בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האמנות היתה חזקה ממנו

עילי ראונר

תגובות

פאריס, תחילת מאי

מת הצייר ז'אן פייר בורז'ואה פוטאז'. כבר כמה שנים היה חולה. לא הצליח להשתקם מאז האירוע המוחי שחווה לפני יותר מעשור. אגדות סיפרו על האיש הזה. הוא היה מפורסם ברובע. אנשים קנו את הציורים שלו. אחר-כך התקבל לתערוכות גדולות. הקריירה נסקה. המשורר אלן בוסקה הכתיר אותו כצייר מן השורה הראשונה. אבל משהו קרה. "האמנות היתה חזקה ממנו". אמרו שנכבש בחיי הוללות ושכרות. בסוף מצא את עצמו נרקב בבית חולים. אני עצמי הכרתי אותו רק כך. כשהיה כבר גמור. תמהוני. איש בודד. חסר מנוחה. מסתובב בסחבות וסנדלים ברחובות. מחזר על הפתחים. הלוך ושוב. מחפש את מבטך העיוור לאסון שפקד אותו.

הוא היה מגיע למסעדה הקטנה של האיטלקים כל ערב. נמוך קומה. בקושי עולה לשבת על הכיסאות הגבוהים. היו מדברים אליו כמו אל ילד קטן. קונים לו קוקה קולה. הוא אחז בכוס הזכוכית היטב בשתי ידיו. בין קמטי העור, העיניים הגרויות שלו נתלו לרגע בדממה. רק כך. זה מה שנותר לו לעשות. כמה פעמים ישבתי לכתוב שם בשולחן הסמוך. גופו כבר לא היה שלו. הוא היה מעוות. יד ימין, היד המציירת, ארוכה יותר מיד שמאל. היה הולך כפוף ברחוב כמו כלב. הוא עוד האמין שיחזור לצייר. הוא ידע שיחזור. רק צריך למצוא מקום לבדים שלו, היה אומר. רק צריך מקום מרווח לעבוד בו מבלי להיחנק יותר מדי מריח צבעי השמן.

כבר כמה שנים שלא צייר דבר. לא היה לו יותר כסף לקנות צבעים. הכל כבר נמכר. הוא לא זכר איפה היה עתה כל מה שצייר. הוא לא זכר מה צייר. על מה נסבה כל המהומה. כל הכסף שהרוויח חוסל בטיפולים רפואיים. עכשיו רצה להתחיל סדרת ציורים חדשה. היו לו כמה רעיונות. הוא היה אופטימי. היה משוכנע שאם יתחיל סדרה חדשה, הגלריה תזמין ממנו תערוכה. הוא חשב שיצליח להיחלץ. אבל אז הוא התדרדר שוב. זה היה בלתי נמנע.

באחד מימי ראשון לפני שלוש שנים התלוויתי אליו אל המחסן שבו אגר חלק מהעבודות שלו. שרבוטים. התחלות. הוא רצה שאקנה משהו. הוא חיטט בין הבדים: מוציא קרש עץ צבוע ונוקב במחיר. לוקח תמונה אחת ומחפש זווית אור שמש כדי שאתבונן. אני זוכר את ה"ורוניק" שלו. לא ידעתי שהיה בן למשפחה קתולית. שהוטבל בילדותו. בנקודות אחדות על רקע שחור הצליח ליצור את תחושת ההסוואה של דימוי האל. אני זוכר. לי עצמי לא היה כסף להציע לו. לא היה לי מקום לתמונות שלו. גם לא הכרתי הרבה אנשים שיכולים לעזור. אמרתי בטח משהו טיפשי על שותפות הגורל. כמה מלים לא מספקות של הערכה לעבודה שלו.

הוא סינן משהו בשקט. לעולם לא הביע רגש. ידע שעומדים לפנות אותו משם. התהילה באה לקצה. עמדו לזרוק את שיירי הסטודיו שלו אל המדמנה הגדולה של זרמי הביוב והאשפה. העולם היה קהה מדי לעיניים של צייר.

הבוקר כבר עמדתי במדרגות כנסיית סן פול במארה. טקס הלוויה נערך על-פי כללי המסורת. הוא רק ביקש שלא יהיו פרחים. שפרחים לא יכסו את ארון הקבורה. המשפחה והאורחים כבר ישבו בסך. הנגינה של העוגב עטפה את הכל. ארבעה גברתנים בחליפות מהוגנות נשאו את הארון פנימה, דרך הפתח הראשי. המת הונח מתחת לבימת הכומר. "ז'אן פייר הותקף בתוכו פנימה", אמרה האשה שחיה עמו בשנותיו האחרונות. בצרפתית, הפתטיות פחות מורגשת. אחר-כך ביקשה לשיר פסוקים של הקדוש אוגוסטינוס בתרגום לערבית. המלה "אללה" הידהדה בחלל הכנסייה. הכומר עמד בגלימה סגולה ובמשקפיים. כומר שחור-עור במבטא גואדלופי בלב פאריס הלבנה, מתבונן בבורגנים האתיאיסטים הביסקסואליים שעמדו מולו, שב ונושא את הפסוקים הלעוסים.

ברקע נשמע בכי תינוק, סירנות משטרה. תיירים מציצים פנימה ונכנסים במצלמות גדולות על החזה ומכנסיים קצרים. אור נכנס בעד הוויטראז'ים. וכל אותה העת האדמה רועדת בכל פעם שרכבת התחתית חולפת מתחת ליסודות הכנסייה. בין הנוכחים ראיתי את הדייל הבכיר לשעבר של אר-פראנס, את בעלי המסעדה האיטלקית, את החברים שבאו להשתטות אחרי הגיי-פרייד לפני שנה. גם איש העסקים ששערו הולך ומאפיר בא באופניו וחייך אלי מרחוק.

בסוף קמו כולם לזלף ממימי הטבילה על ארון הקבורה בתנועת צלב. העוגב רעם מחדש. נדמה שהעולם נישא מעלה מעלה דרך אבובי העוגב. הדלתות אל הרחוב נפתחו, נשאו את הארון החוצה אל האור ללא אל. שאני משתהה עוד רגע על המדרגות. הפעמונים. הפעמונים הגדולים מיטלטלים. מצלצלים. כמו קריאה רחוקה ששמעתי אי-פעם. אני אומר לעצמי. בעוד ימים אחדים גם אני כבר לא אהיה כאן.



ציורים של ז'אן פייר בורז'ואה פוטאז'. כמה פעמים ישבתי לכתוב שם בשולחן הסמוך. גופו כבר לא היה שלו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו