בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"ימיו האחרונים של סטפן צווייג" מאת לורן סקסיק | 40 ספרים וכמוסת רעל

כוחו של "ימיו האחרונים של סטפן צווייג" טמון פחות בסגולותיו הספרותיות ויותר בנראטיב האישי וההיסטורי, כמשל לטרגדיה של אנשי הרוח היהודים-גרמנים במאה ה-20

תגובות

ימיו האחרונים של סטפן צווייג

לורן סקסיק. תירגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי. הוצאת ספרית פועלים, 168 עמ', 82 שקלים

לא אחת אני תוהה, לרוב אחר הבלחת מטאור חדש בשמי הפרוזה, או לחלופין ביקור בבית קברות, מי ומה קובעים את תאריך תפוגתו של סופר בזיכרון הקולקטיבי. סטפן צווייג, למשל, סופר, משורר וביוגרף אוסטרי יהודי, היה באמצע המאה הקודמת אולי איש הספר הנקרא והנמכר ביותר באירופה, עם עשרות מיליוני עותקים ב-30 שפות. והיום? במקרה הטוב "שם שמזכיר משהו", כמו שאמרה לי מישהי שראתה את שמו על הכריכה, והיא דווקא אחת שהיתה לכאורה אמורה לדעת.

צווייג לא היה סופר גדול, בטח לא בליגה של בני דורו קפקא, פרוסט, ג'ויס ושות'. "בסך הכל סופר מדרגה שנייה, דיליטנט, מחבר כרוניקות מחיי החברה", הגדיר את עצמו כמי שהכיר במגבלות דמיונו היוצר. עלילותיו המלודרמטיות, שלא לומר הצעקניות, (כמו המעשה באשה הגונה שמתאהבת בקלפן ב"עשרים וארבע שעות בחיי אשה") אמנם ריגשו את הקוראים בתקופתו, אך איבדו רלוונטיות וכוח משיכה ברבות השנים. "אתה מצוין בהעברה", החמיא לו פעם חברו זיגמונד פרויד, ולכן הקדיש את עיקר מרצו לביוגרפיות היסטוריות, כמו אלה של מרי סטיוארט, פושה ומרי אנטואנט. בשיא הצלחתו ועושרו רכש טירה על הר בזלצבורג, שבשנות ה-20 וה-30 אירחה ידועני-על כמו טוסקניני ותומאס מאן, ברונו ואלטר, ג'יימס ג'ויס וה"ג וולס. הבית הענק עוד שוכן על אותו הר, אבל את השם סטפן צווייג לא תמצאו באף סמטה בזלצבורג.

יותר מכל היה צווייג התגלמותו הארכיטיפית של היהודי הנודד החדש, שעשה הכל לברוח מיהדותו אך זו הדביקה אותו בכל אשר פנה. ב-1934 היה ראשון הבורחים ממולדתו האהובה, אחרי ששמו הוכנס לרשימת "הסופרים הלא רצויים ומזיקים", והמשטרה האוסטרית חיפשה בביתו כלי נשק. אביר הפציפיזם נפגע עד עמקי נשמתו, עקר ללונדון, היגר אחריה לניו-יורק, וממנה הגיע לפטרופוליס בברזיל, שקיבלה את הסופר המהולל בזרועות פתוחות. הספר של לורן סקסיק מתעד את חצי השנה האחרונה בחייהם של צווייג ולוטה, רעייתו השנייה והצעירה. את אותה תקופה, מספטמבר 1941 עד פברואר 1942, העבירו בדירת מקלט באמריקה הלטינית: שלושה חדרים, שתי מיטות ברזל, 40 ספרים וכמוסת רעל, למקרה שהקלגסים הנאצים יעלו על עקבותיהם.

סקסיק כותב בגוף שלישי, כמספר יודע-כל המבקש להשלים מבפנים את האינטימיות הרגשית ומהלכי הנפש הכמוסים שנעדרים מספרו האוטוביוגרפי של צווייג, "העולם של אתמול". התוצאה היא שעטנז מוצהר בין היסטוריה לדמיון, הגורם לקוראים לתמוה לעתים "מאיפה הוא יודע?", מה שמזכיר גם את מערכת ההפעלה שעל פיה כתב צווייג עצמו את חיבוריו הביוגרפיים: "תמיד בז לדיוק באמת העובדתית, נטל לעצמו את הזכות לסובייקטיביות, מעודו לא ניסה להקיף את הנושא שלו עד תום, לשרטט את גבולותיו הסופיים". לזכותו של סקסיק ייאמר שהוא מצליח לפרוט קלישאות כמו "רצח ההמונים הגדול בהיסטוריה" לפרטי טריוויה קטנים; מין בנאליות של רשע, כמו העובדה שעיריית וינה ניתקה את הגז בדירותיהם של יהודים עקב שיעור הולך וגובר של התאבדויות - מטרד שהפריע לשאר הדיירים ונחשב לפיכך הפרה של הסדר הציבורי.

כוחו של "ימיו האחרונים" טמון אם כך פחות בסגולותיו הספרותיות ויותר בנראטיב האישי וההיסטורי, כמשל לטרגדיה של אנשי הרוח היהודים-גרמנים במאה ה-20, נבחרת עילית תרבותית-מדעית שלא נודע כמותה מהרנסנס האיטלקי, במרחב שבין "שיר האדמה" למאהלר, "פשר החלומות" של פרויד, תורת היחסות של איינשטיין ו"המשפט" של פרנץ קפקא. הם היו אמנם בני דת משה, אך האמינו בקדמה ובאמנציפציה יותר מאשר באלוהי אבותיהם וראו בתקופתם "אפשרויות שלא העלה איש בחלומו", בלשונו האופטימית של איינשטיין. אין זה פלא שלא רצו או לא היו מסוגלים להבין איך הצליח היטלר לגזול את ארצם של גתה וקאנט, ולפיכך ראו בצורר הנאצי אסון חולף.

גם צווייג ביקש להיות אזרח העולם. תמיד חשש מהיסחפות אחר התגייסות פוליטית וסלד מבעלי רעיונות ומתקני עולם: לא היה לו מסר לבני מינו, לבד מן התשוקות המטורפות של גיבוריו. גם רעיון הלאום היהודי היה מאוס בעיניו, ולפיכך ראה בציונות, כמו בכל תנועה לאומית, רעה חולה, כשהוא מבכר את גורלם הטראגי של היהודים בגולה.

ההחלטה לסיים את חייו היתה ספרותית משהו, כמו הפתרון הטראגי של עלילותיו, שבהן הגיבורים תמיד מתאבדים או יוצאים מדעתם. "בגיל 60 אתה בלאו הכי מחוסל", אמר ביום הולדתו בנובמבר 1941. ביום ראשון, 22 בפברואר, שתה עם לוטה את כוס הרעל. שנה אחרי מותו התפרסם "העולם של אתמול" האוטוביוגרפי, ובו כתב צווייג כי האמנות היחידה שנותרה ביבשת שאיבדה עצמה לדעת היא "האמנות להיפרד מכל מה שהיה פעם הגאווה והאהבה שלנו". את צוואתו, שהגיעה לפני 20 שנה לבית הספרים הלאומי בירושלים, סיים במלים: "אני מברך את כל ידידי; ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר אחרי הלילה הארוך. אני שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם".

Les derniers jours de Stefan Zweig \ Laurent Seksik



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו