בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשת השבוע | ספקות בדבר יציבותו ונצחיותו של גרעין ה"אני"

פרשת "בהר"

תגובות

בפרשת השבוע שלנו ישנה שורת מצוות העוסקות בזכות הקניין. בכל שנה שביעית צריך כל חקלאי לשמוט את שדהו ולא לעבדו במשך שנה אחת. הקניין, הזכות הבסיסית הנתפשת פעמים רבות כאחת מהגדרותיה הבסיסיות ביותר של האנושיות, נשמטת מידיו של החקלאי ומופקרת לעוברים ושבים.

אך בכך לא נגמר העניין. אחת לחמישים שנה מתבטלות כל עיסקות המקרקעין שנערכו בארץ וכן כל עיסקות הסחר בבני אדם, כולל עבדים שביקשו להישאר אצל אדונם ואוזנם נרצעה - "יובל הוא תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו" (כה י).

מאז ההוגה הליברלי ג'ון לוק ועד היום מוגדרת זכות הקניין כאחד מעמודי התווך של זכויותיו הטבעיות של האדם. אדם חופשי הוא אדם שיכול להיות בעלים - על חפצים, קרקעות, רעיונות וקל וחומר על גופו שלו. האינטואיציה הזאת נובעת קודם כל מן ההנחה המערבית הבסיסית כל כך שישנו "אני". זכות הקניין היא המשכה הישיר של תפישת ה"אני" כדבר מה יציב שריר וקיים, שכן "אני" זה מורחב בעזרת הרכוש הסובב אותו.

המציאות הכלכלית שאנחנו חיים בתוכה מכתיבה יחסי קניין מוחלטים, שבהם מה שקניתי שייך לי לעד. הקניין המוחלט נובע מהנחת עבודה שיש איזשהו self גרעיני ויציב השוכן בתוך האדם. הקניין שייך ל"אני" ומוחלטותו של הקישור מעידה על מוחלטותו של ה"אני". שרשרת הציוויים שבפרשת השבוע שלנו מערערת על מוחלטותו של הזיהוי בין הרכוש וה"אני". אחת לשבע שנים עלי לעזוב את השדה, האקסטנציה הגיאוגרפית המובהקת שלי. אחת לחמישים שנה עלי לוותר על הרכוש בנפש ועל הרכוש בקרקע שצברתי. וכן להפך - אם מכרתי את אדמתי היא תחזור לרשותי בשנת החמישים ואם נמכרתי לעבד וכל מה ש"שלי", לרבות אברי גופי, נהפך להיות של אדוני, בשנת החמישים אשתחרר וגופי יחזור לרשותי.

אין מדובר בתפיסה קומוניסטית שזכות הקניין איננה קיימת. זכות הקניין קיימת, אך היא לעולם יחסית ותלויה בזמן. עובדה זו איננה רק קוטעת את המסחר אחת לחמישים שנה, היא משנה את פני השוק כולו. עבדים וקרקעות מתומחרים בעולם שכזה לפי המרחק משנת היובל, כאשר מחירם הולך ויורד ככל שמתקרבים אליה. מעשה הקניין אינו מעשה נצחי כפי שהוא מעוצב היום. אין כרישי נדל"ן המשתלטים על השטח לעד ואין בעלי אחוזות המחזיקים דורות של עבדים לעולמים.

הקניין הרלטיבי שמציעה פרשת השבוע שלנו מאתגר לא רק את תפישת הכלכלה, אלא אף את תפישת ה"אני". "אני" שאיננו יכול להקיף את עצמו בנכסים מוחלטים הוא "אני" שאיננו מוחלט. הגרעין המוצק השוכן בתוך הנפש מתברר כיסוד זמני ההולך ומתערער לקראת שנת היובל, מתאפס ואז הולך ונבנה מחדש יחד עם שוק המסחר במשך חמישים השנים הבאות.

דקארט הטיל ספק בממשותו של כל עולם התופעות המורגש בחוש עד שלא נותר לו דבר מלבד הטלת הספק. "כיצד אדע מה קיים?" שאל - וענה - אני מטיל ספק, משמע אני קיים. אך במשפט זה ישנה קפיצה קטנה. מדוע הטלת הספק חייבת להניח את קיומו של סובייקט גרעיני המטיל ספק? אפשר לנסות ולשהות עוד רגע או שניים בחלל הזה שנפתח לפני דקארט רגע לפני שניסח את מסקנתו במשפט. חלל בו אין חוש, אין תחושה, אין אף גורם מלבד התודעה הצפה לבדה, מיוסרת בכאב על אובדן כל מושאיה.

המקובלים זיהו שאותיות המלה "אני" הן אותיות המלה "אין". הם לא אמרו שה"אני" אינו קיים, אלא שפוטנציאל ה"אין" מצוי בו. ה"אני" קיים, זאת אפשר לחוש בגופנו המתורגל לפעול מתוך האינטואיציות המערביות הבסיסיות שחונכנו עליהן. אך כאשר הוא פועם במלוא עוצמתו קשה להבחין בדברים נוספים הקיימים סביב, ובראש ובראשונה בבוראו של ה"אני".

אך כיצד אפשר להגיע אל נקודה שבה ה"אני" יהיה ל"אין"? דבר זה מנסה ללמד שרשרת הציוויים הכלכליים שבפרשת השבוע שלנו, שרשרת המנתקת את הקישור הנצחי שבין האדם לבין רכושו. ברגע שזה מתערער, מתערער ממילא גם הקישור האוטומטי שבין האדם לבין גופו, לבין דעותיו ואמונותיו, לבין מעשיו וחייו.

האימה שאחזה בדקארט בעוד הוא יושב בביתו, עטוף בשמלת הבוקר שלו, ומטיל ספק בכל מה שסביבו, נבעה מן העובדה שה"אני" הוא הדבר האחרון שנותר יציב וברגע שזה יתאיין לא ייוותר דבר. אך המסע להפיכת ה"אני" ל"אין", כאשר הוא מתחיל משמיטת הרכוש ומהשבתו לבעליו הראשון, משמיטת האדמה והפקרתה למזג האוויר ולעוברים ושבים, איננה ביטול של הקיים, אלא להפך - חיוב של הקיים וביטול של ה"אני". הכל קיים, מלבד יציבותו של ה"אני".

את מקום האימה שעמדה מול דקארט מחליף הביטחון שערעור זה הוא זמני ומעגלי. שהרכוש ישוב אל בעליו הראשון וכמוהו אף הגוף והמחשבה. משום כך מנמקת התורה את מצוות השמיטה כך: "כי לי כל הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי" (כה, כג), ואת מצוות שחרור העבדים ביובל, "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלוהיכם" (כה נה).

היגיון זה אינו מעורר אימה כמו האפשרות שעמדה מול דקארט, אלא מאפשר, אולי, איזו פתיחות אחרת אל העולם. פרשת השבוע שלנו מלמדת שהרצינות התהומית שאנו רגילים להתייחס בה אל ה"אני" איננה הכרחית. מתוך הטלת ספק זו מתגלה איזו יכולת דקה יותר של הקשבה למה שקיים מחוץ לגרעין הזמני של ה"אני" ומגדיר - או לא מגדיר - את גבולות האנושיות.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו