בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דברים שבשירה | לחיות מדי יום מחדש

תגובות

המשורר שמואל סוכה מתגורר בקיבוץ שמיר. אף שלא נדחה על ידו ממש, מעולם לא השתייך לזרם המרכזי של השירה העברית. בשבתו בשוליו הוא כותב בקול הגון, חמור, חרוץ ונבון. "כלוא בתיבת תהודה", מבחר שיריו החדש, המקיף, הוא הזדמנות להתוודע לקול זה, קול שלא מרד וחידוש הם עניינו, אלא שיקום, שימור הזיכרון ובקשת מידה של יופי ונחמה - גם אחרי התמוטטות העולמות. "אין בי עוד די כוח למות מדי יום מחדש", הוא כותב, "עלי לבקש מאורפיאוס שילמדני/ לשחד בניגון ערב עלי נבל/ את נוטר השאול".

סוכה נולד באוקראינה. כשהיה ילד נמלט לבדו מאימת הנאצים אל היערות. אביו ואמו ואחותו נרצחו. הוא עצמו הצליח לשרוד, בחיי גנבה ופרא ובחסדי איכרים, ועלה לישראל בספינת מעפילים. אחר כך הצטרף לפלמ"ח, היה ממייסדי קיבוץ משאבי שדה והקים משפחה. מאז שנות ה-70 הוא כותב שירה, ואף שהזוועה נוכחת בה במלוא עוזה, אין למהר ולתייג אותו כמשורר שואה. שירתו היא שירת יחיד, דיוקן אינטימי של אדם המתהלך עם סיוטיו, ויותר מכך עם געגועיו, ומנהל דו שיח עם עצמו ועם מתיו ולא עם ההיסטוריה, וחייו העיקשים הם חיים שיש בהם גם שגרה וארוס וטבע ותהיות שלא רק המוות מוליד.

"לאחר שאשתו וילדיו עוזבים את הבית", הוא כותב בלשונו המדודה היפה, "הוא נשאר עם עצמו אל מול החלון האפל./ נרקיס אהב את פניו/ מצולמות בנחל, בחיק העשבים... דברים רבים שנגעו בו/ פעם, בידיים מחייכות, ליטפו את פניו/ רחקו עכשיו ממנו, רחקו מאוד / כמו פילים נשאו את גופם לאי-שם למות./ הוא עוצם את עיניו/ מנסה להתרכז/ מול המראה - לראות מה נותר בו עוד ממה שהיה".

מה שהיה, שימור העבר ועיבודו, לאו דווקא הנצחה, נדמים כעיקר עבודתו הפנימית של סוכה, והיא מובילה או מובלת תמיד אל מקום אחד, אל נקודת מוצא, שהיא סוף חיים שיכלו להיות ותחילתם של אחרים. "חייך שהו בחדרים/ עמדו ליד חלונות/ הביטו במים זורמים/ התפקדו לפני אל/ שלא הביט בהם משום מקום/ חייך עברו בפרוזדורים/ התפשטו בחוץ לאור יום/ קיפלו, הניחו לבושם על הערימה/ והלכו אל שפת בור המלא פרפורים".

ישירות ואיפוק הם דרכו של סוכה. "נשמתי קולב עליו/ תלית את בגדייך שפשטת על/ שפת הבור הרוחש/ הרוגים שנייה/ בטרם נורית". לא פחות מן האם המתה, ואולי יותר, נוכחת בשיריו אחותו, שנרצחה בעודה ילדה, וילדותה עוד חיה בלבו כחיוך מיטיב וכמשחק וכהבטחה. "מעל הארץ דומייה מרחפת/ עירומה אחותי כביום מותה./ בעד למצחה המחורר/ מפזרת השמש אבקת זהב/ להאיר את דרכי".

כוח החיים של סוכה מעורר השתאות. בשיריו הוא בא לידי ביטוי בארוטיקה וביחס חושני אל הטבע ובאמונה במשמעותה של המלה. לכתיבה בעיניו ערך שאינו רק תרפויטי, אלא יש בו כוח ממש, כוח מגונן ומחייה. "רוח תזזית/ שולפת נצרה מלשוני"; "פי תופר מרגש חם ביגוד"; "גוזז צמר מפי הפועה/ לסרוג אפוד למלים שעתידות/ להישלח אל מול שתיקה עזה". לעתים קרובות סוכה מדמה את הכתיבה ללידה או ללידה מחדש, משמע חיוב החיים, למרות הכל, ובלשונו - רדיית "דבש מאובדנך". לפי סוכה, הארוס וכוחות ההתחדשות שבטבע חזקים מגורלו של הפרט הזנוח לסיוטיו, אבל גם נוגעים בו לא אחת. "אם גם ייכלא הגשם מאחורי סורגים/ והבערה תיעצר/ האדמה לא תחדל לאהוב ולהיצמד אליך/ חמה וחושקת".

יחסו של סוכה אל הטבע אמביוולנטי. מצד אחד, הוא מצית בו תחושת קיום וחיות ("כפות רגלי היחפות/ מתייחמות במגען עם העפר") ומצד אחר, הוא נושא איום תמידי וזיכרון צורב ("אפילו כעת באווירה הכפרית/ הרוגעת, סרפד מפריחך על עורי"). אף שלעתים קרובות האיום נוכח יותר, יפה וכואבת ומרגשת האינטגרציה בין התחושות: "אילנות ופרחים עוטי לבלוב/ משתתפים בטקס הכלולות... דבורת פז נחפזת... היא אחותי הקטנה, הנידחת, הטורחת/ לעשות את המקום הזה/ נעטף חג ואהבה". הטבע משמש את סוכה להערה תיאולוגית מרומזת - "בשוב היער בתשובה/ הוא מניח רצועות תפילין (...) עשויות/ עור שהופשט מחיותיו/ התמימות אשר ניצדו" - וגם למין צוואה רוחנית: "נטוע באדמה מהודקת/ בנעלי מלחמות/ שתיל רך מוגן בגופי (...) רצוני להיות חוט ירוק/ לתפור לו בגדי/ שלום מעפרי".

אולי משום שהוחתמו בחותם המוות כבר בראשיתם, תחושת סיכום נוכחת בשיריו של סוכה, בראשונים כמו באחרונים שבהם (בחשבון חייו הוא אינו שוכח, יש להדגיש, "מאכלי תאווה/ שזללת מיד נערה תפוחית זבת עסיס"). כינוסם יחד מדגיש, נוסף על יופיים נטול הראוותנות, את אופיים היומני, והקריאה במבחר כולו נדמית כהתלוות אל אדם במסע חייו. חיי אדם מרגשים תמיד, ובראשיתו אחריתו; בשיר החותם את הקובץ סוכה כותב בפשטות: "בקשתי היחידה מאדון החושך/ שבבוא שעתי יואיל להשכיבני/ ברכות ובנועם, כפי שאמא/ נהגה לעשות בהשכיבה אותי/ לישון לעת ערב במיטתי הקטנה".

"כלוא בתיבת תהודה - מבחר שירים, 2009-1976". שמואל סוכה. ספרית פועלים, 195 עמ', 88 שקל




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו