בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קצרצרים

תגובות

סוף הסכסוך או נס השעונים אנלוגיים. היא מכאן, הוא לא: בערב שבו התאהבו רק השעונים האנלוגיים עצרו מלכת (איזו אי סדירות במחזור הלבנה; הגוף הלא-מי-יודע-מה-טעים של ישו; הגשם שיורד אבל לא ממהר בשום שפה; אולי עדיף שלא אנסה להסביר כיצד הדבר בכלל ייתכן). לכו תזדיינו כולכם, אמרה, לכו תזדיינו כולכם, ענה (לכו תזדיינו כולכם, הפוליטיקאים, החיילים, המחבלים, היהודים, המוסלמים, הנוצרים, המורידים קנריות למכרות פחם, נהגי המוניות, המהמרים, הנוסעים בזמן, באונייה, במסוק, רוחות הרפאים, המתנחלים, המבקשים את זכות השיבה, המתנגדים לזכות השיבה, החיים, המתים, המפגינים בעד, המפגינים נגד, הזוכרים הכל, השוכחים מעט. לכו לעזאזל). זה יהיה סיום האגדה: כשהתחתנו, במקום טבעות, החליפו משקפי קריאה.

האנציקלופדיה של רוב פתיתי השלג. האדם האחרון בעולם כתב את ההייקו האחרון בעולם.

אם כל שיש לנו. אחרי חצות, בבית מלון בארץ זרה, הדליקו את הרדיו המקובע במשענת המיטה (ולא הצליחו למצוא תחנה עם שירים שהם מכירים). אבל מהמרפסת אפשר היה לראות את המכחול המשוטט על פני הים של המגדלור הישן, שעדיין פעל. אם כל שיש לנו הוא רק הווה, המסע בזמן הוא מוסיקה.

הכפילה של הלנה. כדי להגן על הלנה, מצאו הטרויאנים אשה הדומה לה בכל (ואף בענני מבטה) באחד מכפרי הסביבה והביאוה לטרויה. אפילו פאריס לא היה בטוח לגמרי מי זו מי (אבל זה כבר סיפור אחר). עשר שנים אחר כך העיר האדירה נפלה (וגם הכפילה של מלכת ספרטה היתה חופשייה). בדרכה חזרה אל השכחה, לרגע קצר, עצרה והביטה אחור: המוזיאון לאמנות בער מהר וחזק יותר מהמוזיאון לאמנות מודרנית.

עוד הערת שוליים על הכתיבה. ישנו סיפור זן וישנו חיקוי מושלם של סיפור זן. מי שיצליח להבדיל ביניהם יגיע להארה; או לחיקוי מושלם של הארה.

על קיטש. השחזור, שהתקיים כבר בליל הרצח, גילה כי היצור המכונף נורה בעורפו, בשעה שעמד והטיל את מימיו. עשרה קבין של פלאים ירדו לעולם, יותר מתשעה קיבלה ירושלים. מוקדם בבוקר שטף צוות התברואה של העירייה את נתזי השתן והדם מהכותל.

פסנתר ביער. זה רק עוד סיפור שכבר כמה שנים איני מצליח לספרו כהלכה, ובכל זאת: כמו בכל האגדות, אשה אחת שהלכה לאיבוד ביער ותעתה ולא מצאה את הדרך החוצה, הבינה לבסוף שכבר שעות ארוכות היא מסתובבת במעגלים והחלה מסמנת בשפתון את גזעי העצים. אך לשווא. לפנות ערב גילתה שבמעבה היער ניצב פסנתר שרק רגליו רקובות מעט. היא חשבה: מישהו טרח טירחה גדולה להביאו לכאן. לשם מה? אולי אצליח להבריח בעזרתו את הזאבים. היא ניקתה ממנו את העלים והענפים ופתחה את המכסה והכתה באגרופה ואחר הניח את ידה על הקלידים וחיכתה לרדת החשיכה. היא הבטיחה לעצמה שאם תצליח למצוא את הדרך החוצה, תיקח שיעורי פסנתר, ואחרי כמה חודשים, כשתדע לנגן יצירה אחת, תשוב ליער, ותחפש את הפסנתר הזה, אולי רוב חייה, ולבסוף, אולי בזכות הסימנים שנתנה בגזעי העצים, תמצא אותו ותנקה ממנו את העלים והענפים ותפתח את המכסה... גירסת הזן של האגדה הזן קצרה בהרבה. ואין בה פסנתר.

ובינתיים, אצל הצ'כובים. הלחשן שמאחורי הקלעים, שבתחילת המערכה הראשונה חש שרבבת נמלים גוררים פירורי לחם בתוך חזהו, אכן זעק באימה והתמוטט בסוף המערכה השלישית. השחקנית הראשית ויתרה על השורה האחרונה ורצה להחיותו. הוא תמיד היה מאוהב בה, כמובן. אבל הפעם זה היה דום לב אמיתי.

מהות האמנות. מהות הלילה. ואספן אמנות אחד הוריש את כל אוסף הציורים שלו לשדה תעופה. התערוכה הראשונה נפתחה בטרמינל הטיסות היוצאות (גם בגירסה הדיגיטלית של הסיפור הזה לא יהיה כפתור להשהיה). מעשה אחר לגמרי אירע פעם לנזיר זן אחד, שעוברי אורח ראו אותו יושב בצמרת עץ הלימון. על תמיהתם ענה הנזיר שטיפס על העץ בגלל הנמר. "אנחנו לא רואים כאן נמר", התפלאו עוברי האורח. "אז תטפסו גם אתם", אמר.

מוזיאון המסע בזמן. בבודפשט, בסימטה אחת בצד של פשט, יש מוזיאון להיסטוריה של סרקופגים וארונות קבורה, שם מוצג גם ארון קבורה שממדיו מותאמים לילד, בעיצוב עוצר נשימה של אלפונס מוחה, אמן האר-נובו. למבקרים ניתנת אפשרות לשכב מעט בכמה מהמוצגים. ובאותו הקשר: הטלפון של השומר שליווה אותנו בחללי התצוגה במוזיאון המסע בזמן במונטריאול צילצל שוב ושוב. "זו אמי", התנצל לבסוף לפני שענה, "היא כל הזמן שוכחת דברים". לדעתי, פרט לתצלום אחד של הקולוסוס מרודוס, כל המוצגים האחרים שם מפוברקים.

ונציה. בתצלום הזה די פרטים כדי לשער שזה חדר בבית מלון. על המיטה הסתורה מזוודה שלא נסגרת מרוב אהבה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו