בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אני יודע ממה אני נמלט אבל אינני יודע מה אני מחפש

מאות המכתבים והגלויות אל בני משפחתו ומיודעיו הרבים מספור - פשוטי עם, אלמונים, בני אצולה, אמנים, אנשי רוח, ממון ותקשורת - מכילים כולם את גרעין השניות, הגלוי והנסתר, באישיותו של סופר המסעות ברוס צ'טווין

תגובות

Under the Sun: The Letters of Bruce Chatwin, Selected and edited by Elizabeth Chatwin and Nicholas Shakespeare, Jonathan Cape, 554 pp.

היום, יותר מתמיד, הקשר בין הבריות קצר ומיידי. לא כותבים מכתבים ולא דוחים סיפוקים. עידן הדואר האלקטרוני שם קץ למסורת בת אלפי שנים של ציפייה ממושכת לרץ, לשליח, ליונה ולדוור. כתב היד נעלם עם המכתב הקלאסי, ז'אנר בפני עצמו שהמריא לפעמים לרמת אמנות. אסופת מכתביו של הסופר ברוס צ'טווין, שראתה אור לאחרונה באנגליה, היא קרוב לוודאי אחת ההבלחות האחרונות של הז'אנר הגווע הזה, והזדמנות נדירה להציץ אל תוך עולמו של יוצר מבריק וחידתי, שמסעותיו ונושאי התעניינותו וכתיבתו הגיעו להיקף חסר תקדים.

מי ששמו של צ'טווין מפעיל את בלוטות הנדודים שלו ומחיה בדמיונו את מרחבי פטגוניה, על נופיה ותושביה, את המטריצה המטאפיסית של נתיבי השיר במחוזות האבוריג'יניים באוסטרליה ואת גלגוליו המכשפים של סוחר העבדים דה סוזה במערב אפריקה הקולוניאלית, כלומר כל מי שנשבה בקסמם של ספרי ברוס צ'טווין, ישבע נחת גם ממכתביו, בעריכת אלמנתו אליזבת וכותב הביוגרפיה המסור שלו, ניקולס שייקספיר. מה יש במכתבים שאין בביוגרפיה המצוינת, שפורסמה ב-2000? ראשית, הקול האישי והנא של הסופר. וגם הערות שוליים נשכניות ומשעשעות של אלמנתו והשלמות הביוגרף, שהכיר את הסופר היטב והקדיש לכתיבה עליו שמונה שנים.

כתיבתו של צ'טווין מורכבת מאלמנטים של ביוגרפיה, מציאות, בדיה, רפורטז'ה, מסה, היסטוריה, ארכיאולוגיה, אנתרופולוגיה ורכילות, סגנון אקלקטי ומיוחד במינו שמיתמצת בפרוזה צלולה ומרוכזת ומשפטים מלוטשים ויפהפיים, ומכונה בפי ניקולס שייקספיר "לא חצי אמת אלא אמת וחצי". המכתבים, לעומת זאת, כתובים בטון פשוט ומעשי יותר, וחושפים את המבוך הסמוי שהזין את היצירות השונות, כמו את האיש עצמו, על חולשותיו וסגולותיו. המכתבים ערוכים בסדר כרונולוגי נוח, ומאפשרים מעקב אחר התפתחותו של צ'טווין. החל ממכתבו הראשון מ-1948, שכתב אל הוריו בהיותו בן שבע מפנימיית מרלבורו, ובו הוא מבקש מהם לשלוח לו ערכה להרכבת אווירון וספרי טבע ומסעות, ועד מכתביו האחרונים על ערש דווי, בחורף 1988, שבהם הוא עדיין רוקם תוכניות ומייחל לקירבה.

צ'טווין היה איש של ניגודים, והמכתבים מתעדים את הקדחתנות הקיומית-האינטלקטואלית שהיו לתו ההיכר שלו, את נדודיו התכופים לקצווי תבל, את פגישותיו ורעיונותיו, את דילמת הזהות שלו ויחסו המורכב למיניותו, את היתרונות והחסרונות של היותו יפה תואר, צבעוני ומחונן, את המתח בין אספנות למינימליזם. יותר מכל נחשף הקורא במכתבים הללו למיתוס שרקם צ'טווין סביב עצמו, בהמציאו דמות משופצת, ספק חידתית, דמות של "נווד אציל", ולצדדים הארציים והאפלים של אישיותו, שיחד מהווים קולאז' של הרצוי והמצוי.

מפת החיים של צ'טווין ארוגה בתוך מפת העולם באופן הרמוני, עד שנדמה לנו שמסעותיו ממקום אקזוטי אחד למשנהו נטוו על ידי כוח טמיר שהשגיח על צעדיו ודאג לכל שלב בתוכניותיו הנועזות. המכתבים מגלים פן אחר: אף פעם אין לו מספיק כסף. הוא לווה ממשפחה וחברים אמידים וסוחר בעתיקות, כתב רפורטז'ות לפרנסתו ושנא את זה. לימודי הארכיאולוגיה באדינבורו דיכדכו אותו והוא פרש מהם, כשם שפרש מעבודתו כראש המחלקה לאמנות אימפרסיוניסטית בבית המכירות הפומביות סות'ביס. הוא התארח באחוזות ובארמונות של אחרים. רק בניכר היה מסוגל לכתוב, אבל אף פעם לא במקום שכתב עליו. הוא קרא המון וללא הפסקה. את ה"אידיוט" של דוסטויבסקי קרא במדבר סהרה, את פרוסט בהודו ואת הדיאלוגים של אפלטון, לשם שינוי, ביוון, ועותק מרוט של "הדרך לאוקסיאנה", מאת כותב המסעות הנערץ עליו רוברט ביירון, היה חבוי כל השנים בתרמילו.

צ'טווין, מסתבר, היה נוסע כבד. הוא לקח עמו למסעותיו מזוודה עם תרופות וחפצים רבים שהיו מגובבים באי-סדר מוחלט. הוא סבל ממיחושים, בעיות עיכול, פציעות ופוביות; היה היפוכונדר מושבע שבחן דרך קבע את חניכיו, שיניו וצבע הפרשותיו. הוא שפע תלונות. מפטגוניה כתב: "אני נמצא במרחק 150 מייל מהחסה הכי קרובה... ייקח שנים רבות להתאושש מהעגל הצלוי". במקום אחר רשם בזעף: "אלוהים, האנגלים האלה משעממים!" ואת המבטא הבריטי שלו דימה ל"שכבת ריר". הוא היה מתבודד מטבעו ונטה לחשאיות, ובו בזמן השתוקק לחברה ורצה לדבר, לחוות, ללמוד, לגלות ולהקסים ולכבוש עוד ועוד. "ברוס רוצח אנשים באמצעות הדיבור", מעיד אחד ממיודעיו. גם ורנר הרצוג, הקולנוען, שפגש אותו ב-1983 באוסטרליה, טען שהוא וברוס דיברו בלי הפסקה יומיים.

בני אדם ריתקו את צ'טווין, אבל הוא התלהב והשתעמם בנקל, וחרף טענתו ש"שינוי הוא הדבר היחיד ששווה לחיות למענו", דאג שיהיה לו תמיד בסיס קבוע באנגליה המאוסה עליו. את בתיו ודירותיו תיכנן בדקדקנות, באמצעות מכתבים, מגון הטיח באמבטיה ועד אחרון הפרזולים. לא היה קץ להוראות ששיגר לרעייתו הסבלנית והנאמנה. הוא לא רק דרש ממנה לדאוג לניהול משק הבית בהיעדרויותיו הממושכות, אלא גם הורה לה, בטבעיות מעוררת תמיהה, לחצות לבדה ברכב או בכלי שיט יבשות ואוקיינוסים, כדי לפגוש אותו בטורקיה, אפגניסטן, הודו, רוסיה, סין, קטמנדו, אפריקה, מדינת ניו יורק, אוסטרליה או פרו. למסעות מפרכים אלה התבקשה לקחת למענו ספרי עזר, מילונים, מפות, אוהל, מצפן, דברי לבוש, תבלינים וכמובן כסף, כמה שיותר.

לצד גילויי האקסצנטריות והרודנות באישיותו לא קשה לזהות, בין השורות, את האינטלקט המבריק וקול המספר המקורי, המתבונן בעל המבט החודרני והזיכרון המוחלט. הוא מתגלה כחבר בעל אוזן קשבת, סקרן ושופע אנקדוטות מרשימות. הוא מצוי בתנועה מתמדת (פרפטואום מובילה ויו-יו צ'טוויני, הוא קורא לזה) ומתרוצץ בעולם כשם שאחרים סרים למכולת השכונתית, באגביות מרשימה למראית עין, אף על פי שבכל נסיעה אימפולסיבית כזאת מושקעת מלאכת תכנון קפדנית והתכתבות ענפה.

השאלה שצ'טווין מקדיש לה יותר ממחצית חייו היא הנוודות: מדוע העדיפו בני אדם מאז ימי קדם לנדוד במקום לשבת במקום אחד, והאם תופעה זו של שבטים נודדים תרמה להפצת הציוויליזציה? האובססיה של צ'טווין להתחקות אחר מסלולי הנדודים של השבטים הפרימיטיביים מתגלה מקץ שנים מתישות כמקסם שווא, אבל מבשילה בסופו של דבר לכתיבת יצירת המופת שלו על נתיבי השיר האניגמטיים של הילידים באוסטרליה. הוא חרש את הגלובוס ברעבתנות, כמי שמנחש שזמנו קצוב. הוא נסע לאיראן, אפגניסטן, ברזיל, איטליה, יוון, דרום צרפת, ספרד ואפריקה בחברת ידידים קרובים שרבים מהם היו בקשר אינטימי אתו. הוא חצה את יבשת אוסטרליה עם סלמאן רושדי, ליווה את ז'קלין קנדי-אונסיס לאופרה בניו יורק, סעד בחברת סוזן סונטג ארוחה של קרביים וציפורניים מטוגנים בצ'יינה-טאון והפליג עם הצייר דרק היל לחצי האי אתוס, מעוז הכנסייה היוונית אורתודוקסית, ביקור שעתיד היה לחולל בו שינוי רוחני עמוק ולהביא להצטרפותו סמוך למותו לזרם האורתודוקסי.

מאות המכתבים והגלויות אל בני משפחתו ומיודעיו הרבים מספור - פשוטי עם, אלמונים, בני אצולה, אמנים, אנשי רוח, ממון ותקשורת - מכילים כולם את גרעין השניות, הגלוי והנסתר, את הרמז לשד שמניע אותו, או כפי שהוא עצמו מנסח, בצטטו את מישל דה מונטיין, "אני יודע ממה אני נמלט אבל אינני יודע מה אני מחפש".

כאדם פרטי וסופר בעל מוניטין מאוחרים אך מיידיים, צ'טווין היה תמיד שנוי במחלוקת, מושא אהבתם, שנאתם וקנאתם של רבים. פרנסיס ווינדהם, הראשון שעודד את צ'טווין לכתוב, ציין ש"יש בברוס משהו שמעורר זעם בסופרים אחרים". ובמלותיו של אנדרו הרווי: "כמעט כל סופר בן דורי באנגליה רצה מתישהו להיות ברוס צ'טווין. שידברו עליו באותה קנאה סולדת כמו שמדברים על ברוס, ולמעלה מכל, שיוכל לכתוב כמוהו".

דמותו החמקמקה והמתעתעת, שצצה ביבשת אחת ונעלמה ביבשת אחרת, תרמה רבות ליחס האמביוולנטי כלפיו והותירה אחריה שביל של מוחות תוהים ולבבות שבורים. מה לא אמרו עליו? שהוא ממסמר ביופיו ודוחה, הומוסקסואל וביסקסואל, נאמן ובוגדני, מלומד וחובבן, מופנם ומוחצן, דרמטי וביישן, מבדר וחסר חוש הומור, נדיב וקמצן, כנוע ורודן, אמיץ ופחדן, מתהולל וסגפן, רגיש וחסר מודעות עצמית, מניפולטיבי, נצלן, עלוקה, נרקיסיסט, דברן כפייתי, מצפן ללא מחוג, לקסיקון מהלך, מהפנט, בלתי נשכח.

במהותו, צ'טווין היה נווד נצחי שאינו מרגיש בבית בשום מקום ושעבורו הבית הפוטנציאלי הוא תמיד המקום הבא. כדברי אליזבת, "כל דבר שהיה בבחינת גן עדן עלי אדמות, הפך פתאום לשעמום הכי גדול", וסוחר העתיקות ג'ון קסמין מוסיף, "הבעיה הכי גדולה של ברוס היתה איפה להיות. הוא אף פעם לא ידע איפה עליו להיות. זה היה תמיד באיזה מקום אחר". סטיוארט פיגוט, הפרופסור לארכיאולוגיה של צ'אטווין, מסכם: "הוא בורח מעצמו על ידי נסיעות".

מי היה, אם כן, ברוס צ'טווין כותב המכתבים? האם יכול אדם אחד להכיל כל כך הרבה סתירות ולחיות עם עצמו בשלום? מתברר שלא - התסיסה המתמדת הולידה הרבה כאב והישגים גדולים.

פיסת העור של הברונטזאור מפטגוניה, בארון סבתו של ברוס צ'טווין הילד, פעלה בדומה לעוגיית המדלן הנודעת של פרוסט והציתה את הדמיון והתאווה להרחיק אל המקום שבו שוכן הסוד. בין שצ'טווין השיג את מטרתו ובין שלא, העולם התעשר בזכותו והקוראים קיבלו במתנה הבטחה, שאי שם קיימת אולי תשובה לשאלות הגדולות. נאמן למיתוס של עצמו, הדחיק צ'טווין עד הסוף את טיב מחלתו וטען שלקה בהרעלה מאכילת ביצה בת אלף שנים בסין, נפגע במערת עטלפים ונדבק בווירוס נדיר שפגע רק באיכרים סינים, תאילנדים אחדים ולווייתן אחד שעלה על החוף בים ערב. למעשה, צ'טווין מת מאיידס. אפרו פוזר סמוך לכנסייה ביזנטינית בקרדמילי שבפלופונז, לא הרחק ממעונו של סופר המסעות פטריק ליי פרמור, ידיד ותיק ומדריך רוחני. צ'טווין יצא משם למסעו האחרון, האינסופי.



ברוס צ'טווין. האיש עצמו, על חולשותיו וסגולותיו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו