בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"איך הכנתי את עצמי למלחמה" מאת בן ורד | חדל אש

תגובות

איך הכנתי את עצמי למלחמה בן ורד. הוצאת בבל, 219 עמ', 88 שקלים


כשהספרות הישראלית נדרשת לסוגיית הכיבוש או הסכסוך הישראלי-פלסטיני, היא נוטה להיות משוללת דמיון. אף שהכיבוש - אם נכיר בכך או לאו - הוא מצב עניינים שמפרנס את הזהות הישראלית ומניע בגלוי ובסמוי את סיפוריה, הסופרים העכשוויים, כמו הפוליטיקאים, האמנים ויצרני טקסטים אחרים, נוטים להשתמש בו באופן סכמטי למדי.

שתי אסטרטגיות עלילתיות מזוהות עם נוכחותו של הכיבוש בספרות העכשווית: הראשונה היא ספרות ה"מודה ועוזב ירוחם", המפליאה לתאר, במיוחד בשורות שיר, את סבלם של תושבי עזה או ג'נין, ובזאת ממרקת את מצפונה ומתפרכסת במוסריותה. זו כתיבה שמנסחת את ה"אני" הישראלי המוסרי שעומד נגד העוולה ומנסחת ברגשה את עליונותו באמצעות הפגנת רגישותו ל"אחר" הפלסטיני. האסטרטגיה השנייה, שהיא גם הנפוצה יותר בספרות הזרם המרכזי, משתמשת בסכסוך ככלי גלוי או סמוי להפצת מסרים בנוסח "צו פיוס" פנימי, כלומר כזרז להכרה עצמית ולחיזוקה של הזהות הישראלית. היא מתעמקת במה שהסכסוך מאפשר לנו: הזדמנות לגיוס כוח, לאחדות ולסיפור מחודש של הקולקטיב, ששואב את עוצמתו מהיותו גוף הומוגני, בעל גורל כפוי - אך משותף.

שתי האסטרטגיות האלה - אחת מזוהה עם השמאל, השנייה מזוהה עם המרכז הפוליטי וימינה ממנו - דומות זו לזו יותר ממה שאפשר לצפות. הן מעמידות בסימן שאלה את האפשרות של הספרות לקחת אחריות על מציאות פוליטית מורכבת ועל סיפוריה. הבלעדיות המוכנית שלהן במרחב הכתיבה העברית הופכת את ספרו של בן ורד ואת הבחירות המגולמות בו ליוצאי דופן. "איך הכנתי את עצמי למלחמה" אינו משתף פעולה - במוצהר, כמו להכעיס - עם שתי האסטרטגיות הללו. הוא משולל מסר דידקטי הומניסטי "צודק", וגם לא מספק את סחורת ההתחזקות המשותפת אל מול מכת הגורל שנכפתה על העם שבציון ועל חייליו. הוא מסרב להתמסר לנחמות שקוראים ישראלים מורגלים לצרוך מהספרות שמוצעת להם. בשל כך הוא מדיר מנוחה וקודר, וגם מפתה ונועז.

"איך הכנתי את עצמי למלחמה" מתאר עולם רגשי, חברתי ופוליטי נטול חמלה, יתום, כוחני ועיוור: העולם הישראלי והעולם הפלסטיני. אין בו פיגועים או מחסומים, וורד ממקם בערמומיות את הפוליטי ברשותם של נערים מתבגרים ושל המרחב הפיסי שבתוכו הם נעים. נוני, גיבור הרומן שמעיד על קורותיו בגוף ראשון, הוא נער מתבגר, יתום מאם, ששייך לכיתה "בעייתית" או "טיפולית" בבית ספר עירוני באשקלון. הכיתה הזאת מורכבת מפרטים אבודים, זועמים - עולים חדשים, יתומים, תלושים ונואשים. "היינו מקבץ מקרי של יחידים שיצר כיתה משונה, בלתי צפויה", מספר נוני על חבריו. "לא יכולתי שלא לחוש שפה לא טוב למישהו לגדול". לפיכך, העתיד הבלעדי שמבטיח את שער הכניסה המאוחר למסדר הזהויות הישראלי, וגם מאפשר פורקן ממוסד של אלימות ותסכול בשביל בני הקהילה הזו, הוא השירות הצבאי.

הסמליות פשוטה: "איך הכנתי את עצמי למלחמה" עוסק בחברה בישראל שמכינה את עצמה ללא הרף למלחמות באויבים חיצוניים, כדי לתעל את מתחיה הפנימיים ולהכחישם ככל האפשר. האויב החיצוני, ממשי ומדומיין בו זמנית, מוצג ברומן כחזיון תעתועים, כרוח רפאים. בסצנת הפתיחה הולך נוני לחולות אשקלון עם חברו החייל מיכאל, המשרת כצלף בשטחים הכבושים, כדי להתאמן בצליפה. בזמן שנוני זוכה לחוש באנרגיה המשלהבת והארוטית של כלי הנשק ושל השימוש בו, הם מבחינים בסירה קטנה שנפלטה אל החוף. בתוכה מוטל, מקופל בתנוחת עובר, ילד פלסטיני בשם רא'אד, שאינו מסגיר דבר על נסיבות הופעתו הפתאומית.

רא'אד אינו נשאר בסיפור כשאר הדמויות. הוא נותר כהזיה שמלווה את חיי היומיום של נוני, ואולי מלכתחילה היה יציר הדמיון. והיומיום של נוני הוא עולם קשוח של ניכור ובדידות, של "קשיי התנהגות": בבית הספר, בבית, מול חבריו ומול נערה שאליה הוא מתקרב, הוא מיטלטל בין בנייה של מבנים רגשיים ופיסיים לבין הריסתם במחי יד. הזיותיו על רא'אד הן בשבילו מחסה בטוח לדמיונו, מפלט ומקום פורקן לאלימותו הפנימית הכבושה, ולהדיה במציאות החיצונית. רא'אד, יתום כמותו, בורח מהמשפחה האומנת ברפיח אל קרובת משפחתו האהובה בעזה, ומסעו מתרחש בתוך מרחב צר מלהכיל, שמתפקע מצפיפותם של בני אדם, של מתח ושל ייאוש.

מערכת היחסים המדומיינת שבין נוני לרא'אד אינה מציבה את שניהם כקורבנות שווי ערך, וגם לא משרטטת הייררכיה בהירה של קורבן ואשם. שני הנערים הללו, ישראלי ופלסטיני - ריאליסטי ומדומיין, האחד תקוע במקומו, והשני נתון בתנועה - מתנהלים במסלולים נפרדים, שמשיקים זה לזה באופן סמוי או בלתי צפוי. ואין לקח גדול בהשקה ביניהם, רק הצבעה על אובדן הדרך שאופף את שניהם ושנובע מתוכם.

"איך הכנתי את עצמי למלחמה" אינו ספר חף מפגמים. לעתים הוא סובל ממונוטוניות, ולעתים נשען על תסריטים עלילתיים מוכרים מדי. אבל הוא מסמן חלופה נדירה ונועזת בנוף של הכתיבה הישראלית העכשווית. הוא שקט וצונן, כמו מזג האוויר שבתוכו מתנהלת העלילה; הוא אינו מציע נחמה או גאולה מיטיבה, לא בדמות הכאה על חטא ולא בדמות אישור זכותו של הקולקטיב הישראלי להיאבק על חייו ועל זהותו. הוא רק מציע שני סיפורים, שנמצאים זה לצד זה ונוגעים זה בזה, וזה הכל. והוא מותיר אחריו שאלה אחת, הקשורה בהתקבלותו של הספר: האם בתרבות קריאה שעסוקה בהפניית עורף הפגנתית משאלות מוסר אקטואליות עקרוניות, הספר הזה יהיה יותר מדי.



בן ורד. בלי פיגועים ומחסומים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו