בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בעולם זה האלימות היא כמצב הטבע

יותר מכל סופר אחר אולי, מלמד היינריך פון קלייסט על חוסר-ההיגיון הגדול של דורו, דורם של גתה, נפוליאון וקאנט. יצירותיו מעידות על מחזורי תשוקה ואלימות, מבוכת רגשות, התפרצויות זעם ומצבי תוגה. חיבוריו נחתמים ככתבי-חידה, כסוד ואשליה. בכל חיבור של קלייסט מהדהדת אולי שאלתו האחרונה, התמה, הערמומית, של גיבורו, הנסיך פון הומבורג: "תגידו, האם זה חלום?" על היינריך פון קלייסט במלאות מאתיים שנים למותו

תגובות

היינריך פון קלייסט חי חיים קצרים. אך ביריעה קצרה זו של חיים ויצירה מצוי חומר מרובה שקריאות ארוכות אינן ממצות אותו. קלייסט בא לעולם בשנת 1777 בפרנקפורט על נהר האודר, ומת בשנת 1811 בוואנזה סמוך לברלין. אדם זה, קצין לשעבר בצבא הפרוסי שהשתתף במלחמה נגד צרפת, סטודנט קצר ימים שנואש מלימודיו לאחר שקרא בכתביו של עמנואל קאנט, סופר בעל תזזית שזכה להכרה מעטה בחייו, הותיר לקוראיו עזבון ספרותי עצום.

מבחינה פואטית, כתביו של קלייסט הם פרשנויות של "תקופת גתה" בספרות הגרמנית, מעין תשובה לחצר הספרותית של ויימאר. מבחינה פוליטית יצירתו היא נספח למיליטריזם הפרוסי, תגובה לתבוסותיה של גרמניה וכיבושיו של נפוליאון באירופה. מבחינה פילוסופית, עבודתו של קלייסט היא מעין הערת שוליים על הגותו של קאנט, פעירת חור בפילוסופיה של התבונה.

אלה המקומות שבהם ניצב קלייסט כקצין, כהוגה וכמבקר, ואלה הם ההקשרים שמתוכם יצאה כתיבתו, ובהם היא גם נבלעת ואובדת: אזורי השוליים של הקלאסיקה הגרמנית, שטחי ההפקר של מלחמות נפוליאון וקווי התפר של הרציונליזם.

קלייסט הוא סופר של תקופה. אך יצירתו הקצרה מבטאת גם התנגדות למגמות הגדולות של תקופתו (גתה, נפוליאון, קאנט). ולכן קריאה בקלייסט היא התנסות בתמונות הראי של רוח הזמן. קלייסט עוסק בגוף היצורי, במצבי הטבע של האלימות, בהיבטים החייתיים של התשוקה. עבודתו מציעה אופן חדש וזר של דיבור וכתיבה על גוף האדם, על יצורים וכפילים וסוגי מוות, וכך היא שבה אל קווי הקרע והחיבור של טבע ותרבות, הגות ומלחמה, תשוקה וחורבן.

רבות מיצירותיו, כגון הנובלות "רעידת האדמה בצ'ילה", "האירוסין בסט. דומינגו" ו"מיכאל קולהאס" (שראו אור בתרגום משובח פרי עטו של רן הכהן), והמחזות "פנתסיליאה" ו"קרב הרמן", עוסקות באסונות. קלייסט עוסק באסונות טבע ואסונות מעשה אדם, יצירתו מספרת על חורבן ערים, על אלימות ומוות ללא שיעור, הוא מגולל מעשי זוועה ומתאר גופי-פצע, גופים פעורים וכרותים. ובה בעת ניכרת בספרות שלו גם הבעה שירית של מבוכת הרגשות.

יצירתו של קלייסט מציעה פרספקטיבה אינטימית אל תוך לבה של אחת התקופות הסוערות בתולדותיה של אירופה. משונים ומעוררי אימה הם גופי-האלימות של קלייסט - אותם קצינים וחיילים שברא ביצירותיו. מקצתם משוטטים ונלחמים כמו פרטיזנים ביערות מולדתם, יוצאים למסעות חורבן והרס ונקלעים לנתיבי מנוסה. החייל של קלייסט נלחם כמו מריונטה, הרפלקסיה שלו קצרה, המחווה שלו מכאנית, התנועה שלו אורגנית. בעולם זה האלימות היא כמצב הטבע. אין קיום ואין יצירה, אין דיבור ואין מעשה, שאינו נובע מן הכוח, מן האלימות (Gewalt).

קלייסט חי וכתב בעידן אלים - תקופת המהפכה והטרור בצרפת, מלחמות הקואליציה, כיבושי נפוליאון ומלחמת הגרילה בספרד. בכתביו הוא נהג להבחין בין אלימות במובנה המנוון - האלימות של המדינה, המעתיקה את הכוח אל מוסדות של דיכוי ומסגרות של משמעת וענישה (הצבא, המשטרה) - לבין אלימות במובנה "הטבעי" (המהפכה). בצורתה זו, האלימות אינה מתבטאת כצורת דיכוי אלא כהתפוצצות ליבידינלית - כאנרגיה, כעוצמה, ככוח של התנגדות ויצירה.

האלימות במובנה זה מתבטאת כתנועה של שחרור. החירות בעולמו של קלייסט כרוכה לפיכך בהרס ושבירה ומקרי מוות. את התפישה הזאת, קלייסט מעתיק אל עולמה של הפרוזה ויוצר לפיכך פואטיקה של אלימות. ולכן, ברגעים מסוימים הספרות שלו פוסקת להיות ספרות יפה, ויש מקומות, כמו באסופת האנקדוטות, שירי המלחמה והמניפסטים הפוליטיים פרי עטו, שכתיבתו פוסקת להיות ספרות ונהפכת בעצמה ליצור כלאיים - טקסט קטום, משונה, דל ומופרז כאחד.

את גופי האלימות של קלייסט אנו פוגשים ברבות מן האנקדוטות שלו שהתפרסמו בעילום שם. האנקדוטה מן המלחמה הפרוסית האחרונה מספרת, לדוגמה, על קורותיו של פרש פרוסי מגדודו של הנסיך פון הוהנלוהה, ניצול מהתבוסה הגרמנית בקרב ינה של 1806, הנקלע למסלול הימלטות מפני חייליו של נפוליאון. על קורותיו אנו שומעים מפיו של בעל הפונדק הפוגש בו כאשר זה, מכוסה כולו אבק דרכים, מתפרץ כרדוף שטן אל תוך בית ההארחה, ומזמין יין שכר להרוות את צימאונו. יריות החיילים הצרפתיים המקיפים את הכפר כבר מהדהדות בפונדק אך הפרש עומד על שלו. הוא מזמין כוסית יין נוספת ודוחה את תחנוני הפונדקאי המפציר בו לברוח. חיילים צרפתים עומדים כבר בשערי הכפר אך הפרש שולף מקטרת מן המגף, מבקש אש ממארחיו, מצית את הטבק ומפטיר: "נו, עכשיו תורם של הצרפתים לסבול". לבסוף הוא יורק יריקה, מקלל כדרך החיילים, עולו על סוסו, מסתער על רודפיו ונמלט מן המקום.

המסע של הפרש ראוי היה אולי לשמש משל לצבא הפרוסי, ועל כך נאמר: "לו היו כל החיילים הגרמנים נוהגים באותה מידה של אומץ כמו פרש זה הם היו מנצחים את הצרפתים". אולם נראה כי נמשל זה אינו ממצה את סיפורו. והרי הפרש כבר נטש את עסקי המלחמה הפרוסית ונקלע למלחמה פרטית. הוא משליך מעל גבו את עול המלחמה הגדולה ומתמסר לצרכיו. זו דרכה של האנקדוטה, המספרת מפי השמועה ואין היא מחזיקה משמעות היסטורית גדולה ואין בה ערך פוליטי רב, אך היא מסמנת תודעה הרפתקנית, מלאת סתירות של הממשות.

ומשהו מן המסע החגיגי של הפרש הפרוסי גם טבוע בתחביר של האנקדוטה וניכר במבני המשפט הקצוצים, המתנשפים, בדיאלוגים הקטועים, בחילופי הדברים המהירים. גופו של הפרש, גופו של הרוכב הנחפז, הממהר, קצר הנשימה, מהדהד כל אחד ממשפטי הסיפור השטני הזה. על דרך זו נהפך גוף האלימות, גופו של הפרש הפרוסי, לגופו של הסיפור עצמו.

ודרך זו, דרכו של הפרש הפרוסי, האין זו גם דרכו מיכאל קולהאס? עניינה של נובלה זו בקורותיו של אותו סוחר סוסים, "אחד האנשים ישרי-הדרך וגם הנוראים ביותר בדורותיו", אזרח למופת, שהפריז במידה אחת - "תחושת הצדק שהפכה אותו לשודד ורוצח". דרכו של סוחר הסוסים מתחילה על גבול מדינת סקסוניה בגרמניה, שם הוא נתקל במחסום סמוך לטירה של היונקר פון טרונקה. ונדרש להראות רישיון מעבר, ומאחר שאין זה ברשותו, הוא מסכים להשאיר שניים מסוסיו השחורים בתור ערבות. אך כאשר ישוב אל הטירה בתום מסעו, ימצא "במקום שני הסוסים הדשנים והחלקים שלו", "צמד בהמות עלובות, מיוסרות ושדופות" - "אומללות ממלכת החי בהתגלמותה".

בקשתו של קולהאס להשיב לו את סוסיו הבריאים נדחית והוא סופג עלבונות מפי היונקר ואנשי החצר. הוא חש כעת ב"מבנה הפגום של העולם", ורדיפת הצדק פועמת בו. קולהאס יוצא למערכה משפטית. אך קובלנותיו נדחות. רעייתו, ליסבת, יוצאת לברלין להגיש עתירה נוספת לריבון, ואולם לפני שער החוק, בכניסה לטירת השלטון, היא נפצעת פצע מוות וגוועת בביתה. משעה שהכזיבו ניסיונותיו של קולהאס להשיב את הנגזל ולתקן את המעוות במסגרת החוק, הוא מכריז מלחמה על מדינת סקסוניה ויוצא למסע של חורבן והרס ברחבי גרמניה.

המלחמה הפרטית של קולהאס מסכנת את שלום העולם ומקוממת עליו את התיאולוג מרטין לותר המוכיח אותו על פשעיו נגד האל והמדינה. מסע המלחמה שלו מתייחס כביכול אל צו שמימי. וכך הוא מציג את עצמו, כאילו היה מלאך, נציגו של מיכאל, היורד מן השמים להשיב צדק לעולם. אך אנשיו הם שודדים ורוצחים, פליטים של הסדר החברתי, ניצולים מאזורי השוליים של התרבות.

שיטת המלחמה של גדודיו אכן מזכירה את זו של פרטיזנים - מלחמת גרילה המבוססת על פשיטות ליליות, התקפות פתע, הטעיות, וזריעת הרס בעורף האזרחי. זו הבשורה של קולהאס: תנועה פורעת חוק הנדמית כהתפרצות-זעם. קולהאס מגלם אולי את הדיוקן המוקדם של הטרוריסט - גוף האלימות המתגלה ונעלם בשטחי ההפקר של המלחמה. כך נלחם קולהאס - לא כחייל סדיר אלא כאזרח המגויס למלחמה טוטלית. ואולם המלחמה שלו פונה לבסוף נגד מולדתו וגורפת את גרמניה למלחמת אזרחים.

מסע המלחמה של קולהאס מבטא את מצבי הטבע של האלימות שקלייסט ראה בהם כאמור יסוד וכורח. קולהאס הוא ההוכחה כי תפישה רדיקלית של צדק כרוכה גם בהתעוררות של כוח עצום ונורא - "האלימות השמימית" המשמידה כל. הופעתו של סוחר הסוסים היא הראייה להיבט הפתולוגי של כל תיאולוגיה פוליטית המשתוקקת ליום הדין.

ואכן, זהו יום דין, היום שבו נעשה עם קולהאס צדק, ובו, לאחר מסעות מלחמה, הרג, חורבן וכניעה מרצון, הוא מקבל לבסוף בשם החוק את מה שנגזל ממנו - את סוסיו השחורים "בוהקים מרוב טיפוח". וכעת קולהאס צריך להשיב גמול לריבון. עליו למות בגרדום. כך מסיים סוחר הסוסים את מסעו. אך בסיפורו שזורה אנקדוטה מוזרה על אודות צוענייה זקנה, אליזבת שמה, מגדת-עתידות המתנבאת על נפילתו הצפויה של בית המלוכה של סקסוניה. את נבואתה הוא כותבת על פיתקה ונעלמת. בסוף הסיפור היא מגיעה לברלין ומוסרת את כתב הסוד לידי קולהאס. זה קורא את הפתק, בולע את הנייר והולך לגרדום. בבטנו הוא טומן את הסוד ומותיר את קוראיו עם חידה. גופו של סוחר הסוסים נעשה כך ל"קורפוס" במובנו הכפול, החצוי - גוף/כתב. ולקולהאס, אנו קוראים, נותרו כמה צאצאים, בנים "עליזים וחסונים".

והאין זו גם הירושה של הנובלה? סוס שחור וסיפור, "עליז וחסון". החייל של קלייסט רוכב ונלחם, כבר אמרנו, כמו מריונטה - כגוף בעל רפלקסיה קצרה. בכך עוסק קלייסט גם במסה המפורסמת "על תיאטרון המריונטות". החיבור הכתוב בסגנון הדיאלוג מרבה בפרדוקסים, בסתירות ובאפוריזם, בחזרות ומבוים סתומים. דובריו של קלייסט מספרים על העיוותים שמחוללת התבונה ועל האסונות שממיטה הרפלקסיה על הגוף. הגוף האנושי היודע-את-עצמו הוא גוף הנכלא באסתטיקה פגומה ובמצבי דומם. את הגוף היפה, האבוד, מחפשים דובריו של קלייסט בעולמה של המריונטה. והרי התנועה המכאנית של בובת העץ עולה כביכול על כל מה שתרגול, אימון וניסיון אנושי יכול להניב. הבובה אינה מתחנחנת, יופיה אינו מלאכותי, היא קשובה לכוח הכובד בלבד.

רושם דומה מוצאים הדוברים בעולם היצורי, עולמה של החיה. אחת האנקדוטות השזורות במסה מספרת על דוב שאין סיף היכול להכניעו בדו קרב. החיה אף היא כ"מכונת מלחמה": אורגניזם נטול בינה המגלם את שיח האלימות הטבעית, ותנועותיו מושלמות. חיבורו של קלייסט מצביע לבסוף על אחדות מוזרה בין האל והבובה. הרפלקסיה האינסופית, התודעה חסרת הגבול של האל, התבונה המוחלטת של סדר הדברים, מוצאת לה השלמה וכפיל בתנועה הנהדרת, חסרת התודעה של החיה והמריונטה. היצור והבובה מגלמים את מידת החסד והשלמות המיוחסת לאלוהים.

אך הפרספקטיבה הזאת היא פרספקטיבה של היפוך או של "פתיחה מאחור". כך כותב קלייסט: "גן העדן סגור ומלאך בשעריו; עלינו לצאת למסע סביב העולם ולראות, אולי הוא פתוח מאחור".

כבר הערנו על הזיקה המהופכת, האחורית, של קלייסט לספרות של גתה: האם אפשר לדמיין את הנסיך פון הומבורג של קלייסט בלי טאסו או אגמונט של גתה? והאין פנתסיליאה היפוך והשלמה של איפיגניה בטאוריס? אצל גיתה, איפיגניה ניצלת מן המוות (היא מוקרבת כזכור על-ידי אגממנון כדי לפייס את האלים טרם המסע לטרויה) ומגיעה אל האי טאוריס. במחזה הגרמני היא מגלמת שיח שלום ותשוקת פיוס. איפיגניה עומדת על זכותה לחשוב כ"אישה מעודנת". היא מתנגדת לחוק של המלך טואס הקובע להקריב כל זר המגיע לאי. וכך היא משיבה לריבון, ברוגז: "האם עלי לנהוג כאמזונות? וליטול מן הגבר את זכות החרב?"

והנה האמזונה, זו ההולכת כדרך הגברים אל המלחמה, היא הגיבורה של קלייסט. במחזה היא שבויה בין אהבתה לגיבור היווני אכילס, לבין חוק המדינה האוסר על האמזונות להתייחד עם גברים מחוץ לחג הפריון. שפת האהבה של האמזונה, התשוקה, החרדה ומבוכת הרגשות, מתכנסת לבסוף במופע נורא של "נשיקות ונשיכות" שבהן היא טורפת את גופו של אכילס. אלה ערכיה של פנתסיליאה: לא השלום אלא המלחמה, לא הפיוס אלא הקרע, לא ההתעלות המוסרית אלא החורבן הגופני. בעוד איפגיניה של גתה מקדישה עצמה למחזה של הרמוניה ופיוס בין המינים, מראה פנתסיליאה של קלייסט את חוסר ההיגיון של שיח היצרים. האמזונה חשה בפער שבין המינים (הגברי/הנשי) כמקור של שיח התשוקה, אך גם כיסוד היסודות של האלימות ותרבות המלחמה.

יותר מכל סופר אחר אולי מלמד קלייסט על חוסר-ההיגיון הגדול של דורו. יצירותיו מעידות על מחזורי תשוקה ואלימות, מבוכת רגשות, התפרצויות זעם ומצבי תוגה. חיבוריו נחתמים ככתבי-חידה, כסוד ואשליה. בכל חיבור של קלייסט מהדהדת אולי שאלתו האחרונה, התמה, הערמומית, של הנסיך פון הומבורג: "תגידו, האם זה חלום?" וכך היה גם בכוחו של קלייסט לספר על יופי נדיר וראשוני, כגון זה המתגלה במראה של גבר, אשה וילד, הנאספים על גדת הנהר, טרם אסון. זה עולם של אסונות, מלחמות ותבוסה שבו מופיעים גיבוריו של קלייסט. בעולם זה מכריז מיכאל קולהאס על מלחמתו נגד המדינה ומערער את הסדר הטוב. ביער זה פנתסיליאה מנשקת-נושכת את אכילס וקורעת את גופו לגזרים. בארץ זו, בחצר של כנסייה, נגזר דינם של חרונימו וחוספה. על גדה זו, בתעלה, סמוך לאגם וואנזה, ירה קלייסט ירייה אחת לפיו ומת, מבלי שפער חור חדש בגופו.



איור: ערן וולקובסקי


מצבת קברו של קלייסט על גדות הוואנזה. 'קורפוס' במובנו הכפול



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו