בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כל העולם מיטה

שתי הנובלות שראו אור באחרונה בסדרה "קלאסי צרפתי קצר" משקפות שני מבטים הפוכים על האהבה: הציניות של האריסטוקרטיה והרומנטיקה של הבורגנות

תגובות

ללא מחר, מאת ויוואן דנון, תירגם מצרפתית ראובן מירן, אחרית דבר מאת נדין קופרטי-צור, הוצאת נהר ספרים, 2011, 83 עמודים

עשרים וארבע שעות בחייה של אשה רגישה, מאת קונסטאנס דה סאלם, תירגם מצרפתית ראובן מירן, הוצאת נהר ספרים, 2011, 111 עמודים

במסגרת הסדרה "קלאסי צרפתי קצר" שייסד, תירגם ראובן מירן שתי נובלות מעניינות בנות אותה תקופה, אך שונות מאוד זו מזו. הראשונה, "ללא מחר" מאת ויוואן דנון (Vivant Denon), פורסמה בעילום שם ב-1776, ובגירסתה הסופית ב-1812, ולא נשכחה מאז. יודעי ח"ן ידעו להעריך את הסיפור הארוטי המתוחכם, ברוח הרומאן "יחסים מסוכנים" מאת הסופר לאקלו, שפורסם שנים אחדות אחריו, ב-1782. לעומת זאת, הנובלה "עשרים וארבע שעות בחייה של אשה רגישה" מאת קונסטאנס דה סאלם (Constance de Salm), משוררת וסופרת לוחמת למען זכויות הנשים, ראתה אור לראשונה ב-1824 והודפסה מחדש רק ב-2007, אחרי שהמחברת "נתגלתה" על ידי חוקרות ספרות פמיניסטיות.

ויוואן דנון, אציל בן מחוז בורגון, יליד 1747, כתב רק יצירה בדיונית אחת, "ללא מחר". בניגוד לרבים מבני דורו, שחיו בתקופה הסוערת ביותר בתולדות צרפת וחוו את המשטר הישן, המהפכה, שלטון נפוליאון והרסטורציה, הוא לא כתב זיכרונות. אין מסמכים רבים על חייו, שהיו רומאן של ממש, ואכן הסופר פיליפ סולרס כתב רומאן ביוגרפי על דנון ושמו "הפרש של הלובר". דנון, צייר וחרט מוכשר, שירת בצעירותו בחצרו של לואי ה-15, ואף זכה לטפל בתכשיטיה של מדאם דה פומפדור. הוא היה דיפלומט זוטר ומרגל בסנט-פטרסבורג ובאיטליה, והספיק לצייר את וולטר הישיש. הוא חזר לצרפת בעיצומה של תקופת הטרור והציל את רכושו מהחרמה.

אחרי נפילת רובספייר, בימי הדירקטואר ההוללים, בילה דנון בסלון של ז'וזפין והימר על גנרל צעיר וכריזמטי, נפוליאון בונפרט, שאחר כך היה לבעלה. כשיצא נפוליאון למערכה במצרים, הצטרף דנון בן החמישים ללוחמים הצעירים, שמפקדיהם היו בני שלושים לכל היותר. הוא תיעד בציוריו את הקרבות, פיאר את נפוליאון, ובדומה לצלמי המלחמה של היום, לא חדל ממלאכתו גם כשכדורים שרקו סביבו. אך בעיקר התרשם דנון מעתיקות מצרים, שאותם צייר ותיאר במלים בספרו רב המכר "המסע למצרים" מ-1802. בעקבות הספר נודעה בצרפת השפעה מצרית בעיצוב ובריהוט, וכמובן נולדה אופנת המסעות למזרח. חמישים שנה אחריו התרגש פלובר מרקדניות הבטן המצריות שדנון תיאר לראשונה בספרו.

נפוליאון גמל לסופר המסור ומינה אותו לאחראי על המוזיאונים הממלכתיים. דנון ייסד את מוזיאון הלובר, שאחד מאגפיו נקרא על שמו. הוא מילא אותו בשלל עתיקות שנשדדו במצרים, ובהמשך אסף יצירות אמנות בכל הארצות שכבש נפוליאון. מעטות נקנו בכסף, והרוב נבזז. חלק הוחזר אחרי נפילת נפוליאון, אך מה שנותר הספיק להפוך את הלובר למוזיאון החשוב ביותר באירופה. דנון עשה גם לביתו ונודע כאספן. אחרי מותו נמכרו למעלה משלושת אלפים יצירות, ציורים, רישומים ושכיות חמדה שאסף במכירה פומבית.

דנון, שנודע כבליין וחובב נשים, לא התחתן ולא הוליד ילדים. בהיותו בוונציה אכן נחשד כמרגל, ובארכיוני האינקוויזיציה נותרה עדותו בפני חוקריו: "אינני חושב להתחתן; אני רוצה לשמור על חירותי". אפשר אפוא לשייך את "ללא מחר" לספרות ה"ליברטינית" של המאה ה-18 בצרפת. המלה נגזרת מהשורש "ליברטה", חירות, אך לא מדובר כאן בחירות הפוליטית שהמהפכה הצרפתית דגלה בה. הליברטינים ביקשו להשתחרר מנורמות של מוסר ומכפייה דתית, ולחיות חיים של חירות מינית ללא תחושות אשמה. השקפה זו קסמה לאריסטוקרטים, שנהנו אז מתקופת חסד אחרונה בטרם תתחיל הגיליוטינה לערוף את ראשיהם.

ב"ללא מחר" הגיבורים הם כמובן אצילים: המספר התמים בן העשרים, המוסר את סיפורו בגוף ראשון, האשה שהוא מאוהב בה, הרוזנת דה ***, וחברתה מדאם דה ט', המפתה אותו כדי להסתיר מבעלה את יחסיה עם מאהבה האמיתי, המרקיז. הסיפור מתרחש במשך יממה, בדומה לנובלה של קונסטאנס דה סאלם, אך עיקר ההתרחשות הוא בלילה שבו מתקיים תהליך הפיתוי ההדרגתי, עד להתעלסות במערה שהוכנה במיוחד לאהבים. לאירוע הזה אין המשך, והמספר אינו מצטער על כך. מלות הסיום הן: "היטב חיפשתי את מוסר ההשכל של ההרפתקה הזאת, אבל... לא מצאתיו כלל".

אם אפשר להפיק לקח כלשהו מן הסיפור הרי זה ששום דבר אינו כפי שהוא נראה: מדאם דה ט' החסודה רחוקה מצניעות, והיא בוגדת גם בחברתה הטובה; מאהבה המרקיז אומר שהיא מושלמת אך עשויה משיש, כלומר פריג'ידית, והמספר הרי בילה אתה זה עתה ליל אהבים סוער; הבעל הנבגד פעמיים אינו משער ששכנו המרקיז הוא המאהב של אשתו ועוד. הדימוי החוזר בטקסט הוא של הצגה, שבה ממלאים הגיבורים את התפקידים שנועדו להם, ומדאם דה ט' היא המחזאית והבימאית.

ביובל השנים שעברו מאז פרסום הגירסה הראשונה של "ללא מחר" עד הופעתה של הנובלה של קונסטאנס דה סאלם, השתנו האווירה החברתית והמוסכמות הספרותיות ללא הכר. רגשנות וסגנון סנטימנטלי, דמעות והתעלפויות באו במקום היובש והאיפוק הציני של דנון, דבר הניכר כבר בשמו של הסיפור "עשרים וארבע שעות בחייה של אשה רגישה". קונסטאנס עצמה, ילידת 1767, היתה אשה רגישה, מעריצה של רוסו ובת למשפחת אצילים משכילה. היא זכתה בחינוך מעולה, ידעה שפות אחדות, ובגיל צעיר התחילה לפרסם שירים. נושאים נשיים העסיקו אותה, ובשלהי המאה ה-18 וראשית המאה ה-19 כתבה מחזה על סאפו ו"איגרת אל הנשים", שבה דרשה שוויון לנשים ברוח המהפכה.

היא נישאה לרופא מנתח בשם פיפלה, והופיעה בערבי שירה. סטנדאל, שזכה לשמוע אותה קוראת משיריה, רשם ביומנו ששיריה היו איומים, אך הוא הוקסם מן המחשוף שלה. קונסטאנס היתה אכן אשה יפה מאוד, ואחרי גירושיה מן הרופא הפעילה את קסמיה על גבר חשוב בהרבה: הרוזן הגרמני דה סאלם, שהוכתר מאוחר יותר כנסיך. קונסטאנס דה סאלם ניהלה במשך שנים רבות סלון ספרותי חשוב בפאריס, וגם כשנאלצה לחיות בגרמניה שמרה על קשר מכתבים עם הבירה ופעלה לקידום יצירותיה. כרבים מבני התקופה, פירסמה את ספר זיכרונותיה, "שישים השנים שלי". היא זכתה לכינוי "המוזה של התבונה", אך הנובלה שכתבה רחוקה מתכתיבי התבונה.

הנובלה של קונסטאנס דה סאלם מורכבת מיותר מארבעים מכתבים קצרים ופתקים שרושמת אשה צעירה ונואשת במהלך יממה דרמטית. המכתבים פונים אל אהובה, שהוא כל חייה, והיא ראתה אותו עולה ללא הסבר למרכבתה של אשה אחרת ונעלם ליממה. הקנאה מעבירה את הכותבת על דעתה כשהיא מדמיינת את האהוב עם יריבתה. היא בוכה, סובלת ומבקשת את נפשה למות. רק הכתיבה האובססיבית מסוגלת להתחרות בעוצמת הרגשות המטלטלים אותה. בסיום, לאחר הסתבכויות רבות, יש הפי-אנד. הנאהבים מתאחדים ו"נישואיה לידידה לא היו אלא רצף של שכרון אהבה ואושר".

לפנינו פרדוקס: הגיבורה של הסופרת הפמיניסטית חיה רק למען אהבתה, וכולה תלויה בחסדי אהובה. לעומת זאת, האשה בנובלה של דנון, מדאם דה ט', היא מניפולטיבית וצינית, מפעילה לתועלתה ולהנאתה הגופנית את הגברים שסביבה, ללא דמעות, ללא חרטות וללא מחר. בעולם האריסטוקרטי אין שום קדושה בנישואים. מדאם דה ט' נשואה לגבר אימפוטנט המבוגר ממנה בשנים רבות, והיא נהנית לתמרן בין גברים נחשקים יותר. הגיבורה ה"פמיניסטית", לעומת זאת, שואפת רק לחתונה עם אהובה, אף שגם היא באצילים. בעיני האריסטוקרטים הליברטינים בימיו של דנון היו הנישואים שאיפה בורגנית בעליל, שאינה יאה לאדם חופשי ובוגר. בתקופה הרומנטית נראו הדברים אחרת.

ראובן מירן מגיש לנו תרגום קולח של שני הספרים ומוסיף את כל ההסברים הדרושים. רק שתי הערות: התמונה על כריכת "ללא מחר", דיוקן של מדאם רקאמיה מאת דוד, אינה מ-1880, אלא מ-1800. בספר השני, תאריכי הלידה והמוות של קונסטאנס דה סאלם, המופיעים על הכריכה האחורית, שגויים; אלה הן השנים הנכונות: 1767-1845.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו