בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לכל אשה יש שם

מחקרה של עליזה שנהר מחזיר את הזהות לנשים במקרא שזהותן נמחקה, ובעיקר לשוליות שבהן

תגובות

אהובות ושנואות: נשים במקרא, במדרש ובספרות העברית החדשה, מאת עליזה שנהר, הוצאת פרדס, 2011, 247 עמודים

בהשוואה פורצת הדרך של אריך אוארבך, בספרו הקלאסי "מימזיס", בין דרכי הסיפור ההומרי ובין דרכי הסיפור המקראי - נפקד מקומן של הנשים. בפרק הראשון של "מימזיס", "צלקתו של אודיסיאוס", אוארבך מעמיד זה מול זה את גיבורי האודיסיאה, ש"אין בהם התפתחות ותולדותיהם קבועות ועומדות", לעומת גיבורי התנ"ך, המתפתחים, משתנים ומזדקנים, כלומר, נכנעים גופנית ונפשית לזמן. אך רק לגברים מוקצה מקום בהדגמת ההבדל בין שני הקורפוסים באשר להשפעתו (המקרא) או אי-השפעתו (האודיסיאה) של הזמן על חיי האדם.

וכך מתאר אוארבך את גיבורי המקרא, שהזמן מחולל בהם תמורות: "מה רב הגורל בין יעקב הלוקח במרמה ברכת הבכורה ובין הזקן שבנו טורף על ידי חיה רעה; בין דוד המנגן בכינור, שאדוניו רודף אותו מתוך שנאה של אהבה, ובין המלך הזקן המוקף תככים סוערים, שאבישג השונמית שוכבת בחיקו וחם לו, והוא לא ידעה! הזקן!" (בתרגומו של ברוך קרוא). על דעתם של הסופר המקראי ושל חוקר הספרות לא עלה להתייחס, למשל, לאבישג הצעירה והרעננה, העומדת כנגד בת שבע שהזדקנה ולא תצלח עוד לעורר את המלך כפי שעשתה בצעירותה.

אף אחד מהם לא מרמז על כך ששתי הנשים נמצאות בשתי תקופות שונות של חיי אדם ולכן שורר ביניהן מתח או אולי דווקא סולידריות. נשים במקרא הן אובייקט סטטי בלבד, שיש לו ייצוג אקראי תלוי-גבר, ורק הגבר חי בו חיים מלאים. היכן מצאנו אשה המייצגת את התמורות שחולל הזמן? היכן מצאנו תולדות אשה המשורטטים מצעירות ועד זיקנה? אף שהפרשה החמישית בספר בראשית נקראת "חיי שרה", אין היא עוסקת למרבה האירוניה בחייה של שרה אלא דווקא במותה ובאיתור מקום ראוי לקוברה.

עליזה שנהר, במחקרה הפמיניסטי "אהובות ושנואות", מעירה על כך שאבישג ובת שבע נמצאות בתקופות שונות בחיי אדם. מחקרה של שנהר, שהוא המשכו של מחקרה הקודם "זמן אשה" (2008), מעניק זהות ונפח לנשים שזהותן נמחקה - בעיקר לבתולה, לפילגש, לסוטה, לאמה, לזונה ולשפחה - כינויים שיוחדו במקרא לנשים בלבד. אולי כותרת ספרה של שנהר צריכה היתה להיות "שנואות ואהובות", כי האמפתיה והדגש ניתנים לאשה הדחויה או הסובלת, שהחוקרת מחלצת משוליותה. לכן הגר, השפחה המצרייה, היא העומדת במרכז הפרק הראשון של הספר ולא שרה גבירתה; לכן לאה, האשה השנואה, היא העומדת במרכז הפרק השני של הספר ולא רחל צרתה. המקרא נוהג להזכיר את האשה האהובה או בעלת המעמד תחילה: "ושרי אשת אברם לא ילדה לו ולה שפחה מצרית ושמה הגר" (בראשית טז, א); "וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו ויאמר להן..." (בראשית לא, ד-ה); "ותען רחל ולאה" (שם, יד). בספרה, מחליפה שנהר את היוצרות.

היא עושה זאת באמצעות פרשנות וסגירת פערים "לגיטימית", אבל גם בעזרת מדרשים ויצירות ספרות מודרניות, שיש בהם סגירת פערים "לא-לגיטימית". פרשנות לגיטימית מדגישה, לדוגמה, את אבישג כאובייקט שהובא לשימושו של דוד. החפצתה מתעצמת לאחר מות דוד, כשאדוניה בנו מבקש לשאתה לאשה (מלכים א ב, טו-יז) כדי לזכות בשלטון באמצעותה. "האם היה לאבישג עניין בנישואים עם אדוניה?" שואלת שנהר, "האם נוצרו ביניהם קשרי אהבים? מי חכם ויידע? כאמור, קולה אינו נשמע ואיננו יודעים דבר על רגשותיה ועל תחושותיה" (עמ' 136).

שאלותיה ומסקנתה של שנהר אינן חורגות מהחוקיות של היצירה המקראית ולכן הן "לגיטימיות". שנהר מספרת גם שחכמי המדרש העניקו לאבישג השונמית ייחוס משפחתי והפכו אותה לאחותה של האשה הגדולה משונם - אשה הלקוחה ממעגל סיפורי אלישע שהתרחשו למעלה ממאה שנה לאחר מות דוד. כך היא מראה כיצד התמודדו חז"ל עם המידע המצומצם המובא במקרא והוסיפו לגיבורי התנ"ך ולגיבורותיו ביוגרפיה ש"אינה לגיטימית". איך לא תשלהב אבישג היפה והבתולה, ששכבה בחיקו של מלך ישראל ונשארה בבתוליה, את דמיונם של פרשנים, משוררים וסופרים, שביקשו לעבות בכוח היצירתיות הקודחת בהם את נוכחותה?

סגירת הפערים של המדרש חסרת בסיס כשמדובר בעולם היצירה המקראית, אבל היא בעלת בסיס כשמדובר בעולם היצירה הבתר-מקראי. לכן מדרשי חז"ל ו"המדרשים המודרניים" של יוצרים עבריים, שמביאה שנהר בספרה, יצירות ספרות מאתגרות וחתרניות בדרך כלל (אבל גם כאלה שמקבעות את שוליותן של הנשים, כמו "כתר בראש" של יעקב שבתאי, שבה אבישג רק מצחקקת) - מעניקים לנשים המושתקות נפח, נוכחות וקול. הם חלק ממערך לא לגיטימי אבל הכרחי לחילוצן של נשות המקרא - "הנוכחות הנפקדות" - משוליותן.

שבעה פרקים ב"אהובות ושנואות", ובכל פרק עומדת אשה שולית אחרת במרכז: הגר המצרייה, לאה בת לבן, דינה בת לאה, אבישג השונמית, רצפה בת איה, בת יפתח ופילגש בגבעה. לכל אחת משבע הנשים מוקדש פרק המתאר את הופעתה הקטועה במקרא, איסוף כל הפרטים הרלבנטיים עליה והפרשנות המבוססת על פרטים מקראיים אלה, ואיסוף חומרים עליה ממדרשי חז"ל ומהספרות העברית החדשה.

מעורר השתאות השילוב המחקרי והאמנותי שעושה שנהר בין החומרים המגוונים במטרה להראות כיצד הובנו הדמויות הנשיות השוליות לאורך הדורות. כל אשה בספר זוכה בסופו של פרק לנרטיב עשיר ומורכב המפצה אותה על היותה אדם חלקי, אובייקט זניח, במקרא. דמן המופקר של שתי הנשים נטולות השם של שני הפרקים האחרונים זועק מתוך דפי הספר, אבל הפרשנות הפמיניסטית של החוקרת מרגשת ומאירה אותן באור חדש. בת יפתח הנציחה את זכרה במנהג "נשי" קבוע, שבו מתנות נשים ארבעה ימים בשנה את אובדנה, ופילגש בגבעה מרדה באיש האכזר שלקח אותה לו לפילגש ועשתה מעשה נועז: חזרה בדרך ארוכה ומסוכנת לבית אביה. בכך גילתה אומץ לב נדיר ועצמאות רבה.

חוץ מפרשנויות חתרניות אלה, הולכת שנהר בשני פרקים בעקבות אריך אוארבך, ויוצרת מחקר רב-ממדי ורב-תחומי. שנהר משווה בין הספרות היוונית העתיקה לספרות העברית העתיקה. רצפה בת איה, פילגש שאול, השומרת על גופות בניה המומתים, קדמה ב-500 שנה לסופוקלס, שהעלה על הכתב את המעשה ההרואי של אנטיגונה, המביאה לקבורה את אחיה המומתים. שתי הנשים אמיצות הלב, העושות מעשה דומה, מתוך הקשבה לצו לבן, בשני קורפוסים אפיים ועתיקים שניגודי הסגנון והמהות ביניהם נבחנו והוכחו, מלמדות משהו על אופיה האוניברסלי של האשה. שנהר גם משווה את הקרבת יפתח את בתו להקרבת אגממנון את בתו איפיגניה, וגם מעשה זה קושר את שני הקורפוסים העתיקים והשונים באמצעות מעשה אכזרי שנעשה באשה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו