בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לשמור על שלמות הדברים

תירגם מאנגלית משה דור

תגובות

מארק סטרנד, מגדולי המשוררים האמריקאים, מגיע לביקור בישראל היום, 20 במאי. סטרנד נולד ב-11 באפריל 1934 בסומרוויל, אי הנסיך אדוארד שבקנדה. את ילדותו עשה בצפון אמריקה, אך נעוריו עברו עליו בדרום אמריקה ובמרכזה. הוא בוגר מכללת אנטיוק באוהיו, למד ציור באוניברסיטת ייל, וקיבל תואר מוסמך באמנויות מסדנת הספרות המפורסמת של אוניברסיטת איובה. סטרנד הורה במכללות ובאוניברסיטאות רבות ובשנים האחרונות הוא פרופסור לספרות ולכתיבה יוצרת באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק.

בין הפרסים הרבים שקיבל: פרס פוליצר לשירה, 1999, על הקובץ "סופת שלג של אחד". הוא כיהן כ"שר השירה של ארצות הברית" בשנת 1-1990.

לפני שנים כתבה עליו המשוררת והמבקרת לינדה גרגרסון: "כשמארק סטרנד המציא מחדש את השיר, הוא התחיל בהשאירו את העולם בחוץ. העצמיות שהמציא כדי שתככב בשירים המשיכה בעבודת ההתנערות: היא השליכה מהסיפון את המקום, היא התנערה מחברים, היא נפטרה מכל סימני הזיהוי הפיסיים, להוציא את היופי לבדו. מעולם לא הניחה לאישיות לחסום בעדה. אך בל נבלבל בין הדחייה הזאת ובין הצניעות או הסגפנות. העצמיות תיכננה לרכוש קהל קוראים והפגינה כשרון מושלם בעיצובה של הפיסקה המוסיקלית".

בשדה

אני העדר

שדה.

זו תמיד

הבעיה.

בכל אשר אהיה

הנני מה שחסר.

בהתהלכי

אפלג את האויר

ותמיד

האויר נכנס פנימה

למלא את החללים

שבהם שהה גופי.

לכלנו יש סבות

לנוע.

אני נע

כדי לשמר על שלמות הדברים.

הנבואה

בלילה ההוא נסחפה הלבנה מעל לאגם,

הופכת את המים לחלב, ומתחת

לענפי העצים, העצים הכחלים,

התהלכה אשה צעירה, ולרגע

נגלה לה העתיד:

גשם יורד על קבר בעלה, גשם יורד

על מדשאות ילדיה, פיה שלה

מתמלא אויר קר, זרים משתכנים בביתה.

גבר בחדרה כותב שיר, הלבנה נסחפת לתוכו,

אשה משוטטת מתחת לעציה, מהרהרת במות,

מהרהרת עליו מהרהר עליה, והרוח מתגברת

ולוקחת את הלבנה ומשאירה את הניר אפל.

אוכל שירה

דיו נגר מזויות פי.

אין אשר כאשרי.

אוכל שירה אני.

הספרנית אינה מאמינה למראה עיניה.

עיניה עגומות

והיא מתהלכת כשידיה בשמלתה.

השירים נעלמו.

האור עמום.

הכלבים על מדרגות המרתף והם עולים ובאים.

גלגלי עיניהם מתגלגלים,

רגליהם הבלונדיניות בוערות כשיחים.

הספרנית המסכנה מתחילה לבטש ברגליה ולבכות.

היא אינה מבינה.

כשאני כורע על ברכי ומלקק את ידה,

היא צורחת.

אני אדם חדש.

אני נוהם כלפיה בזעף ונובח.

אני משתובב בעליצות בחשכת הספרים.

מלון החוף

הו, הביטי, הספינה מפליגה בלעדינו! והרוח

נושבת ממזרח, והספינה הבאה יוצאת בעוד שנה.

בואי נחזר למלון החוף שם הגשם לעולם אינו פוסק,

שם הגן, ירק ומלא צללים, אומר, בנדירה

שבלחישות, "השמרו מהסגת גבול". אנחנו יכולים לטיל, יכולים לבקר

אצל המתים המקשטים בפיז'מות האפר שלהם, ולאחר סיור

בין הלבנים, נוכל לשכב על המטה המקמטת, ולצפות

באור-הירח העתיק זוחל על-פני הרצפה. זגוגיות החלונות

תרעדנה, וגלי עלטה, קרים, לא-קרואים, קודרים,

יכסונו. ולתוך קטקומבות השנה הדחוסות והמשתקפות

נפל, ושם באור הדהה נגלה את העצמות,

האבק, השרידים המרים של מישהו שהיה עשוי להיות

אלמלא תפסנו את מקומו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו