בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מספרת הסרטים מאת ארנן ריברה לטלייר | חיה בסרט

תגובות

מספרת הסרטים ארנן ריברה לטלייר. תירגמה מספרדית: עינת טלמון. הוצאת כתר, 108 עמ', 84 שקלים


כמו כל מספר שרוצה לרתק את הקהל, גם מריה מרגריטה, גיבורת "מספרת הסרטים", יודעת שאסור לתת לעובדות לקלקל סיפור טוב. פה להגזים, שם לפתל את העלילה, ובין לבין לחדד קצת את הדמויות וכמובן להקצין את הדרמה. בניגוד לגוזמאים רגילים, שתוספותיהם על המציאות הופכות אותה לפנטסיה, מריה מרגריטה הופכת את הפנטסיה לעוד יותר פנטסטית - היא מספרת סרטים.

הקריירה שלה נולדת מסיבות טכניות. עיירת כורים במדבר אטקמה בצפון צ'ילה באמצע המאה ה-20. משפחה של חמישה ילדים. אבא נכה בעקבות תאונת עבודה, אמא שנטשה מסיבות שלאט-לאט מתבררות. כסף - אין. לכן כבר אי אפשר ללכת ביחד לקולנוע. כך נוצר התפקיד הנחשק: להיות הנציג המשפחתי בהקרנות באולם המקומי, לחזור הביתה ולשתף את האחרים בחוויה. מריה מרגריטה, הבת היחידה והצעירה ביותר, זוכה בו לא בזכות התיווך המסעיר שלה את "בן חור" - "לא סיפרתי את הסרט, שיחקתי אותו. יותר מזה: חוויתי אותו" - אלא בזכות מפגן יוצא מגדר הרגיל של סרט מקסיקאי בשם "גיטרות של חצות", כולל השירים. כולל פזמון שחביב במיוחד על אבא שלה. יש לנו מנצחת.

הטקס המשפחתי מתפתח לכדי תעשייה זעירה: המשפחה מתחילה לגבות כסף תמורת צפייה בכישרון הנדיר. "היו כאלה שהלכו לצפות בסרט בקולנוע ואחר כך באו אלינו לשמוע אותו מסופר. לאחר מכן יצאו ואמרו שהסרט שאני סיפרתי היה טוב יותר מהסרט שצפו בו". יש כאלה שבכלל מוותרים על המקור. יש כאלה שמזמינים "הקרנות" פרטיות. מריה מרגריטה נהיית כוכבת מקומית.

"מספרת הסרטים" הוא ספר מתעתע. לאורך מחצית מעמודיו הוא מצטייר כמעשייה נוסטלגית ורגשנית, סיפור התבגרות שספוג באהבת קולנוע. איזה זוהר הכניסו פעם סרטים לחיים מאובקים וקשי יום, איך ילדות של מחסור יכולה להיות עשירה בדרכה, הרי עוני זה דבר כל כך צבעוני. ברגעיו הדביקים - כמו הקסם שמריה מרגריטה מתארת כשהיא מתבוננת לא במסך הגדול אלא באלומת האור שפורצת מתוך חדר ההקרנה באולם - זו מעין גרסה מודפסת ל"סינמה פרדיסו", הלהיט הקולנועי של ג'וזפה טורנטורה מ-1988. ברגעיו החצופים - כמו החירות שהילדונת לוקחת לעצמה מול צופיה - הוא זורק ל"קדימה, תריץ אחורה", סרטו טוב הלב אך הממזרי של מישל גונדרי מ-2008. אבל ההתרפקות של ארנן ריברה לטלייר על העבר היא רק תחבולה. כמו כל מספר שרוצה לרתק את הקהל, גם הוא יודע שקצת קיטש לא יזיק. אחרי שהוא שובה את קוראיו בקסם החצוף-מתוק, אין לו שום בעיה להפוך את המתוק למר.

החיים של מריה מרגריטה הם לא סרט, לא הוליוודי וגם לא מקסיקאי, ואת הסיפור שלה העובדות עומדות לקלקל ללא רחמים. בניגוד לצ'רלי צ'פלין, הנפש התאומה שלה, או למעשה לדמות הנווד שכה מזוהה אתו, היא לא נעלמת לעבר האופק לאחר שהסבה בצניעות אושר לאחרים. כי במקום שהיא שייכת אליו, האושר מוכתם במוות, באלימות, בניצול מיני ובדטרמיניזם חברתי-מעמדי, והדבר הכי קרוב לאופק זה הקרקס המעופש שאמא שלה, שעזבה את הבית - כי "למה שאני אסתפק בלהיות גחלילית אם אני יכולה להיות כוכב?" - התגלגלה אליו.

הנובלה הקצרצרה הזאת היא מתאבן לספרות של לטלייר. היא יוצאת חודשים ספורים אחרי הספר הראשון של הסופר הצ'יליאני שתורגם לעברית, עם שם פחות מפתה, "פטה-מורגנה של אהבה עם הרכב מוזיקלי", ובתיווכה של הוצאה אחרת, כרמל, והיה מנה עיקרית מוצלחת מאוד. הטכניקה של לטלייר, הטריק של לטלייר, לשעבר עובד במכרות המלחת במדבר אטקמה, הוא אותו טריק גם שם. הוא בונה לפרטי-פרטים סיפור אהבה מקסים ונאיבי אך מעלה מתוכו אמירה פוליטית-חברתית קשה. בדומה ל"פטה-מורגנה של אהבה עם הרכב מוזיקלי", גם כאן יש אפילוג שמסובב את הסכין ומנחית עוד טלטלה, מהותית. אבל הכוח שיש בספר ההוא חזק הרבה יותר מהקיים בספרון הזה. לכן "מספרת הסרטים" ראוי לא רק בזכות עצמו, אלא בעיקר כתזכורת לאחיו המעולה והמשמעותי יותר, שעדיין אפשר וכדאי למצוא בחנויות.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו