בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המלך ג'ורג'

| ביוגרפיה |

תגובות

Washington: A Life

$40.00 ,.Ron Chernow. The Penguin Press, 904 pp

רון צ'רנוב הוא ביוגרף צנוע מאוד. בכל ספריו המצליחים והקריאים מאוד הוא נזהר מלייחס לעצמו מעמד של היסטוריון. הוא מסתפק ביכולת לגולל פרשת חיים בכישרון רב וכובש את קוראיו, לא בחידושים מפליגים או בפרשנות מהפכנית, אלא ביכולת להעמיד יצירה שהקריאה בה נעימה ומושכת. כך עשה, למשל, כשגולל את הביוגרפיה המשפחתית של בני וארבורג מגרמניה לארצות הברית, וכך עשה בספרו על אלכסנדר המילטון. עתה, עם ספרו החדש ורחב היריעה על נשיאה הראשון של ארצות הברית, ג'ורג' וואשינגטון - שזכה החודש בפרס פוליצר לספר ביוגרפיה - הוא שב אל האבות המייסדים ואל ערש לידתה של הרפובליקה.

דרושה מידה לא קטנה של העזה לכתוב ביוגרפיה על גיבור היסטורי שנהפך כבר מזמן לאגדה, לדמות שמחנכים לאורה, ופרקים מחייה - בהם גם עלילות ואירועים שלא היו ולא נבראו - משולבים בכל מקראה לאמריקאים בני הגיל הרך. וואשינגטון הוא האיש שעל הדולר, המנהיג שלא יכול לשקר, אבי האומה, ועוד ועוד. מה כבר אפשר לומר שלא נאמר עליו? צ'רנוב מודע היטב למכשלה ואינו מתעלם ממנה. הוא אפילו אינו מבטיח להעמיד סיפור נועז ומהפכני שיעמיד ב"אור חדש" את גיבורו. ביוגרפים שנדרשים לחיי גיבורים שכבר נכתבו עליהם ביוגרפיות למכביר מצדיקים בדרך כלל את החלטתם להוסיף עוד כרך למדף הקורס מעומס בטענה כי כל דור ודור חייב לראות את עצמו כמי שמגלה שוב את מנהיגיו וגיבוריו ומתבונן בהם מבעד למשקפי ההווה.

ובכן, על הספר שחיבר צ'רנוב גם קשה לומר שהוא הביוגרפיה הראויה לעידן האינטרנט ולימי נשיאותו של הנשיא השחור הראשון בתולדות ארצות הברית, והוא, אגב, כלל אינו נזכר במאות העמודים של ספר זה. ובכל זאת, הספר מככב ברשימות רבי המכר ומצליח מאוד. אני יכול להעיד על קריאתי שהיתה קולחת ומלאת עניין, והידיעה שאני קורא על פרשיות ואירועים שכבר קראתי עליהם במקומות אחרים לא העיבה על ההנאה שהסב לי הספר הזה.

לכאורה, כתיבת ביוגרפיה של וואשינגטון היא משימה קלה יחסית. כיאה לאב המייסד הנערץ, טרחו היסטוריונים וביוגרפים ללקט כל שביב מידע וכל פיסת מכתב שכתב ולפרסמם מוארים, מוערים ופוקחי עיניים. עשרות כרכי המורשת שלו עומדים לרשות כל חוקר, ולצדם כתבי זיכרונות, הערכות ושיפוטים - של בני זמנו ושל הבאים אחריהם. נדמה אפוא כי עיקר מלאכתו של הביוגרף בן ימינו כרוכה בניסיון להציע פרשנות חדשה. היומרה לחדש בתחום העובדות - מופרכת. החוקר יכול, למשל, לנסות ולהבהיר מדוע וכיצד זכה וואשינגטון בהילה הזוהרת של מנהיג צבאי, שהרי גם לאחר שנבחר לנשיאות כונה בפי כל "הגנרל", בעוד שכל עיון מרפרף בתולדות עמידתו בראש הצבא המהפכני שחולל את המהפכה וסילק את בריטניה יבהיר כי מספר ניצחונותיו הצבאיים של וואשינגטון היה זעום, ואת עיקר זמנו בראש הצבא בילה בתכנוני נסיגה נבונה ובמאמצי שכנוע כלפי הפוליטיקאים ונציגי המדינות להגביר ולהחיש את הסיוע, לשפר את הציוד ולהבטיח את קיומו של הצבא הסדיר.

צ'רנוב גורס כי עיקר מלאכתו של הביוגרף נטועה ביכולתו להעמיד דמות מורכבת ורבת פנים. הוא מתרכז בפיענוח האופי, האישיות, ומוותר בלב חפץ - ובידיעה ברורה שלא בכך כוחו - על הניסיון להעמיד תיאורים והסברים היסטוריים מורכבים. זאת הוא מותיר להיסטוריונים שמלאכתם בכך.

כאן, אולי, מצוי סוד הצלחתו של הביוגרף והקסם שהוא מהלך על קוראיו. צ'רנוב אינו מבקש לנפץ את הדמות ההירואית, את הפרש על הסוס שכולו הדר ויושרה. גם הוא נמנה עם המעריצים, ומדי פעם בפעם הוא טורח להפנות את שימת לבם של קוראיו לגדולתו של גיבורו; ועם זאת, וואשינגטון שלו מורכב וסבוך יותר מן הפלקט שעל הקיר. צ'רנוב אינו הראשון שמצביע על הסתירה העמוקה בחייו של לוחם החירות שלא מיהר לשחרר את עבדיו. אך בשעה שביוגרפים וכותבים אחרים מרבים להדגיש את הקשיים הטכניים שעיכבו את שחרור העבדים - כמו, למשל, העובדה שמרבית העבדים שהועסקו באחוזותיו לא היו רכושו אלא רכוש אשתו - צ'רנוב אינו מסתיר את וואשינגטון הרודה בעבדיו, את וואשינגטון שבעמקי נפשו לא התברך ביכולת לראות בעבדיו השחורים בני תמותה השווים לו בכל.

וואשינגטון נאבק בבריטניה, ולא אחת אף נתן ביטוי לכעסו הרב על יחסה הרודני והמשפיל. אך כל ימיו, גם לאחר שסילק את בריטניה מארצו, נותר בן התרבות הבריטית, ופסגת שאיפותיו היתה להיות בעל אחוזה נכבד, כאותם בעלי אחוזות באנגליה.

תחום מרתק אחר בספר עוסק ביחסים המורכבים שקיים ג'ורג' וואשינגטון עם הנשים בחייו. הסיפור הסבוך הזה מתחיל, כמובן, עם אמו, שהיתה אולי האמריקאית היחידה שלא הרעיפה כבוד והערצה על יקיר האומה. המחבר אינו מהסס להביא לסיפורו את עשרות התלונות הקטנוניות של האשה הקשה הזאת, שלא חדלה להשמיע תביעות וטרוניות כלפי בנה, ואף לא היססה לחשוד בו שהוא גוזל ממנה את כספה ורכושה. וואשינגטון, שלפי האגדה לא יכול היה לשקר לאביו, מאוד לא אהב את אמו ולא חדל להתענות ממסכת היחסים הקשה שהיתה לו אתה.

אריג מגוון ורב הסתעפויות אף יותר מציע המחבר בתיאור היחסים בין הגנרל לבין אשתו, מרתה, האמא הגדולה של ההיסטוריה האמריקאית. למרתה ולג'ורג' לא נולדו צאצאים, וצ'רנוב אינו מהסס לתלות את האשמה בוואשינגטון, שנוסף על כאבי שיניים נוראיים, סבל ככל הנראה גם מפגמים ביכולת הרבייה שלו. מרתה וואשינגטון לא היתה אשה שהתואר יפה ומושכת נקשר לשמה. כל רואיה ומכריה הירבו להדגיש את צניעותה, את מסירותה לבעלה, את אהבתה לילדיה ולנכדיה מנישואיה הראשונים, ועד מהרה אף לא היססו לתארה כמטרונית כבודה הנראית זקנה מכפי גילה. ג'ורג' וואשינגטון, לעומתה, תואר תמיד כגבר נאה, גבה קומה, זקוף וקורן הדר, שכל רואיו נפלו בשביו, ובכלל זה גם נשים. וואשינגטון, כך מצליח צ'רנוב לגלות, אהב נשים ואת חברתן. המחבר אינו יכול לפסוק עד להיכן הוליך וואשינגטון את קשריו המעוררים הללו, אך העדויות שהוא נסמך עליהן מגלות שלא נעדרה מהן נימה של פלרטוט ואף לעתים הערות מיניות רומזניות. ובפרקים אלה של ספרו מתגלה צ'רנוב במלוא יכולתו להציע הסברים פסיכולוגיים דקים, שאינם מוגזמים במידת טיעוניהם, ובכל זאת הם משכנעים למדי. כאמור, עיקר כישרונו של הביוגרף ביכולתו לתאר את הדמות ולחלצה מן המאובנות, שדורות של מעריצים ומקדשים כפו עליה.

כמו בכל ביוגרפיה טובה וקריאה, גם ספר זה מכיר בחשיבותם של גיבורי המשנה הסובבים את הגיבור ובאים אתו במגע. וואשינגטון של צ'רנוב הוא אדם מסודר עד כדי כפייתיות, שלמרות מפגני הצניעות והיושרה שלו לא סלח למי שפגעו בכבודו. כשם שיצריו נחשפו בקשריו עם נשים, כך הם ניכרו ביחסיו עם אחיו ושותפיו לגלריית "האבות המייסדים". כמו ההיסטוריונים הרבים שעליהם הוא נסמך, יודע גם צ'רנוב כי אחת מסיבות הצלחתה המרשימה של המהפכה האמריקאית ושל הרפובליקה המצליחה שבאה לעולם בעקבותיה מקורה בהתכנסות הנסית כמעט של חבורת אנשים מוכשרים מאין כמותם בעידן גורלי אחד: ג'ון אדמס, אלכסנדר המילטון, תומאס ג'פרסון, בנג'מין הריסון ובנג'מין פרנקלין הם רק חלק מנבחרת הכוכבים ביריעה רבת הרושם של הספר. לזכותו של הכותב ייאמר כי הוא לא התעלם מן היריבויות, הקנאות וחילוקי הדעות שלעתים רחשו מתחת לקרקע ולעתים פרצו החוצה, ושעיצבו את ההיסטוריה האמריקאית מראשיתה כסיפור של שני מחנות בעלי השקפות עולם מתחרות.

הביוגרפיה של וואשינגטון מעמידה באור בהיר למדי ומרתק את הרקע האנושי למחלוקת העמוקה הזאת. וואשינגטון, מתברר, לא היה צדיק שהציע את הלחי השנייה לפוגעיו. בכלל, מספר הביוגרף, כל יחסו לדת היה מורכב ולא חד משמעי, ומכל מקום, לא נמנה עם המקפידים לקיים את המצוות הפומביות של הדת הרשמית. בשנים האחרונות לכהונתו לא נמנע מלהפגין את התנגדותו לכמה מעמיתיו בחבורת המייסדים. תומאס ג'פרסון לא היסס לתלות בוואשינגטון כוונות מלוכניות ומעולם לא בטח ברפובליקניזם הדמוקרטי שלו, אך גם וואשינגטון לא טמן ידו בצלחת, ובאוזני נאמניו המסורים כמו המילטון, למשל, השמיע לא אחת דברי ביקורת נוקבים על ג'פרסון, אישיותו, צביעותו והליכותיו.

כמו כל ביוגרפיה, גם מסכת חייו של וואשינגטון מסתיימת במותו ובקבורתו באחוזת המשפחה במאונט ורנון. ועם זאת, קוראי הספר מסיימים אותו בתחושה שהסיפור עדיין לא נגמר. במותו שיחרר וואשינגטון את עבדיו - כלומר, את אלה שהיו רכושו החוקי - אך לא פתר את הבעיה הכרונית הקשה של היעדר השיוויון בין לבנים לבין שחורים, שגם האבות המייסדים האחרים הכירו בה אך העדיפו להותיר את פתרונה בידי הדורות הבאים. וגם מן הבחינה הזאת, ג'ורג' וואשינגטון של רון צ'רנוב הוא דמות בעלת היבטים מגוונים ופגמים לא מעטים.

הפרופ' אלי שאלתיאל הוא היסטוריון, עורך סדרת "אפקים" בהוצאת עם עובד



ג'ורג' וואשינגטון. לא סלח לפוגעים בכבודו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו