור. היא משוחחת אתם והם מדברים אתה על חשיבותה המכרעת של השיחה, ולכן גם של השיחה הנוכחית. אני מתאר לעצמי שהיו אלו רגעים מרגשים מאוד בשיחות.

"ההיעלמות היתה לי להתנהגות האפשרית היחידה בחיק המציאות הזאת", כותבת המחברת בדברי הפתיחה הקצרים שלה. היא אינה מפרטת, ואולי אין צורך. "המציאות הזאת" משתנה ממקום למקום, אבל משהו ממנה שורר תמיד. "הילדים יאמרו את הכל", היא מוסיפה. ומן הדפים עולה התקווה ש"המציאות הזאת" יכולה אולי להשתנות, אם הילדים הללו יגדלו להיות נאמנים לדברים שהם עצמם אמרו בשיחות. בכמה מהראיונות תקווה זו מתערערת. בכמה מהם לא.

במסה "המטפיזיקה של הנעורים" (בספר בשם זה, הוצאת רסלינג, בתרגום דנית דותן) כותב ולטר בנימין על "זיהוי העבר כנעורינו ופיק ברכיים מפני מצבורי העתק הרוחניים של המרחבים זרועי החורבות". ב"ניסיון", מסה אחרת באותו ספר, הוא כותב: "אין דבר שהבורגני מתעב יותר מ'חלומות נעוריו'... שכן קולה של הרוח הוא זה אשר נגלה לו בחלומות אלה... הבורגני מתנסה ב'ניסיון' שלו, שלעולם הנו הניסיון האחד והיחיד בחוסר קיומה של הרוח".

הספר של יוקנייטה מצלם כמה רגעים שבהם "קולה של הרוח" נשמע בצורה הפשוטה והישירה ביותר, מבלי שהילד יודע כלל כי זוהי "הרוח" מדברת, מפני שהרוח היא פשוט כל מה שיש לו, היא הדיבור עצמו. אבל בשיחה אחת או שתיים תופסת השיחה ילד שטבל את קצה כף רגלו במים העכורים של "המרחבים זרועי החורבות" של בנימין, ושלא במפתיע, החורבות הללו מגיעות כשהתקשורת והזיקה הבין-אנושית מתערערות. ילד שגונב, ורע מזה, חוסם ומדכא בתוכו את השאלה איך מרגיש האדם שממנו גנב; ילדים שמאלצים ילדה עיוורת להתאכזר לציפור. ההריסות שבנימין מדבר עליהן, כך נדמה, יכולות להיערם כמעט בן לילה. צעד אחד לא זהיר, וכבר חלומות הנעורים נקברים מתחת להן.

אבל כל שכתבתי לא נוגע עוד בעיקר, והוא עצם הדברים שאומרים הילדים, עצם ניסוח הדברים שהוא פשוט ואמיתי ומוגש בנוסח עברי נהדר של המשוררת סיון בסקין. כשהילד ראפולס נשאל "מי אתה?" הוא עונה: "אני בן אדם. אני חיים הקיימים על פני האדמה". כשיוקנייטה שואלת אותו "מהו סיוט?" הוא משיב: "הסיוט הוא אויבו של האדם", והוא "מאמין שגם הבית מדבר. גם הצעצועים מדברים". אלזה אומרת: "אני חושבת שאם אתה לא מבין שאתה חי, חצי מערך החיים ייעלם". רימווידס מצהיר: "אם יהיו שאלות כואבות, אני בכל זאת אענה עליהן בפתיחות", ובהמשך: "נו, גם לחצות את הרחוב זה מפחיד. אבל אתה יודע שצריך, הרי לא תעמוד שלוש שנים על האספלט", ובתמימות מפנטז, "האנשים שאפגוש בעולם יגידו, אתה זה מהספר". לורטה, ילדה עיוורת, אומרת: "הרי ספל, כל חפץ, מצלצל. יש לו תו". ולשאלה "מה את חושבת, למה אנשים רבים כל כך לא מעריכים את החיים?" היא עונה: "אולי הם רוצים משהו גדול מהחיים. אבל אין שום דבר גדול מהחיים. אין שום דבר גדול יותר".

אני יכול לומר, בכל הענווה ובלי שמץ הגזמה, שהספר הזה והילדים שמדברים מתוכו הפכו אותי לאדם מעט טוב יותר.

Tariamas Is Tamsos / Vanda Juknaite

ספרו של דרור בורשטיין "נתניה" ראה אור בהוצאת כתר



ציור מתוך הספר של הילד רוקס וכלבו רקסיס. אמת פשוטה וישירה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו