בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרגע נדמה שבאמת עוד יעופו פה עפיפונים

מעשה במורה לספרות שפוטר מעבודתו ובנה רפסודה מבקבוקים והעמיס עליה את גיבוריו הספרותיים, ושם פניו אל רצועת עזה הנצורה. על ההצגה "יוליסס על בקבוקים"

תגובות

יוליסס על בקבוקים, מחזה מאת גלעד עברון, בימוי: אופירה הניג, התיאטרון העירוני חיפה

בואו נצטרף רגע לווניצ'קה, חברו הטוב של יוליסס, בונה רפסודות לעת מצוא, ושל עוד כמה מאתנו, ונחלק את בני האדם לקבוצות: יש בני אדם שרע להם בבוקר, ובערב, לעומת זה, הם מלאים מרץ, ורעיונות, וחלומות - אלה טיפוסים שליליים לגמרי. ויש אנשים שלהפך, בבוקר הם זריזים ונמרצים ומלאים תקווה, ובערב נופלים מרוב תשישות. בנאדם כזה, על פי וניצ'קה, הוא פשוט חרא, יעיל-פעיל, בינוניות מהלכת על שתיים. ואילו בני המזל שנחמד ונעים להם גם בבוקר וגם בערב, ששמחים גם לזריחה וגם לשקיעה - אלה סתם נבלות, אפילו לדבר עליהם מבחיל.

אבל וניצ'קה שלנו גורס שיש גרועים אף יותר: מי שתמיד רק רע להם, גם בבוקר וגם בערב. ועליהם, וניצ'קה שלנו בכלל כבר לא יודע מה להגיד, אלה חלאות, מניאקים. ולמה? כי במוסקבה של וניצ'קה החנויות היו פתוחות עד תשע, והחנות של יליסייב - אפילו עד אחת עשרה. אז אם אתה לא סתם חלאה, קנה לך וודקה, שרי, יין אדום, ואפילו בירה, וכבר אתה יכול להתעלות קצת, להעפיל.

לאן להעפיל? אל איזו תהום קטנה. או לנסוע ברכבת עם וניצ'קה, הלא הוא ונדיקט ירופייב, ממוסקבה לפטושקי. או לשוט עם יוליסס על רפסודה של בקבוקים מתל אביב לעזה, במחזהו של גלעד עברון. שם וכאן תמצא עצמך עצמך ספק מרחף ספק מפזז ומכרכר על פי תהומות. שם וכאן תוכל בכל זאת גם להתעלות קצת, לפרוץ גבולות, לצחוק הרבה, לבכות קצת, ואולי גם להיענות לפעמים לאיזו קריאת תיגר. אפשר שאפילו יתחשק לך לקרוא למרי, למרוד ממש, כמו שהתחשק לרבים מהקוראים של "מוסקבה פטושקי", שהיה לספר-פולחן מחתרתי בשנות השבעים והשמונים בברית המועצות.

לא שגלעד עברון הוא ונדיקט ירופייב. ואף-על-פי-כן הוא מטעים אותנו שמץ מטעמו של ספרו המלבב של הסופר הרוסי. כי גם השראה יכולה לחולל משהו, והיא חוללה לא מעט אצל עברון, שנמנה כנראה עם מעריציו הרבים של ספר-השיכורים המשכר הזה, המצמיח עד היום לקוראיו כנפיים להמריא לשעה קלה אל פסגות בתוך תהומות.

טוב, אולי אין כאן פסגות נישאות כל כך, ב"יוליסס על גלגלים" המציג בחודשים אלה בתיאטרון חיפה, וגם על עומק התהומות אפשר להתווכח. אבל המחזאי נאחז בחוט ההשראה היפה שבחר בו. את החוט הזה טוו הלאה ביצירתיות רבה בימאית מצוינת, שחקנים משובחים ואמני תיאטרון אחרים, וכל הצוות המוצלח הזה העלה על הבמה מחזה פוליטי מצחיק ועצוב, שכיף לצפות בו.

וזו חוכמה לא קטנה כלל, אולי אחת החוכמות המעטות שעוד נשארו לאמנות הפוליטית בעידן הנוכחי, שבו, למרבה הצער, כבר נשחקו וכהו כמדומה כל חורבותיה. מעשה אפוא במורה לספרות, המכונה כאן יוליסס, שפוטר מעבודתו וטרח ובנה רפסודה מבקבוקים והעמיס עליה את גיבוריו הספרותיים: את וניצ'קה של ירופייב, ואת הקרמזובים של דוסטוייבסקי, את אלכסיי טורבין מ"הגוורדיה הלבנה" של בולגאקוב, ועוד רבים אחרים, ושם פניו אל רצועת עזה הנצורה. המשט הספרותי הזה אמנם לא הגיע ליעדו אבל הספן, אף על פי שמעשי ידי הסופרים האהובים עליו טבעו בים התיכון והוא גופו הגיע לכלא, הספן עצמו מסרב להתפכח משיכרון אהבת הספרות שלו ומרעיונותיו המשוגעים, ואומר שירה. שירה שכובשת את הלב.

את לבי היא כבשה, על כל פנים. התמכרתי לה ולצלילים הסוחפים של הלהיט הרוסי המכונה בפינו "חיל פרשים אנו" (שהושר ברוסית וגם, איזו הפתעה! בערבית), שליווה את ההצגה בעוצמות משתנות. ושמחתי מאוד לבלות ערב אחד עם רעיון אבסורדי, דווקאי, משחרר ומחיה נפשות שכזה. מה גם שהשחקן הישראלי הפלסטיני חליפה נאטור יודע היטב לומר שירה בפרוזה עברית מפיו של מורה ערבי מפוטר שהתאהב בספרות הרוסית.

נאטור מעפיל אל פסגות של ממש באמנות המשחק. למשל, במונולוג שלו על דלי שנשפך, דלי הפרשותיו שעלה על גדותיו בתאו שבכלא. הוא זועק, מתחנן שיבואו לרוקן אותו, ובכל זאת שר: "אני מודיע שהדלי נשפך. החרא שט. נשפך עם הפיפי... אולי לא איכפת לכם בכלל, אבל הדלי נשפך!... שומעים אותי? הריח! זה מסריח! אולי אתם חושבים שבן אדם יכול לסבול את הסירחון של החרא שלו. יש לכם בטח ניסיון. אבל לא, אי אפשר. הזמן עובר והחומר, החרא, נעשה זר, עצמאי. קשה לי לנשום את עצמי! אני מבקש, מי שלא נמצא שם. הלו! הלו!!!".

וגם כשהוא שר שוב ושוב את אהבתו לספרות. שר אותה בעיקר באוזניו של איזאקוב, עורך הדין שלו מטעם הסנגוריה הציבורית. איזאקוב זה (איצ'ו אביטל) - עורך דין מצליח, שכבלי מקצועו וגם שאר תבניות חייו הנוחים הולכים ומתרופפים בתחנות השונות של מפגשו עם לקוח שמתעקש לשבור את כל הכללים של המציאות הסובבת אותו - מנסה לתהות על קנקנו של מרשו התמהוני כדי למצוא קו הגנה הולם. "אני עדיין לא תופס... מה לך ולבוץ הזה - עזה?" הוא שואל. אבל יוליסס מצדו לא מוותר על מסע האודיסיאה הצנוע שלו: " אני המזון של התשוקה", הוא משורר בפרוזה באוזני עורך דינו המעונב, "אני הרוח שמעיפה את העפיפונים על החוף".

ולרגע נדמה שבאמת עוד יעופו פה עפיפונים. שנאטור, בדמותו של המורה לספרות - בשלל המחוות האנושיות שהוא יודע להפיק מקולו ומתנועות גופו ומן המימיקה של פניו ומהמבטים של עיניו הגדולות, האומרות לחילופין עליצות וצער, רוך ומיאוס, חוסן ושבריריות - יכול גם יכול להעיף עפיפון או שניים מבית הכלא, כלומר מהבמה. עד כדי כך הן מרתקות אליהן, המחוות האלה של השחקן/האיש בן החורין, שהלב מנבא שגם לאיצ'ו אביטל, בדמותו של איזאקוב עורך הדין החנוט בחליפתו או בגלימתו השחורה, יתחשק עוד רגע לאחוז בחוט של עפיפון צבעוני ארוך זנב ולנסוק קצת אל החופש. ואכן כן, הנה הוא - אף הוא שחקן מצוין! - כמעט נותן ליוליסס לחבקו, הנה הוא כמעט מחבק אותו, האיש המסוגר הזה, הצונן כל כך כלפי חוץ. והנה הוא אפילו פוצח חרש בשיר ובסוף גם מגיר דמעה, ועוד דמעה, ועוד הרבה דמעות.

יוצרי המחזה וההצגה הזאת - על תפאורתה הלקונית השחורה - לא חושבים שהמצור על עזה הוא סיפור מצחיק. ברור וגלוי שיש להם דברים רעים מאוד לומר עליו ועל הצבא שמבצע את המדיניות הזאת (נציגו במחזה, בכיר במשרד הביטחון, מגולם אף הוא על ידי שחקן ישראלי פלסטיני, יוסף אבו ורדה), ועל החברה הישראלית שלא רוצה לדעת דבר וחצי דבר מכל זה (נציגיה במחזה הם חורש, עורך דין פלילי שעובד עם איזאקוב ומגולם על ידי יורם יוספברג, ונוחי, אשתו של איזאקוב, שמגולמת על ידי נעמי פרומוביץ-פנקס).

מי שקרא את סיפורו הקצר, המבריק, של תומאס מאן "לואיזכן", שנזכר הן בפתח המחזה והן בסופו, והמחזה אף שואל מעלילתו פרט מרכזי, יכול גם להירמז שנאמרת פה עוד אמירה אחת, כבדה מאוד, על הברבריות והאכזריות היכולה לצמוח בלב לבו של עולם תרבותי, אסתטי, מהוגן לכאורה (לא לחינם איש הביטחון הבכיר האחראי על ביצוע מדינות המצור על עזה בקי דווקא בספרות). ובכל זאת, בעיני לא זה העיקר במחזה ובהצגה. העיקר בעיני הוא המרי המטורף של המורה לספרות. בסיפורו ובגורלו העצוב של האיש הפתטי הזה יש (כמעט) כל המרכיבים המרכזיים של המציאות הישראלית: הכוחנות, דיכוי האחר, הכיבוש, המצור, האבסורד, האיוולת, וחוסר תוחלת. מול כל אלה מתייצבת לה בידיים ריקות ובנפש מלאה וגדושה מרידתו הירופייבית של איש שיכור אחד. שיכור מוודקה, מאהבה לספרות - מה זה חשוב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו