בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הארנב מפטגוניה מאת קלוד לנצמן | לדבר בשם המתים

קלוד לנצמן, במאי הסרט "שואה", כתב את סיפור חייו. הקריאה בזיכרונותיו של האיש שאחראי ליצירה הגדולה, החשובה והמשפיעה ביותר על הדיון בתולדות הקולנוע מאז מלחמת העולם השנייה, גורמת לפתוח את ספרו בידיים רועדות מהתרגשות וחגיגיות, ציפייה והערכה. הספר אינו מאכזב את הרעד הזה

תגובות

הארנב מפטגוניה קלוד לנצמן. תירגמה מצרפתית: חגית בת-עדה. הוצאת כתר, 451 עמ', 98 שקלים

בתוך השיח הזה יצר קלוד לנצמן את היצירה הקולנועית הגדולה, החשובה והמשפיעה ביותר שמתייחסת אל אותו שיח באופן ישיר. זה הסרט "שואה", שיצא ב-1985, שאורכו יותר מתשע שעות ועליו עמל לנצמן במשך יותר מ-12 שנים. כעת כתב קלוד לנצמן את סיפור חייו של האיש שיצר את היצירה הגדולה, החשובה והמשפיעה ביותר על השיח שהניע את תולדות הקולנוע מאז סוף מלחמת העולם השנייה ועד לעצם הזמן הזה. זו כבר סיבה לפתוח את הספר בידיים רועדות קמעה; רועדות מהתרגשות וחגיגיות, ציפייה והערכה. הספר אינו מאכזב את הרעד הזה, אינו בוגד בו. יש בספרו של לנצמן הרבה יותר מאשר העיסוק ב"שואה", נפתולי הפקתו, הקשיים האסטרטגיים, הכלכליים והנפשיים שיוצרו חווה בזמן שיצר אותו; למעשה, לנצמן, גם אם הוא מזכיר את סרטו לאורך האוטוביוגרפיה שלו כולה, מגיע לתיאור מפורט של העשייה של הסרט, צאתו לאקרנים וקבלתו על ידי קהל נלהב וגם עוין רק ברבע האחרון של הספר; אך רוחו של הסרט, ואף יותר מכך, תמציתו היצירתית והקיומית, שורות על הספר כולו.

ספרו של לנצמן, שראה אור בצרפת ב-2009 ויצא כעת בישראל בתרגומה הקולח של חגית בת-עדה, משרטט וחושף את דיוקן החיים שבצלמם נוצר "שואה". בפעם הבאה שאצפה בסרטו של לנצמן, ולא רק ב"שואה" אלא גם בסרטים הנספחים לו - כמו "סוביבור, 14 באוקטובר 1943, בשעה ארבע אחר הצהריים" מ-2001, ו"דו"ח קארסקי" משנה שעברה - אזהה בהם, יותר מכפי שיכולתי לעשות זאת עד כה, את אותו אדם שעורר את השיח שלפיו אני אומד לא רק כל סרט שעוסק ישירות בזיכרון השואה - אלא כל סרט בכלל.

נעורי העולם

"שאלת האומץ והפחדנות, כפי שכבר הבנתם בוודאי, היא חוט השני בספר הזה, חוט השני של חיי", כותב לנצמן בסמוך לפתח הספר; ולא רק האומץ והפחדנות, אלא גם החיים והמוות, שהספר מתעסק בהם שוב ושוב, גם כאשר לנצמן מתעסק באירועים מתוך חייו שלו וגם כאשר הוא עוסק ביצירתו הקולנועית שהובילה אותו מישראל (הסרט הראשון שהוא ביים היה "למה ישראל" ב-1973) אל זיכרון השואה וממנה ל"צה"ל" מ-1994.

הספר מתחיל בתיאור אימתו של לנצמן, החל מאז שהיה ילד, מפני הוצאות להורג, מחרדתו ממכשיר הגיליוטינה, שבפעולתה צפה כשהיה בן 12 בסרט צרפתי בשם "פרשת הדוור מליון" (שאת שם הבמאי שלו הוא לא ניסה לברר מעולם, אז גם אני לא אעשה זאת), שאיזו משרתת שעבדה בבית הוריו לקחה אותו אליו. עמודיו הראשונים של הספר מתארים כיצד האימה הזאת ליוותה את חייו הצעירים והבוגרים כאחד (התיאור כולל גם את הווידוי הנוגע ללב על כך שלו עצמו אין צוואר, ולפיכך, בהיותו ילד, בשעות הקשות של הלילה, הוא נהג לשאול את עצמו איפה, במידה שיוחלט להוציאו להורג, יוכלו להנחית את הקופיץ כדי שראשו יותז כהלכה).

הספר, שמתחיל בחרדתו של ילד מאימת הגיליוטינה, נגמר בתיאור סערת הרגשות, והאימה אף היא, שליוותה את ההליך ארוך השנים שהניב את תיעודה של מכונת ההשמדה ההמונית המתוארת ב"שואה". אך האימה שליוותה את עשיית "שואה" לוותה גם בתחושת התרסה מתמדת, בתעוזה בלתי פוסקת; והעיסוק במוות, שמלווה את חייו של לנצמן, גם הפרטיים וגם הציבוריים, אינו מלווה בשלילה של החיים או שלילה של העולם שהוא חי בו. שלילה שכזאת אינה אפשרית ללנצמן. רק מי שאוהב את החיים עד כדי טירוף, כפי שלנצמן מכריז על עצמו בספרו, יכול לעשות סרט כמו "שואה" וגם לכתוב ספר כמו "הארנב מפטגוניה", שבאחת מפסקותיו האחרונות מסופר שלפני שבחר בשם הזה, שאותו הוא מכנה "מוזר" (וההסבר היפה לו כלול בספר), הוא חשב לקרוא לו "נעורי העולם". לנצמן כותב לקראת סוף הספר: "מעולם לא חשבתי, במהלך השנים שהצטברו, לנתק את עצמי מן התקופה הנוכחית, לומר למשל: ?בזמני...' זמני הוא בהחלט הזמן שבו אני חי, וגם אם העולם מוצא חן בעיני פחות ופחות - ולא בכדי - זהו עולמי שלי, לחלוטין. לא פרישה ולא פשרה, איני יודע מהי הזדקנות, ונעורי הם הערבים לפני הכל לנעוריו של העולם".

גם המציאה של שם לסרטו הנודע ביותר הטרידה את לנצמן במשך זמן רב. עם רגישותו הרבה למלה כסימן, כסמל - אחד הקטעים המרשימים ביותר בספר מתאר כיצד הפעם הראשונה שהוא ראה את השם טרבלינקה כתוב על שלט המורה על הדרך לכפר שנושא את השם הזה שימשה לו כמאיץ לעשיית הסרט - איך אפשר להעניק שם לסרט שמתעד אירוע שאין לו תקדים בהיסטוריה האנושית? במשך 12 השנים שבהן עשה את הסרט, מספר לנצמן, הוא קרא לו בינו לבין עצמו, כמו בסוד - "הדבר". ולו התאפשר לו, הוא היה נמנע מלתת שם לסרט. ואז, מספר לנצמן, המלה "שואה" עלתה ברוחו לילה אחד מאליה, כמין ודאות. "הואיל ולא ידעתי עברית", מוסיף לנצמן, לא הבנתי את משמעותה, וזו היתה דרך נוספת שלא לקרוא לסרט בשם... ?שואה' בעבורי היה מסמן ללא מסומן, אמירה חטופה, אטומה, מלה שלא ניתן לחדור אליה, שלא ניתן לפצח אותה".

למרגלות צלע ההר

לפני שקראתי את הספר לא ידעתי שהרעיון לעשות את "שואה" לא עלה אצל לנצמן עצמו אלא הוצע לו על ידי איש משרד החוץ אז, אלוף הראבן, שצפה ב"למה ישראל", זימן את לנצמן אליו והציע לו לעשות את הסרט. לנצמן מספר שהראבן אמר לו ש"אין מדובר בהפקת סרט על השואה כי אם בסרט שיהיה השואה". לאורך כמה עמודים שהם הודאה, וידוי ובעיקר חשיפה של ערכי מוסר שהדריכו אותו, מתאר לנצמן את הלבטים שהיו לו לפני שהסכים לעשות את הסרט, ואחר כך כיצד לעשות אותו. אותם עמודים הם מסמך, שכמו הסרט עצמו, כל במאי שהוא, ואולי גם כל אמן, חייב לאמוד את עצמו על פיו. הוא מתאר את הפחד שאחז בו לנוכח המשימה ואת ההכרה כי סירוב לה יעיד על מורך לב. הוא הרגיש, הוא כותב, כמי שניצב "למרגלות צלע הר אימתנית ועלומה, שאיש מעולם לא טיפס עליה ולא חקר אותה, שפסגתה נותרה סמויה מן העין, אפופה עננים אטומים".

מההתחלה, גם בלי להבין תחילה מדוע, ידע לנצמן שהוא לא יכלול בסרטו קטעי ארכיון. הסיבה, כפי שהתבהרה לו רק בהדרגה, תוך כדי ההכנה והעשייה של הסרט, היא שאף שהנאצים תיעדו הכל, ואין רגע של זוועה המעצב את זיכרון השואה שלא צולם, דבר אחד איננו - וזה התיעוד המצולם של מה שאירע בתוך תאי הגזים; ובלעדי התיעוד הזה, גם אם הדבר אינו נאמר מפורשות בספרו של לנצמן, אין תיעוד כלל. ביום שהבין את הדבר הזה, כותב לנצמן, הוא ידע שנושא הסרט שלו יהיה המוות, עצם המוות ולא ההישרדות בחיים - דבר שהוא "סתירה יסודית, מכיוון שהיא העידה במובן מסוים על חוסר האפשרות לממש את המשימה שנטלתי על עצמי, הואיל והמתים אינם יכולים לדבר בשם המתים", כותב לנצמן באחד המשפטים החזקים ביותר בספר: "על הסרט שלי היה להתמודד עם האתגר הסופי והאחרון: למלא את מקומם של המראות הלא קיימים של המוות בתאי הגזים".

ארוחה בשלושה

ערכה של אוטוביוגרפיה או של "זיכרונות", כפי שלנצמן בוחר לקרוא לספרו, נמדד לא רק במספר האירועים המסעירים הנכללים בספר אלא ביכולתו של המחבר לעצב אותם להרפתקה של חיים פרטיים וחיים ציבוריים; הרפתקה שהיא בו בזמן אינטימית וחושפנית, אישית והיסטורית. לנצמן, שכתב עוד לפני שהחל לעשות סרטים - למעשה לא היה לו כל ניסיון בעשייה קולנועית לפני שביים את "למה ישראל" - עומד בדרישות האלה בצורה מופלאה. הקריאה בספר, שעובר בין הפרטי לציבורי ובין האישי להיסטורי, אמנם נהפכת למסע הרפתקאות שבו החוויה הרגשית מיתרגמת לחוויה אינטלקטואלית והחוויה האינטלקטואלית מיתרגמת פעם נוספת לחוויה רגשית; והפרטי, שלנצמן אינו מתעלם ממנו, לעתים בבוטות אפילו, מיתרגם להיסטורי.

הקדשתי את מרבית הסקירה הזאת למקומו של "שואה" בספר; אך כפי שכבר ציינתי, זה רק מרכיב אחד שלו. מהספר עולות דמויותיהם של הוריו של לנצמן, של אחותו שהתאבדה, של סימון דה בובואר, שכינויה היה "קסטור", שפירושו בונה, ואתה לנצמן חי במשך שבע שנים, של ז'אן-פול סארטר ושל רבים נוספים, שכל אחד מהם זוכה למינון הנכון לו בזיכרונותיו של לנצמן כפי שהוא בחר לעצב אותם מתוך הרגע הזה בחייו, שהחלו בפאריס ב-1925.

אחד הסיפורים המשעשעים ביותר בספר, ויש בו גם כאלה, מתאר כיצד לנצמן, דה בובואר וסארטר נסעו לחופשה משותפת בסן טרופז קצת לפני האביב ב-1953 (זמן קצר אחרי שלנצמן חזר מביקורו הראשון בישראל, שתיאורו, דרך עיניו של לנצמן - שייך ולא שייך בעת ובעונה אחת - גם הוא אחד משיאי הספר). סן טרופז עוד לא היתה אז סן טרופז כפי שהיא נעשתה מאוחר יותר בעקבות הגעתם אליה של בריז'יט ברדו ואחרים; השלושה שהו באותו בית מלון, כשלנצמן ודה בובואר בחדר אחד וסארטר בשני. את הערבים בחברתה של דה בובואר החליטו השניים לחלק ביניהם; במקום היו שתי מסעדות בלבד, סמוכות זו לזו, ומופרדות לא על ידי קיר אבן אלא על ידי יריעת בד עבה. במלים אחרות, מי שישב במסעדה האחת שמע את כל מה שנאמר במסעדה הסמוכה. ביום אחד סעדו לנצמן ודה בובואר באחת משתי המסעדות וסארטר סעד בשנייה ושמע כל מלה שלנצמן ודה בובואר (שהיה לה קול רם במיוחד, מספר לנצמן) אמרו זה לזה; ביום הבא סעדו סארטר ודה בובואר יחד, והיה זה לנצמן, במסעדה הסמוכה, שהאזין לשיחתם; וביום השלישי, שלושתם סעדו יחד.

האם זו לא יכלה להיות סצנה מקומדיה צרפתית מוצלחת? חיי המשפחה המיוסרים של לנצמן, מלחמתו בגרמנים כמתבגר במסגרת המחתרת הצרפתית, מאבקיו הפוליטיים בזמן מלחמת אלג'יריה, מסעותיו ברחבי העולם, היכרויותיו את כמה מהדמויות המרכזיות במציאות האינטלקטואלית של צרפת אחרי מלחמת העולם השנייה - כל אלה מנווטים את המסע שהספר מוציא את קוראיו בדרך פיתולים - משיא לשיא.

יהיה זה מתנשא מצדי ואף מיותר לומר שקלוד לנצמן יודע לכתוב - למעשה את הספר הזה הכתיב במלואו בעל פה, בלי מחיקות או טיוטות, לפילוסופית ז'ולייט סימון ולמזכירתו שרה סטרליסקי - אך הדבר חייב להיאמר: קלוד לנצמן יודע לכתוב, והאוטוביוגרפיה שלו, זיכרונותיו כפי שהוא בוחר לכנות אותם, הם בראש וראשונה ספרות נפלאה.

קצת בי-12

ואמנם, בערך באמצע הספר מופיע לו סיפור, אמיתי ככל שיהיה, שהוא כמו רומן קצר, נובלה אם תרצו, הכלול בתוך הסאגה של חייו של קלוד לנצמן, והוא סיפור התאהבותו של לנצמן, בזמן ביקורו בצפון קוריאה בסוף שנות ה-50, כחלק מהמשלחת המערבית הראשונה שהוזמנה לבקר שם (המשלחת כללה גם את במאי הקולנוע כריס מרקר), באשה בשם קים קום-סון, שאותה פגש בתנאים מביכים קצת (היא היתה אחות שנשלחה לחדרו בבית המלון כדי להזריק לעכוזו ויטמין בי-12 שלנצמן האמין אז ביכולתו להעניק לו כוח). ספרו של לנצמן לוקח פסק זמן כדי לתאר את סיפור הקשר שהתהווה בין הגבר הצרפתי שלא דיבר מלה בשפתה של האשה שהוא התאהב בה והאשה שלא דיברה מלה בשפתו שלו. הסיפור יכול היה לשמש בסיס למלודרמה הוליוודית משנות ה-50; היא גם כוללת אפילוג שובר לב, דווקא בגלל היובש שבו הוא מתואר, שבו לנצמן חוזר לצפון קוריאה עשורים רבים לאחר שהסיפור התרחש בחיפוש אחר האתרים שבהם הסיפור התרחש ובחיפוש אחר האשה שהוא אהב פעם. לא אגלה כיצד הסיפור מסתיים.

אף שזה עלול להיחשב קטנוני מצדי לאור החוויה שעברתי בזמן הקריאה בספרו של קלוד לנצמן, אני מבקש להצביע על שתי בעיות תרגום שנתקלתי בהן. בית הקולנוע שבו לנצמן וסארטר צפו ב"פגישה מקרית" של דייוויד לין וב"רק למלאכים יש כנפיים" של האוורד הוקס (השניים יצאו משני הסרטים כשהם דומעים מהתרגשות) איננו בית קולנוע ל"הצגת סרטים ניסיוניים", אלא מה שקרוי בצרפת "Cinema d'art et d'essai", והכוונה היא לבית קולנוע שמקרין סרטים קלאסיים (שבחלקם עשויים להיות ניסיוניים, אך סרטיהם של לין והוקס, נפלאים ככל שיהיו, אינם כאלה); כמו כן, סרטו של יאסיז'ורו אוזו המוזכר בספר כ"מסע לטוקיו", והוא יצירת המופת של הבמאי היפאני, מוכר כאן כ"סיפור טוקיו", שהוא אמנם תרגום של שמו המקורי ("מסע לטוקיו" הוא תרגום שמו הצרפתי). אך אלה הם באמת רק פרטים שוליים לנוכח הנדבך הנוסף, החשוב, המשמעותי והמפעים כל כך שספרו של לנצמן מוסיף לשיח שברובד הנעלה ביותר שלו מגדיר את קיומנו כיצורים אנושיים מוסריים בעולם הזה שבו אנחנו חיים.

...עליתי במעלית, נעצרתי בקומה העליונה, השישית, וצלצלתי בדלת היחידה. היא נפתחה בפני הכומר הצעיר בידי התגלות מופלאה, אישה יפת תואר עד מאוד ומחייכת. היא האזינה לבקשתי בסבר פנים רציני, אמרה לי: "חכה רגע, אדוני הכומר", ומיהרה לשוב עם שטר כסף נכבד... "נתפלל למענך" אמרתי לה כשנפרדתי ממנה. ירדתי לקומה שמתחתיה וערכתי חישוב מהיר שבקצב כזה ועם סכומים שכאלה איעשה עד מהרה בעל הון. חלומות באספמיה, עגלים, פרות, חזירים, תרנגולות דוגרות, מטרונית גדלת גוף התייצבה על סף הדלת בקומה החמישית וענתה לי: "אדוני הכומר, יש לנו מגביות משלנו, אנחנו תורמים ישירות לארכיבישופות. איש אינו עורך כאן מגביות". לא איבדתי את שלוות רוחי ועניתי: "גברתי, המוסד לחירשים-אילמים ברחוב סן-ז'אק עצמאי לחלוטין ואינו קשור כלל לארכיבישופות". "הואל נא להמתין רגע, אדוני הכומר", השיבה ונעלמה בקרביה של דירה ענקית, ככל הנראה...הרגעים הלכו והתמשכו בזה אחר זה...והיה נדמה לי כי אני שומע במעמקי המסדרונות קול מדבר בטלפון. הכומר לא התלבט עוד: הוא הפשיל את שולי הגלימה, חושף כך את נעלי הבד שלו, וירד במרוצה את חמש הקומות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו