בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא ידעתי שיש הרס שכזה

שיריה של דליה פלח מכילים את האותנטי, ולצדו, את הבריחה ממנו. הקורא אינו מחפש את עצמו בשיר או מזדהה עם הקול בו, אלא נתבע להיות חבר של הקול, או אפילו הורה שלו

תגובות

הקריאה בשיריה של דליה פלח מתישה ומלאה. צורת ההגשה של השיר מציפה את הקורא בפרטים ובעלילות, המחביאים את הקול האותנטי שבשיר ומקשים על זיהויו. בחוויה רגילה של קריאת שירה, הקורא מזהה את עצמו בשיר ואומר בלבו: "כך גם אני מרגיש". לא כן אצל פלח, המשתמשת בשיריה בהסחה המסתירה את המוקד הרגשי ובוחרת ליצור מוקד אחר בשיר, ואליו היא בורחת. באמצעות הסחה זו, פרטים יבשים ומינוריים תופסים מקום מרכזי בשיר. תיאורים של התרחשות או התרחשויות אחרות, מקבילות, התפתלויות עלילה ופרטים טפלים כביכול, תופסים את רוב נפחו של השיר בעוד שהחלק הרגשי, האותנטי, תופס בו חלק קטן מאוד.

הסחה זו בשיר מלמדת אותנו על המוקד הרגשי בו. הצורה שפלח מציגה ומתארת את ההתרחשות המקבילה, שירית בפני עצמה. בחלק זה שבשיר פלח שיפוטית וביקורתית, והתיאורים פרדוקסליים לפעמים. דווקא הפערים הללו מלמדים על המקום שבו הקול האותנטי מתחמק ובורח ואינו רוצה לתת לקוראים דין וחשבון על עולמו הרגשי. הסחה זו מוכרת מהתנהלותם של מתבגרים. הפחדים מחשיפה ומפגיעה מביאים אותם להתנהלות צינית ולהתבטאויות ידעניות. הפגנות הידע מציבות אותם במישור ידעני המזוהה עם עולם המבוגרים הברור יותר. הציניות מספקת אשליית חוסן רגשי.

הבוגרים מזהים התנהגות זו כחולשה ומגיבים כלפיה מי באמפתיה ומי באנטגוניזם. גם שיריה של פלח, יש שמוצאים אותם סתומים ויומרניים ולא מעניינים רגשית, ויש המבינים את התחבולה ומגלים אמפתיה לקול האותנטי הנחבא שבשיר. אדם הבוחר להסתיר את האני הרגשי שלו יותיר אותנו ללא היכרות עמו. אך לא כך פלח. שיריה מכילים את האותנטי, ולצדו, את הבריחה ממנו. הניסיון לחפות על אוזלת ידה הרגשית מופיע באמצעות ההסחה או הבריחה ומצפה לאמפתיה. פלח מציבה ממד רגשי אחר בשיריה. בממד הזה, הקורא לא מחפש את עצמו בשיר או מזדהה עם הקול בו, אלא נתבע להיות חבר של הקול, או אפילו הורה שלו.

הנה שתי דוגמאות משיריה. בשיר "הרס", הקול האותנטי נוכח ושלם לצד חלק דיווחי בשיר (רפורטאז'י) המשלים אותו. פלח מתארת במשפטים קצרים ומפוזרים לאורך השיר את המבוי הסתום הרגשי שנקלעה אליו:

(1) היא תהרס אותי

(14) כך היא תהרס אותי

(25) לא ידעתי שיש הרס שכזה.

(26) ומה יהיה עכשו אתי, כשאני יודעת

(27) איך זה יהיה, ההרס הזה שלי.

הדיווח המובא בשיר הוא בדמות הקול הלא אותנטי. כאן מדווח ממקור אישי על הבימאי פסבינדר והתנהלותו המתבדלת בתעשייה הקולנועית, השיתופית בטבעה. הדיווח ממשיל לנו את חרדותיה של הדוברת מכישלונה בניסיון התנהלותה לבדה מול המציאות החברתית.

היא תהרס אותי

כמו פסבינדר, כמו הסרט של פסבינדר

על האיש שעבר נתוח לשנוי מין -

מתוך מסירות (אני לא זוכרת למי -

למעין נאצי לשעבר? או שזה סרט אחר),

אבל אולי כן, הנאצי לשעבר הוא מין מתעשר צעיר,

נער נצח, דק, במכנסי טניס לבנים,

וכך כל עוזריו במשרד: לבושים תלבשת טניס

וצופים במכשירי טלויזיה צבעונית שיוצאים מזרוע בקיר.

הגבור (שמתאבד) בא לחפש את האיש הזה,

שבשבילו עשה את הנתוח

בקזבלנקה. כן, כן, את הנתוח הוא עבר

בקזבלנקה.

כך היא תהרס אותי.

בפתיחת הרטרוספקטיבה הופיעה עורכת הסרט,

חברה של פסבינדר (פסבינדר בעצמו מת

לפני כמה שנים מצרוף של כדורי שנה

ועוד משהו), עמדה על הבמה, בפנה, עם הרמקול.

מנהל הסינמטק הנמוך והמנמס הציג אותה.

היא קראה לפסבינדר "רינר"

"רינר רצה לעשות הכל לבד",

"אבל הוא ראה שהוא לא מצליח",

"ואז הוא קרא לי, ובעצם עזב את העריכה,

ואני ערכתי לבדי עד הסוף".

לא ידעתי שיש הרס שכזה.

ומה יהיה עכשו אתי, כשאני יודעת

איך זה יהיה, ההרס הזה שלי.

(מתוך: "דודי השופט המחוזי דורבן", עם עובד, 1997).

בשיר "דודי השופט המחוזי דורבן", הקול האותנטי אינו נוכח כקול שלם והוא מובא כדיווח סובייקטיבי לעלילה מקבילה, המתנגשת בעלילת המסגרת של השיר (קונטרפונקט). השיר מתאר התרחשות עלילתית, שנוכחים בה המשוררת וקרובי משפחתה, ובהמשכו מתוארת הפרעה להתרחשות. המשוררת בשיר נוכחת בלוויית המילייה המשפחתי-המקצועי הקרוב שלה - אביה המשפטן ואח אביה, השופט המחוזי דורבן. הם מתוארים כעסוקים בחקירה משפטית המתרחשת בזירה בחיק הטבע. והנה הפרעה: זוג אוהבים זרים חודרים לפתע למתחם הנוכחים. שתי הדמויות מתוארות בלשון ביקורתית ושיפוטית. פלח לועגת להתנהגותן האותנטית-הוולגרית, ונראה שאפילו לקיומן ולבחירותיהן בחיים. הלעג והקטנוניות שפלח בוחרת בתיאור זוג האוהבים מסגיר את הפערים בינה ובין הסביבה, והקורא מתוודע לחולשותיה בעולמה הרגשי.

דודי השופט המחוזי דורבן

נדרש לחקר, סוף סוף, את מות בתו ובתה (של הבת)

שמאיץ בו - בסמכות של משפטן -

להפריד את הרשיות

(לשון נקיה להתפטרות מן השופטות),

ואז אנחנו הולכים כלנו אל המתקן -

הוא מסתובב ונוקש, מוטות מתכת מתחלקים לתוך

חורים, פה זה קרה - על שפת איזה מים

מתוקים - עם חרקים,

פה מזח העץ של סירות הירקון.

ובעוד אנו בוחנים את המתקן -

דודי, כדרכו, טרגי, נפוח, אך קולט

נכון את הפרטים -

מוטחת אל תוך סכת קנים על החול

מכונית, בוקעת את הסכה, עוצרת.

בתוכה כושי צעיר, שותה, מדבר דברי אהבה,

ורוסיה-עולה יפה מתרפקת עליו, מבלבלת,

נמשכת, מאד צעירה, מאד מאד צעירה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו