בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לנשום או לא לנשום

יומן

תגובות

במוצאי יום העצמאות נסעתי לחיפה כדי לצפות באופרה נדירה. "הרמאי", שכתב בשנות השישים הקומפוזיטור הישראלי מנחם אבידום (שהיה, דרך אגב, קרוב משפחה רחוק של גוסטב מאהלר), לליברית של אפרים קישון, הועלתה באמצע שנות השישים ונשכחה לחלוטין עד שהועלתה באוב מחדש לפני שנתיים בהפקה מחודשת.

נכנסתי אל האודיטוריום העירוני שבמרכז הכרמל, ישבתי בקפטריה והבטתי בקהל המבוגר שנהר לאטו אל האולם. אמרתי בלבי: כאשר אלה לא יתהלכו עוד על פני האדמה, מי בארץ הזאת יהיה מנוי על סדרות קונצרטים? מי יטריחו את עצמם לערבים מוסיקליים באופן קבוע, בלי שמשרדים של יחסי ציבור יצטרכו לגרות אותם בשמות נוצצים, אלא מתוך אהבת המוסיקה לשמה?

"הרמאי" אינה יצירה קלה לעיכול. אמנם עלילתה היתולית - מסופר על תקופת מפא"י, כשההתעמרות באזרח וההתערבות של המדינה בכיסו של הפרט הגיעה לשיאים של אבסורד. קישון לקח את האבסורד עוד צעד אחד קדימה, ודימיין לו שר מושחת (זמר הבס-בריטון אסף לויטין) ההוגה רעיון להטיל מס על נשימה, וכל הנושם חייב בקנס, והשר פתוח להצעות שוחד מצד הנישומים הנאנקים תחת עול הגזירה.

מה שיפה במיוחד בבחירה בסיפור על איסור נשימה כנושא לאופרה הוא הרעיון הארס-פואטי שבבסיסו, שכן הזמרה האופראית והזמרה בכלל תלויות בראש וראשונה באורך נשימה. אשר על כן, האיסור על הנשימה מאיים בכל רגע להפסיק את מהלך האופרה המספרת על איסור הנשימה. אולי על כן דמתה זימרת הזמרים למין מחתרת של קולות, לפארודיה מתמדת על זמרת האופרה בכלל, והאופרה בכללותה דמתה, במחוות הפארודיות המוגזמות שלה, למופע על סף מותו של הז'אנר, והסיפור היה בין השאר גם סיפור אי אפשרותה של אמנות להתקיים בעולם ביורוקרטי, פקידותי, שבו הכל נמדד בכסף.

האקטואליות של "הרמאי" אינה טמונה אם כן רק בעובדה שמוצג בה שר מושחת המנסה לסחוט את נישומיו, אלא גם בכך שנושא העומק שלה הוא אי אפשרותה של אמנות אמיתית להתקיים בארץ. האם קישון היה מודע לרעיון העומק הזה? יש להניח שכן. הרי הביוגרפיה שלו היא ההוכחה לכך: הוא הבין שהארץ הזאת אינה מקום שמעודד יוצרים להצליח, ושאקלימה גרוע במיוחד לכל סוג של אינדיבידואליות, והאינדיבידואליות האמנותית בכלל זה. קישון לא היה מוכן להתחלק עם הארץ הזאת בהצלחתו, ועל כן בחר לחיות בארץ שאינה דורשת ממנו דבר ובחברה שלא זו בלבד שלא דרשה ממנו לסגוד לה אלא סגדה לו.

הבימוי בכללותו, של דני ארליך, והתפאורה (של ניב מנור) הקרקסית, המינימליסטית, עם רמיזות לאווירת שנות החמישים והשישים הסוציאליסטיות בארץ, נועדו ליצור אווירה של בורלסקה, כיאה לקישון ולמוסיקה שנכתבה לליברית שלו: מוסיקה עתירת ציטוטים מאופרטות, עם עיוות מכוון הנועד להציגם באור מגוחך. התזמורת, שעמדה על הבימה, ולא במרתף לא-נראה כבאופרה רגילה, באה גם היא כמו לשבור את האשליה האופראית על ידי תנועות הידיים של המנצח, דורון סלומון.

כל הזמרים הפליאו לשיר ולקפץ, אך הנפלאה מכולם היתה קארין שיפרין, זמרת מצו-סופרן צעירה, שאילו היה חנוך לוין בחיים היה לבטח כותב לה תפקיד בהצגה מוסיקלית, שכן תנועותיה הטבעיות והמימיקה השובבה שלה העלתה על הדעת את דמויותיו הנשיות של המחזאי המנוח.

ואמרתי בלבי: איזה עתיד יש לזמרת קלאסית צעירה בארץ, שהמודעות למוסיקה קלאסית הולכת וגוועת בה? והאם לא מוטב היה אילו למדה את הלקח הסמוי של האופרה ששרה בה, ועושה כמעשה קישון - עוברת לאירופה?

בתום המופע נכנסתי אל מאחורי הקלעים. שיפרין וחבריה הצעירים המוכשרים כולם הצרו על מיעוט התשואות של הקהל. בתמימותם, הם לא הבינו עדיין, שבשביל הקהל חובב הקונצרטים בארץ הקונצרט הוא בעיקרו טקס של הימלטות מהיום-יום אל חוויה אירופית מעודנת, נוסטלגית, אסקפיסטית, והדבר האחרון שמצפה קהל כזה הוא שיטיחו בפרצופו אמיתות אקטואליות מקומיות.

אמנים, סעו לאירופה, לאמריקה, סעו, כדבר המשורר "Anywhere out of this world", ואז חיזרו, עטורים בתהילה משם, ואז תראו כיצד ימטירו עליכם תשואות, שכן כבר תיחשבו למי שבאים מ"שם", מן המקומות שמתירים בהם לנשום בחופשיות ולרווחה, לנשום בשביל לנשום, ולא רק כדי להחזיק בבטן, מפחד שמא תיתפס נושם בגניבה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו