בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הוא זוכר את המורה לספרות שמואלי

פגישה, בבית קפה במרכז ציריך, עם אדם צווייג, בנו של הסופר הגרמני ארנולד צווייג, הזוכר את נעוריו בחיפה, ואת ההתלהבות - ואחריה את האכזבה הגדולה - של אביו מן הציונות ומישראל. והעברית שבפיו זכה וטהורה, כאילו הוקפאה בזמן

תגובות

ציריך, שווייץ

האיש הזקן עומד במרכזה של כיכר "פאראדה", מקום מפגשן של קרונות החשמליות במרכז רחובה הראשי של ציריך, ה"באנהופר שטראסה". הוא חובש מגבעת לבנה, כזאת שנראית תכופות בתמונות שחור-לבן משנות השלושים והארבעים. הוא ניצב זקוף ומביט אל בית הקפה "שפרונגלי" שבכיכר. גרמנית היא שפת אמו ובה הוא מעדיף לשוחח, אך העברית שלו זכה וטהורה, כאילו הוקפאה בזמן מאותם שנים בהר הכרמל.

שישים וחמש שנים עברו מאז שדרכו רגליו על אדמת שווייץ. העולם שאליו נולד בברלין הוא כבר מזמן העולם של אתמול, והאידיאולוגיות הגדולות שהשפיעו על חייו נראות ממרום שמונים ושש שנותיו רחוקות ומעורפלות מאוד. בערב קר של נובמבר 1946 הוא ירד בתחנת הרכבת של ציריך והרגיש שנולד מחדש. כמה שבועות לפני כן הוא עוד גר בפלשתינה, על הכרמל, חולם ללמוד רפואה. הוא בא אז לשווייץ כדי להגשים את חלומו. הוריו נשארו מאחור, אבל גם הם חזרו כעבור שנתיים מן הכרמל לברלין. חמש-עשרה שנים של גלות בפלשתינה הגיעו בכך לקצן. משפחת צווייג שבה לאירופה.

האיש במגבעת הלבנה שפגשתי בשבוע שעבר בציריך הוא אדם צווייג, בנו של הסופר היהודי-הגרמני ארנולד צווייג, מן הסופרים הגדולים של גרמניה במאה העשרים.

ארנולד צווייג נולד בשנת 1887 למשפחה יהודית דתית בשלזיה ולמד בכמה אוניברסיטאות בגרמניה. הוא התפרסם לאחר מלחמת העולם הראשונה בעקבות הרומאן האנטי-מלחמתי פרי עטו, "הריב על הסמל גרישה". צווייג נטה אל הסוציאליזם וראה את עצמו הומניסט, ובניגוד להרבה אינטלקטואלים יהודים דוברי גרמנית באותה תקופה היה תומך נלהב של הציונות.

בשנות העשרים הצטרף כחבר מערכת לעיתון התנועה הציונית בגרמניה, ה"יודישה רונדשאו". באותן שנים כתב ספרים, כגון "כנען החדשה", המתארים את חזונו לבניין מדינת הלאום היהודית. עם עליית הנאצים לשלטון ולאחר שריפת הספרים הגדולה ברחבי גרמניה, הבין צווייג כי עליו לעזוב את מולדתו במהירות, ובחודש דצמבר 1933 הגיע לנמל חיפה, והצטרף לשני בניו ולרעייתו ביאטריס ששהו בארץ כבר חודשים מספר.

את השנים הללו בחיפה זוכר הבן, אדם צווייג, ברגשות מעורבים. ההתאקלמות הכפויה שלו ושל אחיו, הדחף ללמוד מהר עברית ולהתרחק מלעגם של הצברים לאותם "יקים". עוד בחודשים הראשונים לשהותו בארץ הבין ארנולד צווייג את גודל שברו של החלום הציוני הפרטי שלו. במכתב לידידו זיגמונד פרויד כתב בצער:

"איני מתפעל עוד מ'ארץ האבות', שוב אין לי אשליות ציוניות, את הצורך לחיות בין יהודים אני רואה ללא התלהבות, ללא יופי, ללא הדר".

את הסתייגותו מן היישוב היהודי בארץ ביטא צווייג לראשונה ברומאן "דה ורינט שב הביתה" מ-1932. צווייג מספר בו את פרשת הרצח של ישראל דה האן, מי שהיה "שר החוץ" של אגודת ישראל בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת, יהודי הולנדי אורתודוקסי, הומוסקסואל, ונשוי לנוצרייה. פעילותו הפוליטית נגד התנועה הציונית היתה לצנינים בעיני "ההגנה" והוחלט להתנקש בחייו. שנים רבות נטען כי הוא נרצח על ידי משפחת מאהבו הערבי, אך צווייג, שהוקסם מאישיותו ומבדידותו של של דה האן הבין כי הרצח היה מעשה ידי יהודים. עוד בשנתו הראשונה בארץ הטיח בו העסקן הציוני שמריהו לוין כי ספר כזה לא היה יכול להיכתב על ידי ציוני אמיתי. צווייג נפגע עד עמקי נשמתו. השבר הגדול בינו לבין ראשי היישוב בארץ היה בלתי נמנע.

מלבד ההלם התרבותי שחווה ארנולד צווייג בחיפה בשנים ההן, נעשה גם הקיום היום-יומי קשה יותר ויותר. מכיוון שספריו הוחרמו בגרמניה הופסק גם תשלום התמלוגים עליהם. 300 רובל שהגיעו מן המו"ל הרוסי שלו הצילו את המשפחה מרעב. אך למרות הקשיים יש לאדם צווייג זיכרונות נעימים משנותיו בפלשתינה: תנועת הנוער, אהבותיו הראשונות, החברים בבית הספר התיכון. ההורים גוננו עליו ועל אחיו מתלאות הקיום, ועל הוויכוחים האידיאולוגיים הגדולים שבהם היה מעורב אביו קרא בעיקר בעיתון, וכך גם על הפצצה שהוטמנה בבית הדפוס של כתב-העת הפציפיסטי "דר אוריינט" שערך ופירסם אביו.

הוא זוכר את המורה לספרות שמואלי מבקר בביתם בחיפה ומשוחח על ספרות העולם עם אביו בספק יידיש ספק גרמנית, ואת מנהל בית הספר התיכון חמור הסבר שלא סבל את הסופר היקה הפציפיסט. אביו ייעד אותו להיות המזכיר שלו, למי שיישא את בשורת ספריו לעולם, אך הוא ראה את עתידו ברפואה.

בשנת 1938 נפצע ארנולד צווייג פצעים אנושים בתאונת דרכים. בעקבות התאונה הלכה ראייתו ונחלשה והוא נתקף בדיכאון. צווייג הבן זוכר כיצד היה אביו מבקש ממנו לקרוא לו פיסקה כלשהי או לתרגם לו חומר בעברית, כשהוא עומד כבר על הסף ורוצה לצאת לפגוש את חבריו.

אדם צוויג אינו רואה עצמו כאדם דתי ועם זאת הוא מסכם כי "האל היקר שמר עלינו, בין אם במציאת הפרנסה או פשוט במובן הפיסי של המלה". הוא זוכר כי גם ברגעים הקשים היה תמיד מי שסייע למשפחה במציאת דיור או בסכום כסף קטן.

בשנים שבאו יאחר כך היה צווייג לאחד הקולות הבולטים של הסופרים דוברי הגרמנית בארץ. אי יכולתו ללמוד את השפה העברית העמיקו את תחושת הזרות והבדידות. הוא בדק אפשרויות להגר למקום אחר, אבל בשנות המלחמה היה הדבר בלתי אפשרי. רק ביולי 1948, לאחר חמש עשרה שנים בפלשתינה, חזר צווייג לאירופה. בתחנתו הראשונה בפראג אמר בראיון לעיתונאי ההולנדי תיאו ואן וריס:

"גורלו של העם היהודי ופלשתינה נוגעים לי עמוקות, אך לא נהפכתי לפלשתינאי, שהרי גדלתי בגרמניה ומרבית חיי קשורים ליבשת ממנה באתי".

שובו של צווייג לברלין דווח בהרחבה בעיתונאי מזרח העיר שפעלו תחת השלטון הסובייטי. הוא התגורר חודשים אחדים במלון "אדלון" הידוע שליד שער ברנדנבורג עד שהעמידו לרשותו וילה קבועה למגורים ברובע פאנקו. בעת ביקורו הראשון בברלין ב-1949 זוכר אדם צווייג את העיר ההרוסה, שפצעי המלחמה נראו בה בכל מקום. הגרמנים לא נראו לו כמי כמכים על חטא אלא כמי שהולכים אבלים וחפויי ראש על מפלתם.

חיפה והכרמל הלכו והתרחקו מחייו של ארנולד צווייג. ב-1950 נבחר לנשיא האקדמיה לאמניות של מזרח גרמניה ובעשור שלאחר מכן הוענקו לו פרסים ספרותיים ותוארי כבוד רבים. "אבי היה איש תמים משהו, והאמין שמזרח גרמניה היא גרמניה האחרת, ושהאנטישמיות נקברה עם גרמניה הנאצית", אומר אדם צווייג.

רבים בארץ ראו בצווייג בוגד. האומנם השלים בלבו עם הדיקטטורה שהתהוותה במזרח גרמניה? "ארנולד צווייג היה חייב תמיד להאמין במשהו, פעם היתה זו הפסיכואנליזה, פעם הציונות ופעם הסוציאליזם", אומר בנו. "הוא הבין בשנותיו האחרונות כי מזרח גרמניה אינה האוטופיה הסוציאליסטית שאליה היגר. ביתו היה מלא במיקרופונים סמויים שהשתיל השירות החשאי. רק בשיחה פרטית בעת הליכה ביער יכולתי לשמוע את דעתו האמיתית". מעט לפני יום הולדתו השבעים שאל אדם צווייג את אביו כיצד הוא יכול לשתוק לנוכח הדיכוי המזרח גרמני והוא השיב: "בגילי כבר מאוחר מדי להתחיל מחדש".

את מבצע סיני ב-1956 ראה ארנולד צווייג כהרפתקה קולוניאליסטית, שישראל ניצבת בה בתפקיד ה"פיון" של המעצמות הגדולות. אך עם חלוף השנים שככה ביקורתו הקטלנית על מדינת היהודים, אולי על שום אכזבתו הגדולה יותר ממזרח גרמניה.

בעת מלחמת ששת הימים התפרסמה בעיתונה הראשי של מזרח גרמניה עצומה נגד ישראל שעליה חתמו "אזרחים יהודיים של גרמניה המזרחית". העצומה יצאה נגד התוקפנות הישראלית ומעשיה הנפשעים לטענתם. שם אחד היה חסר ברשימה, שמו של היהודי המפורסם ביותר במזרח גרמניה: ארנולד צווייג. עיתוני גרמניה המערבית התחילו להתעניין בפרשה ולדווח עליה בהרחבה, ויום למחרת פירסמו עיתוני קבוצת "שפרינגר" מכתב שנכתב כביכול על ידי צווייג לאגודת הסופרים בישראל, שבו הוא מלין עמוקות על הדיכוי במזרח-גרמניה. צווייג הכחיש למחרת כל קשר למכתב. עיתונאי מבית "שפרינגר" נשלח יומיים לאחר מכן למזרח ברלין לראיין את צווייג וכאשר שאל אותו מדוע לא חתם על העצומה האנטי-ישראלית ענה צווייג בלקוניות: "אדם אינו צריך לחתום על כל דבר".

מה נשאר ממורשתו הספרותית של ארנולד צווייג? לדעת בנו, שניים מספריו עדיין רלבנטיים היום: "הריב על הסמל גרישה", הרומאן האנטי מלחמתי הידוע, ו"דה ורינט שב הביתה".

בשנותיו האחרונות במזרח ברלין, והוא עיוור כמעט לחלוטין, היה ארנולד צווייג מבקש ממזכירתו לקרוא באוזניו פרקים מן התנ"ך. "כולנו חוזרים בסוף אל המקורות", אומר אדם צווייג, הבן. גם הוא קורא בתנ'ך מדי ערב.

פרדריק, בנו הבכור של אדם צווייג ונכדו של ארנולד צווייג, החליט לחיות בירושלים והיגר לישראל לפני שנים אחדות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו