בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כלום מוכפפים יכולים להכפיף

בן ורד כתב רומאן אמיץ על היכולת של החלש להאזין לחלש ולגלות אמפתיה לסבלו

תגובות

איך הכנתי את עצמי למלחמה הבאה, מאת בן ורד, הוצאת בבל, 2011, 218 עמודים

מאחר שד"ר ו' מת לאחרונה ויורשיו החליטו להותיר את עזבונו הספרותי בקרן הרחוב שאני מטייל בה עם עם לאיקה כלבתי הנחמדת, ומאחר שהבחנתי בכותרת "כל מה שתמיד רצית לדעת על המין" בתוך ערימת העיזבון, ומאחר שתמיד רציתי לדעת הכל על המין, התקרבתי אל עזבונו הספרותי של ד"ר ו'. ומאחר שד"ר ו' פירסם באפריל 1968 ארטיקל בכתב עת בציריך וכאות תודה ובברכה חברית להר דוקטור ו' שלח לו עורך כתב העת מדריך להיפנוזה (בצירוף תקליט אריך נגן), ומשכבר הגעתי עד הלום מצאתי אף את המדריך להיפנוזה, ומאחר שמדריך ההיפנוזה כבר נפל שלל באמתחתי, לא נותר לי אלא ליישמו הלכה למעשה ולנסות באמצעות נפלאות ההיפנוזה לגרום לכלבתי לדבר בלשון בני אדם.

ומאחר שכל מאמצי העלו חרס (פסגת הצלחתי היתה הרגע שבו לאיקה הפרה את הצטנפותה ופנתה ללקק את המטוטלת), נזכרתי במאמרה החד של גיאטרי ספיבק: "כלום יכולים המוכפפים לדבר?" שהרי מהי כלבתי אם לא מוכפפת שאינה יכולה לדבר? ומאחר שכבר הגיתי במאמר חשוב זה, עלה בידי גם להכיר בחשיבותו של הרומאן "איך הכנתי את עצמי למלחמה הבאה" מאת בן ורד.

לאחר שגמרתי לקרוא את ספרו של ורד, ובסיועה של שרשרת האירועים הללו, הבנתי שמדובר ביצירה בעלת חשיבות לדיון הפוליטי בארץ, מפני שהיא עוסקת בפוליטיקה האמיתית, שהיא היחסים בין בני אדם. ההוגה, ההודית במוצאה, גיאטרי צ'קרוורטי ספיבק היתה אחת מהמנסחות הבולטות של הרעיון כי האישי הוא הפוליטי. היא עשתה זאת בצורה מבריקה וסבוכה, כאשר פנתה לשאלת המוכפפים ומתחה ביקורת על התפישות של מארקס, פוקו ודלז, והעמידה בספק את יכולתו של המשקיף מבחוץ להקשיב לקולו של המוכפף מבעד לדיכוי התרבותי-חברתי.

כדוגמה לאובדן מוחלט של הקול המוכפף, הביאה את המקרה של נשות הסאטי בהודו, שלפי המנהג התאבדו כאשר בעליהן מתו. התאבדות זו, כמובן, היא שריד לדיכוי פטריארכלי מסורתי ולכן ראויה לכל גנאי. אולם כאשר המאבק בתופעה זו משרת את הדיכוי הקולוניאלי הבריטי, שההצדקה לשלטונו בהודו נמצאה, בין היתר, במניעת התאבדות הנשים הברברית, מתעורר החשש כי כל עמדה המחייבת או שוללת את המעשה תזין את אחת משתי מערכות הדיכוי הללו, כשבתווך הקול של אותן נשים גז ונעלם.

גם היחסים בין רצועת עזה לישראל, העומדים במרכז הרומאן האמיץ של ורד, נקלעים מבחינה ייצוגית לאותה מלכודת. תמיכה בממשלת החמאס יכולה לתת רוח גבית לדיכוי הדתי של תושבי עזה. הסתייגות משלטון זה יכולה לשמש תירוץ להמשך המצור או צידוק להמשך הכיבוש בגדה, בתואנה שזו הדרך היחידה למנוע את עליית החמאס גם שם. בין שתי המערכות הדכאניות הללו, קולם של תושבי עזה ושל הפלסטינים הנתונים תחת כיבוש נמוג כמעט.

בן ורד אינו מתעלם מהשיח הפוליטי הנוכח תמיד בישראל, שבא לידי ביטוי כבר בתחילת הספר: "כשלא ענה הוספתי, עוד מעט לאיראן תהיה פצצת אטום" (עמ' 7). אך להבדיל מספיבק, השוללת כמעט לחלוטין את היכולת להקשיב למוכפף, מציע ורד אפשרות אחרת: היכולת של החלש להאזין לחלש ולגלות אמפתיה לסבלו. דווקא כאשר התקשורת הישראלית מטשטשת את סבלם של הפלסטינים בעזה או לפחות טורחת לציין באותה נשימה שהם אלה שבחרו בחמאס או לחלופין לא לקחו את מה שהציעו להם בקמפ-דייוויד או בכלל סירבו להצעת החלוקה של האו"ם, יכול המפגש האקראי בין הגיבור הראשי, נוני, השייך לשולי החברה הישראלית, לרא'אד, ילד מעזה, לייצר את החמלה.

המפגש הזה מצית את דמיונו של נוני, שטווה בעיני רוחו את מסעו של רא'אד בחזרה לביתו ברצועה. אמנם צה"ל והחמאס נוכחים במסע המדומיין הזה, אך הוא מצליח להתקיים בעיקר בזכות החמלה של נוני התלוש. אבל החמלה, שכה חסרה במציאות הישראלית, אינה מוצגת ביצירה כדאוס אקס מכינה, כפתרון סנטימנטלי, אלא כחלק מסיטואציה מורכבת הרבה יותר.

נוני אמנם יכול לגלות אמפתיה לרא'אד או לרחלי, נערה אתיופית שנוצלה מינית ביד בני שכבתו, אך אותה יכולת הכלה אינה ערובה מפני הרוע, אלא חלק ממארג הרוע הכללי. בעולם אידיאלי, אותה אמונה בשותפות גורל של מוכפפים גרמה למארקס ואנגלס לקרוא "פועלי כל העולם התאחדו". אך במבחן המציאות, השיטה הפוליטית מושתתת על הרצון של המדוכא לפגוע במי שמדוכא עוד יותר.

וכך, נוני יכול לחוש את חבלי חייו של רא'אד, אך הדבר אינו מונע ממנו לפנטז בסוף הספר על עתיד שבו הוא יהרוג את אותו ילד. הרגישות שלו היא זו שמסייעת לו להבין את הרצון של רחלי באהבה שהוביל אותה אל הניצול, אבל ברגע האמת הוא כמעט ומפרסם סיפור פורנוגרפי פרי עטו בכיכובה.

הדגשת היכולת של המוכפפים לחוש אמפתיה זה לזה, והדפוס הקבוע, שדווקא אלה היכולים לחמול, הם אלו שיהיו האכזריים ביותר, מחזירה את היצירה אל נקודת חוסר המוצא שעליה הצביעה ספיבק. אך ורד מוסיף עליה עוד דיוטה: העובדה שגיבורו הראשי, נוני או אמנון נגבי, אינו החלש הקלאסי. שמו הישראלי ולשונו העשירה הם ראיה לכך שלפחות מבחינת הסטריאוטיפ הישראלי, הוא היה אמור להיות מהאליטה ולא מהחלכאים.

הלוואי ויכולתי לומר כי הספר "איך הכנתי את עצמי למלחמה" ישנה בתפישתו המטלטלת את המצב הפוליטי בישראל, יפרום ולו במעט את המבוי הסתום הטרגי והאנושי. אך מכיוון שספרים, למרבה הצער, לרוב לא משנים את העולם, איני יכול אלא לאחל ליצירה זו את גורלו של המדריך להיפנוזה (בצירוף התקליט אריך הנגן) שקיבל ד"ר ו' ונפל שלל לידי, כלומר, שתהיה חלק מניסיון תמידי, עקר וחשוב להפר את המציאות הרעועה והרעה. האם אוכל להניח שהמצב הפוליטי הבלתי אפשרי שאנחנו חיים בו ייפתר בטרם מאמצי יישאו פרי ולאיקה הנחמדת תדע בזכות ההיפנוזה לדבר בלשון בני האדם? מסופקני.



בן ורד. החלש מאזין לחלש. תצלום: 'מכונת קריאה', הוצאת בבל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו