בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דיוקנו של הנביא כאיש צעיר

בכתביו של ישעיהו ליבוביץ' הצעיר מסוף שנות העשרים ותחילת שנות השלושים אפשר כבר לקרוא את האיבה העתידית שלו לגוש אמונים

תגובות

ישעיהו ליבוביץ': "מאת שייע", עורך הנרי וסרמן, הוצאת כרמל, מכון ליאו בק, 2011, 246 עמודים

הספר הזה רואה אור באיחור טרגי: אוסף מאמרים ומכתבים שכתב ישעיהו (שייע) ליבוביץ' הצעיר, כאשר היה דוקטור לכימיה ודוקטור לרפואה בגרמניה. אי-אז, בסוף שנות העשרים ותחילת שנות השלושים, החל גם לפעול בתנועת "צעירי מזרחי", אחת התנועות שאחר כך מצאו את דרכן למה שהיה למפד"ל.

זה, כמובן, לא מבטיח עניין רב. ובכל זאת, יש להוסיף כמה דברים שיסבירו מדוע הספר משמעותי. ראשית, מדובר בישעיהו ליבוביץ' שהשפיע על הרבה מאוד אנשים בקרבנו משך כמעט שלושה עשורים ויותר. זה גם מה שהניע את עורך הספר, הנרי וסרמן שעיסוקו האקדמי הוא הלאומיות ולה העניק תשומת לב מרכזית בתיאור התפתחות תפישתו היהודית-לאומית של ליבוביץ'.

דומה כי וסרמן פחות בקיא בענייני דת, ואף כי אסף את כל החומרים המרתקים, ניכר בו שלפעמים התפעל ממה שמובן מאליו. כך, למשל, בכל פעם שבמקור הגרמני של המאמרים מופיעות מלים עבריות, הוא טורח להדגיש זאת בתרגום, והרי עניין זה ברור במה שקשור לטקסטים יהודיים. איך מתרגמים "מצוות", "תורה", "איסור' וכו'?. אבל כאמור, מדובר, ראשון לכל, בליבוביץ', שהיה מורה הדרך בשנים שלפני הגשמת האיום שלו מפני היהודו-נאצים.

שנית, חיינו סובבים סביב הנוירוזה הדתית. הספר הוא מכרה זהב להבנת השבר בתוך הציונות הדתית, שגילוי אחד שלו הוא ה"חרד"ליות", האחר הוא הגזענות והאחרון הוא היעלמותם של אנשי נתיבות שלום. אין מקום שבו אפשר לקרוא את האיבה העתידית של ליבוביץ' לגוש אמונים, כמו בכתביו המוקדמים. שם הוא מזהיר את חבריו מפני הקירבה הגדולה בין הרוויזיוניסטים לתנועה הציונית בכללה. אחרי הפרובוקציות של בית"ר בכותל המערבי, בט' באב תרפ"ט, כשפרצו מאורעות 192 כתב:

"ברגשי זוועה נאלצתי לראות כיצד יומונים ציוניים גדולים (לא רוויזיוניסטיים) הביעו בדיווחיהם ובדברי הפרשנות שלהם סיפוק ושביעות רצון נוכח הצלחתנו הגדולה בניהול קרבות בין יהודים לבין ערבים - קרבות המקבילים בכל לקרבות הגרמניים-צ'כיים שהתנהלו לאחרונה בבוהמיה, לקרבות הפולנים-רותניים (אוקראיניים) בגליציה, או לקרבות הבולגריים-סרביים במקדוניה, ובכך קנינו לנו תכונה חשובה נוספת של חיי עם וחיי מדינה ?אמיתיים' ו'נורמליים'. כל אותם ציונים, שבעיניהם יצירת מדינה בלקנית או לבנטינית קטנה - אלבניה המניפה דגל יהודי - איננה ההמשך האידיאי של ארבעת אלפים שנות היסטוריה יהודית, חייבים להתקומם כנגד טעות מעציבה כזאת".

לא היתה לליבוביץ' הזדהות כלשהי עם "ברית שלום". כמעט ההיפך. "ברית שלום" חשבה שראוי להתנות את הקמת הבית הלאומי היהודי בפלשתינה בהסכמת הילידים. ליבוביץ', באחד ממאמריו בספר הזה, גזר גזירה אחרת מערכי הדמוקרטיה שלו: נכונות לוותר על בניית מדינה בשטחי הארץ הזאת צריכה להיות הדדית. מדינה דו-לאומית לא עלתה בדעתו ולבטח לא שיתוף פעולה פוליטי עם הפלסטינים. ואולם, ההימנעות מהקמת מדינה נגזרה אצלו מיחס השוויון ההכרחי בין שני לאומים.

נקודה שלישית: סוף שנות העשרים ותחילת שנות השלושים היו ימי חיפוש אחר דרך אינטלקטואלית לאומית אצל יהודי גרמניה, כולל יהודי גרמניה האורתודוקסים. משום כך גם הארגון שליבוביץ' עמד ליד עריסתו הצטיין בדיונים מעמיקים, כמה מהם ציונים נלהבים וכמה מהם מתחבטים אם לא עדיפה אחדות של היהדות האורתודוקסית (מזרחי ואגודת ישראל) אל מול הרפורמים והחילונים והסוציאליסטים. שכן הבעיה העיקרית של היהודים, מנקודת הראות הזאת, היא הכרסום הגדול במחנה שומרי התורה. הציונות של יהודי גרמניה העניקה עומק אינטלקטואלי למה שהתרחש בתוך התנועה הציונית ה"לא-מעשית". אין כמו המאמרים וההתכתבויות של ליבוביץ', שלא נתפש כהוגה ציוני חשוב, כדי לשקף זאת.

מכיוון שאין לנו רשות ולא יכולת לוותר על היכרות עם ההיסטוריה שלנו, אי אפשר להסתפק רק במה שהמקראות הציוניות, ההולכות ומצטמצמות, מאפשרות לנו להבין, וחשוב לקרוא את הלהט והתשוקה של ליבוביץ' הצעיר בהתכתבויות עם חבריו בגילוי של הציונות: היחסים המיוחדים עם החילוניות שהתגבשה בארץ, הרפורמים שהתקרבו לציונות, שם, בגרמניה, הפרשנות הסוציאליסטית ליהדות - כל אלה מוצאים את ביטויים בהתכתבות הפוליטית של ליבוביץ'.

נקודה רביעית: ליבוביץ' קורא בכתביו המוקדמים תיגר על התפישות החרדיות. הוויכוח עם אגודת ישראל, ועם תנועת הנוער שלה, "עזרא", הוא אולי הדבר החשוב ביותר בספר. חלק מן הדברים החשובים בהקשר הזה ראויים לציטוט מפני שהם נוגעים בוויכוח התוך-אורתודוקסי על חיים על פי ההלכה. ליבוביץ' הצעיר מבחין כי מי שאנחנו קוראים להם היום "חרדים" אינם מוכנים לקבל את מהלך ההיסטוריה ואף מוכנים לאנוס את מה שאיפיין תמיד את הדת היהודית: "היהדות איננה משנה סדורה ואף לא שיטה מסוגרת בתוך עצמה - היא התגלמות הרוחניות היהודית של כל הזמנים: היא מכילה בתוכה אין-סוף שיטות, משנות, מכמות וכיוונים אשר תכופות רק מעט המשותף בין תוכני הלימוד שלהם; יכולים הם אך לסתור זה את זה במפורש ואף-על-פי-כן לדור בכפיפה אחת בתוך היהדות הלגיטימית, ההיסטורית".

אין זה הכל. ליבוביץ' מודע למה שאגודת ישראל מנסה לעשות מתחת להתנגדותה לציונות: "מאז שלטון הכוהנים הצדוקי לא נעשה כל ניסיון החלטי ומודע לכפוף את התורה לסמכות רוחנית עליונה, כפי שמנסים היום לעשות זאת גוש האורתודוקסיה הבדלני של יהדות המערב ושיטת הצדיקים של האוסטיודן". ובהמשך, כאילו הבין כמה המושג יהדות דורש שינוי מבפנים, כתב ליבוביץ': "היום אפשר בקלות רבה לראות את הטיפוח המודע של יהדות-ישיבות ככינון עיר מקלט יהודית מחוץ למסגרת החיים הרגילים, כלומר כבריחה מן המציאות". הדברים הללו נגזרים מראיית החיים היהודיים בעולם המודרני הלא יהודי: "כל אחד ואחד מאתנו - דתי כחילוני, אורתודוקסי כליברלי - חי במסגרת קיום לא יהודית: מבחינה כלכלית וחברתית הוא חבר בחברה שהמבנה הסוציולוגי שלה נוצר באופן שאינו תלוי בנו".

מהבחינה הזאת, החיים בארץ לא שינו דבר. כאן עבר ליבוביץ' סוג של התפכחות, שינוי שנתן לו ביטוי בכתיבה מאוחרת יותר. זאת ועוד: הציונות הקולוניאליסטית של גוש אמונים, או הא-ציונות החרדית, מתכחשות לעובדה שהמודרנה שינתה, בלי קשר למקום המגורים, קלן או ירושלים, את ההקשר ההיסטורי והסוציולוגי של חיי היהודים: "חלק לנו גם בתרבות הכללית, שאנו רואים בהשתייכותנו אליה עובדה קיימת ואין ביכולתנו, ואף לא ברצוננו, להשתחרר ממנה".

יש בספר הוכחה נפלאה להשפעה העצומה של גרטה ליבוביץ' (לבית וינטר) על עמדותיו של בעלה. אם בתחילת דרכו ההגותית נטה לשרבב סוג של מיסטיפיקציה לאומית (עמיות) לתוך תפיסת היהדות שלו, הנה עד מהרה ניכר בו שתפש את מה שאשתו כתבה הרבה לפניו: "החובה בדבר קיום מצוות, שתוקפה איננו מוטל בספק, היא מוחלטת. היא שומרת על תוקפה בנפרד מכל תנאי יסוד ומכל ביסוס שהוא". זהו ליבוביץ' המאוחר, זו גרטה וינטר המוקדמת. ואולי כדאי לצטט עוד ציטוט אחד, שעניינו פולמוס עם הימין: "הזעקה המוכרת לנו לשובעה מן העיתונות השוביניסטית של כל הארצות בדבר בגידה לאומית ותבוסתנות אינה משפיעה עלינו כהוא זה". 18 לאוקטובר 1929.



ישעיהו ליבוביץ'



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו