בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מדוע רובוטים יתומים

תגובות

גיא בר-אמוץ, "אל לה למכונת העבודה לרצות לנגן בכינור", אוצרת: נועם סגל, רוטשילד 69, תל-אביב

"מדוע רובוטים יתומים" היא הכותרת שנתן פליקס אנסלין לטקסט שכתב בקטלוג לתערוכתו יוצאת הדופן של גיא בר-אמוץ, שאנסלין מגדיר אותה כ"מחזה לרובוטים". מעל לאחד מבתי הקפה הכי נחשקים בעיר (ברוטשילד 12, ולא 69), בבניין מימי אחוזת-בית שהוא יותר תפאורה מבניין ממשי, ובחצר האחורית כתובה על הקיר המתפורר כתובת מחאה דהויה "אדנאואר הנאצי", שריד לוויכוח ההיסטורי על מוסריות השילומים מגרמניה - באפלת הקומה השני של בניין זה ברא בר-אמוץ תפאורת בר אלטרנטיבי, גולמי.

על חלקו האחורי של הבר שעונות מין גוויות של רובוטים, שהאור הדרמטי העירום מפיח בהם הבעות של בעתה, כעס, עצב. פניהם וזרועותיהם של הרובוטים מפוסלים ממקלות של רופאי אף-אוזן-גרון, ועליהן נאחזים מעט שאריות של בשר עשוי גבס בהיר. האברים הללו מונעים על ידי מכונות נסתרות. רמקולים ישנים שמהם בוקע קול מתכתי-אנושי משמשים כבית החזה של הרובוטים, ובדברם נדלק בהם אור חשמלי.

הרובוטים מכמירים את הלב בקיומם החלקי, הנוסטלגי, הנגרע. אלה לקוחותיו הקבועים של הבר; שרידים סחופים של הסצינה האמנותית המנהלים דיונים נבובים ומעמיקים אל תוך הלילה בסוגיות של חיים ואמנות, המורכבים מטקסט ותת-טקסט המתפרץ מדי פעם כתת-מודע אירוני בעת המחזה.

מדבריה של אחת הדמויות, "עכשיו לנצח": "האוצרת שלא יכולה להסתכל על עבודת אמנות והאמן המשותק מבחינה יצירתית, מסמלים בשבילי מצב אוטופי - ביטוי נעלה ביותר של יצירה. (...) אנחנו נכבד את הישגיהם בבניית סוג חדש של מוזיאון (שבו) כל תערוכה תתווסף אל קודמותיה. (...) האמנים המשתתפים יצטרכו לתת את הדעת על אלה שיבואו בעקבותיהם. האמנים המאוחרים יצטרכו להתכוונן על פי העבודות שכבר נמצאות בחלל. הם יוכלו לארגן את החלל מחדש אבל לא להוציא ממנו שום דבר".

את הפולמוס של אושיות האמנות הממוכנות קוטע קולו של המפעיל הנסתר: "אני הדי-ג'יי של המופע הזה. אני הטכנאי, המפעיל פה. כשאני אומר ?זוז' אתה זז (...) עכשיו עצרו. אתם רובוטים ודבריכם הם המופע והמופע זה אני (...) שיח האמנים מתעלם מצרכים בסיסיים כגון הנאה, חיבה, וסיפוק מיידי וקל".

בחדרים האחוריים, בשלוליות אור תיאטרלי, סדורות על הרצפה עשרות כוסות בירה שבהן נקוו שאריות משקה כנוזלי גוף, סדורות במין מסדר חלומי שבו הן כותבות מלים סתומות על הרצפה ועל הקירות שמסביב.

קשה להגדיר את החוויה שמעורר "מחזה הרובוטים" של בר-אמוץ. זוהי התנסות חריגה, מופלאה ורגישה עד מאוד הפועלת בו בזמן במישורים שונים ובעומקים שונים; חוויה עדינה ומחוספסת, מאולתרת ומחושבת, חוויה טוטלית שיש מעטות כמותה בנוף האמנות המקומי.

לאה אביטל, "דיילי ניוז", גלריה נגא, תל-אביב

חוט מפותל מקשר בין בר הרובוטים של בר-אמוץ לתערוכתה של לאה אביטל, "דיילי ניוז", שיש בה דבר מה מרוחו של תיאטרון הדוממים, חפצים שכמו נשתלו בחלום לא להם. אלו דוממים של שיגרה, שאביטל הופכת אותם בקלילות לשירה של סתם יום של חול שהדמיון היוצר מחלחל בה בלי לחשוף שום מאמץ, בטבעיות של עשייה אמנותית המזווגת בין דברים וחומרים ממוחזרים בלי להעמיס יתר על המידה, ומתוך תואם מדויק ושירי שבו הם כמו מוצאים את עצמם מחדש.

נזכרתי בעבודה מוקדמת יותר של אביטל, שבה נורת-ניאון בהירה ומאורכת שיפדה שני עיגולי גומי שחור שרבצו על הרצפה בתנוחת שפגט - חיבור מרתק ומפרה של חומרים וצורות שאליהם כמו הומרו הדוממים מתוך שימור זכרון תיפקודם המנוגד בעבר. בתערוכתה הנוכחית ניכר שאביטל התחשבה בתכונות חלל הגלריה. למשל: ב"סיפור" של שני השטיחים - זה שקטעים ממנו נתלו לאורך לובן הקיר כמין פיסות גן-עדן פרסי מסתלסל שנקטמו לצורות גיאומטריות שרירותיות של משולשים ומלבנים שחוברו מחדש - ושטיח אחר, שקיומו הפנימי, הגיאומטרי-אורנמנטי נחתך למלבנים בגדלים שונים שנפרשו וסודרו מחדש למין תצרף יפהפה על רצף קטוע של שולחנות שמשטחם נחתך בהתאם למתארי השטיח החדש-ישן, היוצרים בחלל מין שביל מרחף.

העבודה הטובה ביותר בתערוכה היא כרזה של קלינאי תקשורת שליד כל שם הרשום בה מופיע צילום של אוזן. וביחד מתקבלת מין כוורת של אוזניים (כצילומי אוזני הפושעים בארכיוני המשטרות לפני גילוי טביעות האצבעות), שאביטל גזרה ממנה מין צללית סכימטית של ראש ופרשה אותה על כן לבן, ועל כל אחת מהאוזניים הניחה כדור פינג-פונג לבן; כדורים המקננים על פתחי האוזנים כמין ביצים מושלמות ואניגמטיות, ובו בזמן כהפרעת תקשורת.

בחדר הפרויקטים שלמעלה הקימה אביטל מין ביבר של "חיות כלאיים": חפצים שאביטל מצאה ונגעה בהם במגע הקסם הפשוט ומלא הדמיון שלה (התערוכה נסגרת ב-26.5).

בתערוכה המשובחת, "אזור חיתוך", של זוכי פרס עודד מסר לאמן הצעיר, הצליחה האוצרת דיאנה דלל לחבר בין עבודותיהם של האמנים השונים ונמנעה בתבונה רבה מהמונומנטלי. וכל זה באחד החללים הכי מעולים והכי מבוזבזים עד כה של האמנות הישראלית: הגלריה האוניברסיטאית בתל אביב. אחת העבודות היפות והמאתגרות היא עבודה של לאה אביטל: שורה של סלים מפלסטיק צהוב ובוהק שחתכה והצמידה לקיר שנצבע בגוון טורקיז עמוק.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו