בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המחיר של סין מאת אלכסנדרה הארני | בפעם הבאה שתקנו תוצרת סין

תגובות

המחיר של סין: המחיר האמיתי של היתרון התחרותי הסיני אלכסנדרה הארני. תירגמה מאנגלית: רחל אהרוני. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 301 עמ', 89 שקלים


לראשונה שמעתי את המונח "צ'יינה פרייס" (China Price) באזור התאמל, המרכז התיירותי של קטמנדו. גדודי ילדים כבני שמונה ותשע רצו אחרי עם דברי סידקית, דוחקים בי לקנות ממרכולתם בעודם צועקים: "צ'יינה פרייס... צ'יינה פרייס". בהתחלה גיחך המתנשא התרבותי שמתחבא בי למשמע הקריאות. תוצרת סין אינה בדיוק המלצה לאיכות המוצר הנרכש, אבל אז הסבירה לי מלוותי מארגון זכויות הילד הנפאלי שהכוונה היא למחיר הזול ביותר שאפשר למצוא לאותו מוצר. אחר כך גיליתי את הבטחת ה"צ'יינה פרייס" בחנויות באינטרנט ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, על גבי עלונים של כרומו שהציעו לתיירים מערביים ילדים וילדות ללילה שלם.

בפעם השנייה נתקלתי במושג הזה בישראל, במסגרת עימות עם בעל מפעל בדרום שסירב להעלות את משכורות עובדיו. התירוץ שלו היה ש"במשכורות שאתם דורשים אין לי אפשרות אפילו לתת ?דאבל צ'יינה פרייס'". זה כמובן לא השפיע על משכורות הבכירים באותו מפעל או על הדיבידנדים שהמנהל לקח לעצמו (גם מכספי הסיוע שנתנה המדינה). את המחיר של "המחיר של סין" שילמו רק הפועלים הפשוטים באותו מפעל, אלה שאמנם עושים את עיקר העבודה, אבל נמצאים אחרונים בשרשרת המזון הקפיטליסטית.

המונח הזה, "המחיר של סין", נהפך ליעד של יצרנים בעולם, שמבקשים לספק מוצרים במחירים כה זולים שיביסו את שאר המתחרים, וכן לחלומם הרטוב של נתיני ממלכת הצרכנות המערבית, שחולמים לקנות "מהר והרבה ובזול" - כמו שמציינת ארנה קזין בהקדמה למהדורה הישראלית - ולמעשה בזכות הצ'יינה פרייס מצליחים לחסוך ממון רב (בארצות הברית ההערכה היא שסחורות מתוצרת סין חוסכות למשפחה האמריקאית הממוצעת קרוב ל-500 דולר בכל שנה). מנגד היה "צ'יינה פרייס" לאיום הגדול ביותר על העובדים בעולם החופשי, או כמו שהגדיר זאת "ביזנסוויק" ב-2004: אלה "שתי המלים המפחידות ביותר בתעשייה של ארצות הברית".

העיתונאית האמריקאית אלכסנדרה הארני, כתבת ועורכת בעיתון הכלכלי "פייננשל טיימס", יצאה לבדוק מהו באמת המחיר של סין. מי הם האנשים העומדים מאחוריו, איך הם מצליחים להוזיל את מוצריהם עד כדי כך, ובעיקר כמה זה עולה להם ולנו. היו להארני כל הסיבות לצאת למסע התחקיר הזה. "בשנים האחרונות משרטט מחדש המחיר של סין את מפת הייצור הגלובלי", היא מסבירה בפתח הספר. "המחיר של סין גרם לפיטוריהם של לגיונות עובדים ברחבי העולם והפך לפצע פתוח ביחסי הסחר הבינלאומי. הוא הביא לשינוי חסר תקדים בחייהם של מאות מיליוני סינים". היא יצאה לדרך משום שחשה, בצדק, שמעבר לסיסמאות כמו "סין מחכימה אותך או הורגת אותך" ולקלישאות שמלוות את המחלוקת על השפעת הייבוא ממדינות עולם שלישי אלינו, אל העולם המכונה ראשון - אנחנו לא באמת מבינים את התהליך הזה והשלכותיו.

הארני עשתה עבודה עיתונאית יסודית. עבודה דקדקנית של איסוף עובדות, בלי הנחות. היא לא הסתפקה בעובדות שסיפקו לה אדוני השיטה בירידים רשמיים שמציגים את הישגי התעשייה הסינית, אלא יצאה לסמטאות האחוריות שלה, אל אולמות הזיעה של המפעלים ואל סביבותיהם, שם צמחו ערי מסכנות עמוסות אלמנות ויתומים של בעלים ואבות שעבדו בתעשיות מסוכנות. עיירות שנולדים בהן ילדים עם מומים בגלל זיהומים שמייצרות אותן תעשיות זולות. הארני גילתה את מה שכולנו משערים אבל מעדיפים לא ממש לדעת.

הספר מבאר איך "המחיר של סין" מושג על גבם השחוח ממילא של 200 מיליון עובדים סינים המועסקים בתת-תנאים. למשל, דנג ונפינג שחלה בסיליקוזיס, מחלת ריאות חשוכת מרפא שנגרמה מליטוש אבני חן בבית חרושת. דנג פוטר מעבודתו בגלל שחלה ונאלץ להיאבק כדי לקבל מעט פיצויים ממעבידו - פיצויים שהגיעו זמן קצר לפני מותו, בגיל 36. דנג היה בר מזל יחסית לקורבנות אחרים. המקרה שלו הגיע לאוזניהם של פעילי ארגוני זכויות אדם. אלה יזמו הפגנות והפעילו את השפעתם כדי שיקבל את הפיצויים, למרות שבית המשפט דחה את תביעתו קודם לכן. לפי הארני, הדחייה הראשונית של בית המשפט, שהודה מאוחר יותר כי טעה, אינה חריגה. היא מצטטת מומחים שמספרים על אכזבתם של העובדים שבאו במגע עם מערכת המשפט הסינית, שרק בעלי כיסים עמוקים מצליחים להתמצא ולשרוד בה. האחרים הולכים לאיבוד במבוכיה ובפרוצדורות הסבוכות שלה.

למעשה, הארני מתארת כיצד מחדל שלטוני אחד חובר למחדל של רשות אחרת באופן שהשיטה כולה משרתת רק את מתי-המעט שמרוויחים ממנה, לרוב פקידים בכירים ומשקיעים זרים. כך, למשל, היעדר פיקוח ממשלתי על מקומות העבודה מביא לא רק לטיפול לקוי במניעת המחלות התעסוקתיות אלא גם למחסור בראיות - שמונע ממערכת המשפט להשית תשלום פיצויים על התעשיינים מעוללי העוול.

הארני גם מתארת כיצד הפיקוח החיצוני (למשל על ידי היבואנים המערביים, שנדרשים היום לגלות אחריות חברתית ולהימנע מעושק גם אצל קבלני המשנה שלהם, למשל בסין) חסר אונים מול תעשיית המעקפים והזיופים שהתפתחה בתחום. אחד התיאורים החזקים שהיא מביאה הוא של מפעלי הצללים שמוקמים לצד מפעלים "רשמיים", שאליהם מגיעים פקחים מטעם הרשתות הבינלאומיות וארגוני זכויות העובדים הגלובליים. בעוד שבאחרונים חל שיפור ניכר בשנים האחרונות, עם הגברת הפיקוח המערבי, הרי שבמפעלי הצללים, שבהם נעשית מרבית העבודה הזולה, הניצול נהפך לחמור יותר, כדי לממן את עלות הפיקוח במפעלים הרשמיים.

הספר מספק סיבות למכביר להתייאש. האופי האנושי של הרכנת ראש בפני בעלי הכוח מתגלה במלוא חרפתו, והוא לעצמו מרפה ידיים. אבל יש גם רגעים של תקווה במסע של הארני. כשנשות הקורבנות שמתו ממחלה תעסוקתית חוברות ומסייעות אחת לשנייה, גם בעצה משפטית, אי אפשר שלא לחייך למראה התעצמותן. גם הקמת איגודי עובדים בכמה מפעלים מעניקה סוג של נחמה למי שלבם עדיין לא התרגל לגסות השיטה הנצלנית ששולטת כיום. אבל הארני לא עושה הנחות גם בסיפורים האלה וממהרת למקם אותם כנקודות קטנות, כמעט לא מורגשות, על רצף שלם של שיטה בעלת עוצמה.

"סין הפכה לקורבן של הצלחתה כיצרנית המובילה בעולם בתחום מוצרי הצריכה עתירי העבודה", כך מסכמת הארני את מסעה ותוהה עד כמה תוכל סין לשמור על יתרונותיה התחרותיים כשהכוחות שיעצבו את התעשייה שלה בעתיד כבר ברורים: "עליית שכר, התייקרות חומרי גלם, דרישה גוברת להתארגנות באיגודים מקצועיים, חשיפה לתביעות משפטיות... דרישה להעלאת איכות המוצרים ולהגברת הבטיחות ולחץ גובר לצמצום שולי הרווח". שאלה נוספת היא אם סין תוכל לשכפל את השליטה שיש לה בייצור סחורות הקצה התחתון (טכנולוגיה נמוכה) גם לייצור סחורות הקצה העליון (המחייבות טכנולוגיה מתקדמת וידע רב). לדעת המומחים בתעשיות שאינן עתירות עבודה, מאפייני התעשייה הסינית ישחקו דווקא לרעתה. יותר מכך, מאז 2004 עולה בה עלות הייצור. לנתון זה תהיה השפעה גלובלית, שתתבטא בראש וראשונה בעליית מחירי המוצרים תוצרת סין.

יתרונו של הספר - הדיוק העובדתי, ריבוי הנתונים - הוא גם חסרונו. ניכר כי הארני באה מעולמה של העיתונות הכלכלית הישנה, שהתחזתה להיות מדעית ונטולת פניות אף שכל מי שמבין בכלכלה יודע כי מדובר בהצגה כוזבת. הכלכלה אינה מדע מדויק כי אם תופעה חברתית המושפעת מגורמים רבים: פסיכולוגיים, רגשיים, תרבותיים וכיוצא באלה. ויתור על ניתוח האחרונים מביא להצגה לא שלמה של המחיר של סין, וחבל שכך. זו גם הסיבה שרק בנקודות מעטות מצליחה הארני לגעת ממש בלב קוראיה, ולעורר בהם זעם. זעם שיכול להניע אותם לפעולה של ממש, כמו זו שהיא קוראת לכולנו לעשות בסוף הספר.

שם, אחרי שהיא מונה את הפעולות שהשלטונות הסיניים צריכים לבצע כדי למגר את עוולות השיטה, מזכירה הארני לכולנו כי האחריות מוטלת על כל אחד ואחת מאתנו. "תיאבוננו לקנות מכשיר די-וי-די ב-30 דולר", היא כותבת, "מסייע להמשך קיומם של בתי חרושת דחוסים באבק... שנערות ונערים בני 16 עובדים בהם עד אחרי חצות הלילה". כקורא-צרכן, אי אפשר שלא לחוש בושה על אפס מעשיך ועל כניעתך לפיתוייו הרבים של המחיר של סין.

יובל אלבשן הוא סמנכ"ל עמותת ידיד. ספרו "תמיד פלורה" ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים



מפעל לצעצועים בסין. לצד המפעלים ה'רשמיים' מוקמים מפעלי צללים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו