בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בשם הילדים: סיפורי חיים ותובנות של ילדי גירושין מאת דורית אלדר-אבידן | גירושים מאוחרים

| הורים וילדים |

תגובות

בשם הילדים: סיפורי חיים ותובנות של ילדי גירושין

דורית אלדר-אבידן. הוצאת עם עובד, 315 עמ', 98 שקלים

ההבדל בין החלטות ומעשים לבין הסיפורים שאנו מספרים עליהם - נעוץ בערכם המוחלט של הראשונים. בעוד שהחלטות או מעשים הם חד-ממדיים - היו או לא היו, שחור או לבן - הרי שהסיפורים הם רב-קוליים וצבועים בכל צבעי הקשת.

אנשים מתגרשים. זהו מעשה עובדתי שהינו חלק בחיי רבים מאתנו ויש לו הגדרה משפטית ברורה למדי. אולם סיפורי הנוגעים בדבר על גירושיהם נעים על פני כל גוני הרגש והעלילה, מטוב ועד רע. בסיפור זה שני גיבורים ראשיים: האיש והאשה שנישואיהם מפורקים מרצונם או שלא מרצונם (ולפעמים אדם שלישי המעורב במעשה); וגיבורי משנה אחדים, ביניהם ילדיהם של בני הזוג. אצל רוב הזוגות טובתם ושלומם של ילדיהם הם אחד הגורמים שנלקחים בחשבון בהחלטה הקשה לפרק את המשפחה, ובכל זאת, ברוב רובם של המקרים הם אינם רוצים או יכולים להתחשב רק ברצון הילדים.

הספר המחקרי שלפנינו דן באותם הילדים ומביא את נקודת מבטם. אין זה מקרה רגיל של מחקר סיפורי חיים של "מיעוט מושתק בחברה", מה שמגדיר את אופיים של רבים מהמחקרים בסוגה זו. האמת ניתנת להיאמר כי מעורבותם המורכבת של ילדי הגירושים במה שמחליטים הוריהם, והשפעותיו של המעשה בחייהם לאורך השנים, הם נושאים כה רווחים בשיח הישראלי עד כי תמוה הדבר שאיש לא "הרים את הכפפה" לפני הד"ר דורית אלדר-אבידן, ולא הקדיש לכך ספר שלם ומחקר מיוחד, כפי שעשתה המחברת.

בכל משפחה מתפרקת שבה כבר נולדו ילדים נוכחת השאלה "מה זה עושה לילדים?" די היה לראות את העניין שעורר הספר שהיה מונח על שולחני בכל מי שנכנס לביתי כדי לאמוד את העניין הרב שהנושא מעורר. וכפי שאמרו לי מכרי שראו את הספר, הכרך הזה מעורר שוב את הציפיה של הורים רבים לקבל תשובה לשאלת מיליון הדולר: "האם העובדה שהתגרשתי הזיקה לילדי?"; וכן: "מה גיל הילד ה'אופטימלי' לגירושי ההורים?" ועוד כהנה וכהנה.

יש בספר תובנות הנוגעות לשאלות שונות, אך כרגיל במחקרים פסיכולוגיים טובים, הוא אינו קובע מסמרות לכאן או לכאן. המיוחד בסיפורי הגירושים שנאספו בו הוא שהם נכתבו מזווית הראייה של בוגרים צעירים, "ילדי גירושים", שהיו בזמן המחקר בגיל 20 עד 25 ויכלו להתבונן ממרחק של שנים לאחור על אירוע הגירושים שזכרו בחייהם הצעירים, ועל מקומו בחייהם מאז.

כותרתו המצוינת של הספר, "בשם הילדים", נוגעת בנימים רגישים מאוד בעולם המשפחה המשתנית ומתכתבת עם צמד המלים "שלום הילד". אך לדעתי, אין זו כותרת מדויקת משום שלמעשה מצטטת המחברת באריכות את הילדים הדוברים, מייצגת את קולם ולא מדברת בשמם. במונח "שלום הילד" מתייחסים לרוב לבחינה חיצונית של טובת הילד, שמבוגרים מחליטים כך או כך עבורו, בעוד שהצמד "בשם הילדים", כפי שמשתמשת בו המחברת, כולו בחינה פנימית, סובייקטיבית, כלומר הוא מעמיד את הנוגעים בדבר כסובייקטים המספרים בעצמם על מה שקרה וקורה בחייהם. כך או כך, מאחר שאלה "סיפורים אמיתיים", והם כאמור רב-קוליים, לא נמצא בהם תשובה פשוטה לשאלת ההורים "האם, במה וכמה פגעתי בילדי?"

מה שנותנים הסיפורים והסיכומים הנלווים אליהם הוא הצצה לעולם מורכב שיש בו התמודדות ואתגר, חיוב ושלילה, שביעות רצון וצער, חוסן ופגיעות בפרופורציות שונות אצל כל אחד מהמרואיינים. מלאכת ההישרדות ההתפתחותית המוטלת על הילדים הללו ועל הוריהם, גם ואולי דווקא לאחר שנפרדו, היא עניינו של הספר החשוב הזה. מפתיע, למשל, ציטוט מדבריה של עדי, אחת מ"ילדי הגירושים", שאומרת בדיעבד: "כל הגירושים נתנו לי ביטחון, ביטחון לחיים". מובן מאליו שכל המעורבים בעניין חפצים להיכלל בסוג הסיפור המגלם חוסן אישי ולא בזה שכותרתו היא פגיעות.

מבחינות אובייקטיביות אחדות, ילד שהוריו התגרשו הוא "ילד בסיכון". אולם כולנו יודעים על ילדים שדווקא החיים המשותפים של הוריהם מעמידים את התפתחותם בסכנה. החיים, ברבגוניותם, מתעלים על כל נוסחה שנמציא. "חוסנם של ילדים מתייחס לסיכוי שהילדה או הילד יחזרו לתפקוד המקובל לאחר שחוו אירוע בעל משמעות שלילית במשפחה", מסבירה המחברת. והתמודדות עם משבר, כידוע, מחזקת לעתים. אולם מתי זה יקרה ומתי לא? לכך יש תשובות מרובות: יש גורמי הגנה אישיים, משפחתיים, וסביבתיים המעלים את הסיכוי לחוסן שכזה. שיתוף הפעולה בין ההורים שהתגרשו בכל הנוגע לילדיהם, רשות ומתן אפשרות לביטוי רגשות מכל סוג, הימנעות מחשיפת הילדים לביטויים הרסניים בין הוריהם, וקיומה של משפחה מורחבת תומכת - הם כמה מגורמי החיזוק הנכנסים לנוסחת החוסן. אך בסיפורי חיים יש מקריות רבה; לעתים זוהי שכנה טובת מזג המאמצת את הילד לביתה בתקופה שבה המצוקה המשפחתית שלו היא בשיאה, וזהו ההבדל כולו. לדעתי, גם בסיפור החוסן קיימת פגיעות, וגם בפגיעות יש לעתים חוסן - זה אופיים של סיפורי חיים. כדי להבין את כל המורכבות הזאת ולחיות בתוכה מעט, גם אם אין זה סיפור המהדהד את חיינו שלנו ושל היקרים לנו, כדאי לקרוא בספר עצמו.

ספרה של עמיה ליבליך "אל לאה" ראה אור במהדורה מחודשת בהוצאת הקיבוץ המאוחד




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו