בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בית גדול מאת ניקול קראוס | להחזיק ולאבד

תגובות

בית גדול ניקול קראוס. תירגם מאנגלית: שאול לוין. הוצאת מחברות לספרות, 283 עמ', 89 שקלים


לפעמים הדבר החשוב ביותר הוא זה שלא נאמר. מספיק מבט, מחווה אחת קלה, נגיד טפיחה של שתי אצבעות על הלחי, כדי שכל עולמך יזדעזע. ואם כבר אומרים משהו חשוב - אולי הדבר הכי חשוב - אז הוא נאמר כבדרך אגב, בסוגריים, בצירוף המלצה חמה להתעלם ממנו: "(בכמה דרכים אפשר לחשוש לחיי ילדיך? דלג על זה)".

ככה זה בעולם הדברים הסמויים מן העין, הנעלמים, הנשכחים. ככה זה במחלקת אבידות-ומציאות-של-הנפש שמנהלת ניקול קראוס בספרה החדש: יש שם אהובים שנעלמו, ילדים שאבדו ומתו, יש שם סופרים וסופרות שקו העלילה של סיפוריהם נפרם או נפגם והם מבקשים לקושרו מחדש, יש שם חפצים שנבזזו והתפזרו לכל עבר. ויש שולחן מסתורי אחד בעל ממדים מיתולוגיים, שחלף בחייהם ובחדריהם של אנשים רבים בספר, ובמקום שהם ישרטו אותו, זה הוא שהותיר בהם שריטה.

מהספר עולה השאלה, לאן נעלם השולחן בעל אינסוף המגירות ולמי הוא בעצם שייך? קראוס חיברה פה תעלומה לירית, על פי כללי הז'אנר, כולל הסתעפויות, תפניות ומתח. ולחפצים, רהיטים, שטיחים ותמונות יש פה מקום מרכזי. לפעמים, טוענת קראוס, הם שומרים את זיכרונותינו יותר מכפי שאנחנו משמרים את זיכרם: "יש משהו עצוב ברהיטים שנותרו מאחור אחרי שהחיים ששירתו התפזרו או התפוררו", חושבת לעצמה אחת הדמויות. אם רק ידעו הכיסאות לדבר ואם יכלו השידות, המכתבות והמרבדים לצעוק, את כל האמת היינו יודעים אז. יש בספר דמות מרתקת אחת, וייס, הוא סוחר ברהיטים ובולש אחריהם ופודה אותם מידי אלו שבזזו אותם מהיהודים. יש לו חלום: לשחזר את חדרו של אביו לפני שהנאצים באו. קראוס מציירת את וייס להפליא כדמות חצי-הירואית חצי-אירונית. הוא, כמו שאר גיבורי הספר, מחזיק בתקוות שווא שוברת לב - אם רק יימצא השולחן אז יחזרו אתו כל האנשים היקרים שאי פעם ישבו לפניו.

הספר מורכב מסדרה של וידויים: של נדיה, סופרת ניו-יורקית שאחרי לילה אחד איבדה את אהובה הצ'יליאני דניאל וארסקי לעד, של חוקר ספרות בריטי ששכל את אשתו, של אב ירושלמי שאחרי מות רעייתו נקלע לבית אחד עם בנו המנוכר לו, ושל סטודנטית אמריקאית שמתאהבת בצעיר ישראלי. זו סדרה של סיפורי אהבה גדולים, קורעי לב, מעוררי קנאה וערגה. אבל עכשיו האהובים נעלמו איש איש בדרכו, וניקול קראוס מעמידה את אלו שנשארו מאחור לפני השופט המחמיר ביותר שיכלה למצוא להם ולפני קוראיה, ובאוזניהם הם מגוללים את קורותיהם. עונשם כבר נגזר: את הקרובים להם מכל הם הרי איבדו. ואם תימצא בפיהם, על דוכן העדים, המלה הנכונה ביותר? ואם באיזו מגירה סודית ונעולה תימצא להם עוד ראיה אחת, חותכת - האם בית הדין יחזור בו אז מגזר הדין? האם יחון אותם מבדידותם?

כמקובל בבית הדין, העדים הללו מוסרים את האמת, את כל האמת, ורק את האמת הסובייקטיבית שלהם. והאמת, כידוע, כואבת. פצעים שכבר הגלידו נפתחים מחדש, מה שהודחק במשך שנים פורץ החוצה. בדרכה העדינה והמעודנת נועצת קראוס בגיבוריה ובקוראיה פגיונות חדים: למשל, גבר אחד מגלה אחרי מותה של אשתו איזה סוד גדול ומכאיב הסתירה מפניו; ואשה אחת שומעת קול בכי מסתורי של תינוק שאינו מרפה ממנה.

נדמה כי הסודות הנוראיים ביותר בספר הם אלה הקשורים בילדים. לילדים רבים בספרה של קראוס אורבת הסכנה, נפשית או פיסית. באזורים שוממים מאדם - יערות אפלים, עליות גג נסתרות ודירות רפאים - המזכירים את אירופה של ימי הביניים או של ימי מלחמת העולם השנייה, נחשפים או נזנחים ילדים לאדישותם, לקור-לבם, למעשי האכזריות של מבוגרים. מדוע מעמידה קראוס את הילדים שבספרה בכאלה מצבים של סיכון מטריד ועוכר שלווה? זו כמעט חידה. לכל אחד יש בוודאי תשובה משלו. אולי היא מבקשת להתריע, לומר לקוראיה: זה העולם, גם אלה החיים. ראו עד לאן הדברים עלולים להידרדר. את רחמי על ילדי הגן, ואתה, אל תשלח ידך אל הנער.

ואת המשפט האחרון כאילו אומרת קראוס במיוחד לקוראי ספרה בעברית. כי הספר הזה נקרא כאן כפי שלא נקרא בשום מקום אחר בעולם. אמנם גם בספרה הקודם, "תולדות האהבה", מוזכרת ישראל, אבל כאן יש לה תפקיד ראשי בעלילה. אם תרצו, זה הספר הכי ישראלי ויהודי שכתבה ניקול קראוס עד כה: חלקים נרחבים מהעלילה מתרחשים בירושלים וכמה מגיבורי הספר ומדמויות המשנה שלו הן ישראליות: ישנם יואב ואחותו לאה, ילדיו של סוחר הרהיטים וייס, ישנם הישראלים הנקרים בדרכה של נדיה בעת ביקורה במשכנות שאננים, ובעיקר ישנו אב זקן שאשתו מתה ועתה, בזמן השבעה, הוא עורך סוף סוף את חשבון הנפש עם בנו דוב ועם עצמו. כמו רופאה כירורגית שאינה מאמינה בחומרי הרדמה, כמו אורחת לרגע שרואה כל פגע, כמו הסופרת המחוננת שהיא, ניקול קראוס מיטיבה לקלוט ולתאר את ישראל - את נופיה, אקלימה, מראיה, אנשיה והספרות שלה (אמא של יואב היתה מצביעה על יהודה עמיחי באוטובוס או הולך ברחוב "עם סלי הפלסטיק המלאים באוכל מהשוק. תראה אותו, היא היתה אומרת, איש ככל האנשים, חוזר הביתה עמוס מצרכים. אבל בנשמתו כל החלומות, העצב והשמחה, האהבה והצער, כל אובדנם המר של האנשים שעוברים על פניו ברחוב, נלחמים על מקום במלותיו". היש ביקורת יפה או מדויקת יותר לשירתו של עמיחי?).

קראוס רואה אותנו, הישראלים, באופן מדויק - לפעמים טוב יותר מכפי שסופרים מקומיים הצליחו, וזה אחד מהישגיה הגדולים של סופרת שבסופו של דבר חיה בברוקלין. ב"בית גדול" אנחנו מצטיירים כאנשים מחוספסים וגסים; רגישים ופגועים ופוגעים לרוב, הנושאים כמו צלב את הטראומות והפוסט-טראומות של הורינו ושלנו, את הקרבות שלהם והלם הקרב שלנו - ממלחמת העולם השנייה דרך מלחמת יום הכיפורים ועד ימינו אלה. יש תמונה אחת מזעזעת בספר שבה אביו של דוב מספר לו כיצד כשהיה ילד הותיר אותו לתעות לבדו במדבר, "קורא לי וקורא לי כי חשבת שהלכת לאיבוד. נחש מה, חביבי. הייתי שם כל הזמן! כפוף מאחורי סלע והסתכלתי בסבלנות. כמו האיל שהציל את יצחק. הייתי גם אברהם וגם האיל". ובמקום אחר תוהה נדיה מה תלוי שם במסדרון הקודר בביתו של וייס שבעין כרם, "אולי תחריט קטן של עקדת יצחק?" מתחשק להגיד לה שתחריט כזה תלוי בבתים רבים כל כך בישראל, את בטח יודעת.

מה סופרות וסופרים בכלל יודעים? מה הם בוחרים לספר מתוך מה שהם יודעים, ולמי שייכים הסיפורים שהם מספרים? האם למי שסיפר אותם, האם למי שכתב אותם או אולי בכלל למי שקרא אותם? קראוס מרבה לעסוק בספר בשאלות הללו של אתיקה, פואטיקה ופרקטיקה של הכתיבה. אפילו במקומה של הספרות בחיים. "הקפדתי לענות על השאלה שעיתונאים נהגו להעלות בתכיפות מסוימת", מספרת נדיה על שאלה שמעסיקה כל אדם כותב: "האם לדעתך ספרים יכולים לשנות את חייהם של אנשים? (שפירושה בעצם, האם את חושבת שלמשהו שכתבת יכולה להיות משמעות כלשהי בעיני מישהו?)" גם התשובה נמצאת שם (עמ' 43). נדמה שמי שמבקשים ללמוד עוד מעט על תהליך הכתיבה, הלבטים והייסורים של סופרים, וביניהם ניקול קראוס, ימצאו כאן את מבוקשם.

רבים מגיבורי הספר הזה הם סופרות וסופרים. והדמויות, האנשים שמאכלסים את דפיו של הספר הזה וסיפורי החיים שלהם, הם שהופכים אותו למושך כל כך. קראוס משרטטת ביד אמן את דיוקנם ומצליחה לחשוף את נבכי הנפש ולקשור אותה בנפשם של הקוראים. ואז כשכל הקשיים, החולשות, השקרים והמשגים, הסודות, הגעגועים, הכאבים והפחדים שלהם נחשפים לעין כל, נחשף גם פתרון לשאלה: לאן נעלם השולחן הגדול ולמי הוא בעצם שייך. אבל נדמה כי השולחן עצמו וקורותיו הם אחרי הכל רק רהיט, החפץ המוחשי שבאמצעותו אפשר לענות על התעלומה הגדולה באמת שחוקר הספר הזה: ממה עשויה האהבה שמילאה את לבותיהם של כל האנשים שאי פעם הסבו אליו? כן, ניקול קראוס בטח יודעת, אהבה היא התשובה. מה השאלה בכלל?



ניקול קראוס. האם ספרים יכולים לשנות את החיים?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו