בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"שיחות עם המאהב שלי ועם אשתו" מאת אלאונורה לב | לקרוע את הבשר בשיניים

תגובות

שיחות עם המאהב שלי ועם אשתו

אלאונורה לב. הוצאת נ.ב. ספרים, 518 עמ', 98 שקלים

הליכה על קו התפר שבין בגרות לזקנה, בין שאננות לחולי, ובאופן כללי, בין החיים למוות, מזמינה שאלות גדולות, מאזנים וחשבונות נפש. מי אנחנו; מה יישאר אחרינו; מה השגנו; מה החמצנו; מה בנינו; מה הרסנו. אלאונורה לב, מחברת "הבוקר הראשון בגן עדן" ו"סוג מסוים של יתמות", פותחת את ספרה החדש במשפט קצר: "ממה אדם עשוי". זר מכוכב אחר לא יבין זאת, אבל בשלוש המלים הללו מקופל עולם ומלואו שמכיל בתוכו את סוד הבריאה, את דברי הימים של האנושות וכוליות הפרט, על מעלותיו וחסרונותיו, גדולתו וקטנותו וכל המרכיבים הגלויים והנסתרים של הווייתו.

"אדם עשוי ממקריות", כותבת המחברת, "מאובדן עצות ובהלת בדידות שהשאירו בו אנשים שנעלמו; תביעות פיצוי על פשעים שלא פשע, מחשבות של מתים". "האדם עשוי משקריו", מוסיפה המחברת לדבר לאורך היצירה כולה, מפיה של הגיבורה רוזי, "הוא עשוי מבדידותו, מפחדיו, מיומרותיו, מטקסיו, מכישלונותיו, משכחותיו, מאסונותיו, ממסעותיו, אדם עשוי ממגירותיו".

ונשאלת השאלה, מה עם הסוד? מה עם 21 הגרמים שכל אדם מאבד ברגע מותו, על פי הבמאי אלחנדרו איניאריטו בסרטו הטראגי "21 גרם"? האם יש נשמה? האם זהו משקלה? האם אדם עשוי גם מנשמתו? לפנינו ספר חכם, מעורר תהיות ולא שגרתי בתעוזתו ומבנהו, ספר שטומן בחובו הרבה יותר משיחות עם המאהב ועם אשתו, אף כי בשל הניתוח המעמיק של יחסי האוהבים קל לדמיין שזו גרסה ישראלית של פרשיית סוואן ואודט של מרסל פרוסט. וכך, מצוידת בתובנות חריפות, עברית מרהיבה ומבט אנליטי ודייקני כקרן לייזר, יוצאת המחברת למסע התחשבנות טוטאלי, שאפתני ונטול עכבות, עם עצמה, עם סביבתה האינטימית ועם מרחבי העבר הציבורי-היסטורי שארוגים לתוך מסכת חייה.

רוזי ריין היא עורכת ספרים תל-אביבית, אשה בשלה ומנוסה, מכורה להנאות החושים שצבע עז, טעם חריף-חמצמץ-מריר, ריח הדרים ומגע לטפני עושים לה את זה. ההווה שלה מרופד בספרות ושירה, בוס מעריץ, בית חם, בן זוג אוהב, שני ילדים ושיחות קבועות עם ס' (סבסטיאן האגדי), המאהב לשעבר, שבעברם המשותף הלוהט, המיוסר והמתמשך, סירב להתחייב, ומאז שרוזי ויתרה עליו ופתחה דף חדש הוא מתעקש להיצמד לחייה.

לא קשה לזהות בהתנהגותו של ס', איש הרוח המתון והסופר המוחמץ, את הדפוס הפסיבי-אגרסיבי שמלבה את תשוקת ההתחשבנות-התוודות-האשמה-נקמה של רוזי, וגורר אותה למחוזות מתוקים ומסוכנים, שהזיכרון המתעתע מחדד לטוב ולרע. השיחות עם ס', חוט השדרה של העלילה, חולשות על שטחים עצומים של יערות פרא, ביצות, מדבריות וקרחונים, ששוכנים לבטח במעמקי ביעותיה של רוזי ובתוך כך, זורחת פה ושם גם שמש אהבתם האבודה של השניים ומעניקה להם שעות אחדות של אושר רוחני וקולינרי חסר רסן ומתפרע.

בסיפור שלפנינו אין מוקדם ומאוחר, והעלילה המרכזית מתפתלת לה בעולם ביזנטיני של אסוציאציות, סיפורי משנה, זיכרונות, עדויות, וחומר חזותי מגוון בדמות שלטי חנויות מימים עברו, כרזות, מכתבים, תצלומים, גלויות נוף ישנות, מפות, מאמרים, כתבות, דו"חות, מסמכים, חומרי תעמולה וערכים מאוירים ממילונים ואנציקלופדיות.

הטקסט מרושת בציטטות מתוך שיריהם היפים והמצמררים של רחל, ביאליק, אלתרמן, גולדברג, אבידן, וולך, זך ואחרים. מוחה של רוזי סופג הכל ואינו מאבד טיפה, ומחשבותיה עשויות נחשים-נחשים, כשיערה של מדוזה. יש לה חרדות ואובססיות שמעוגנות אי שם בעברם של אחרים ומתחפרות גם בחייה. שואה; נאצים; אנטישמיות; חוברות סטלאגים; הסחר בנשים למטרות זנות בראשית המאה ה-20, ובהווה, תחת אפה של רוזי ממש, מול משרדי בית ההוצאה שבו היא עובדת.

לרוזי אמא "עורקת", שנטשה את הבית לבלי שוב בגלל גבר אחר (והיעדר כל קשר בינה לבין בתה חרף קרבתן הפיסית היא אחת הסוגיות המטרידות ביותר) ואמא "תותבת", מטופלת בבן, שאביה נשא לפני שנפל נפילה לא הרואית בעליל, ומת. תלונתה הנשנית של מילכה, האם התותבת - "אוי כמה כואב" - רק מגבירה את שנאתה של הילדה כלפיה. היא מפנטזת על רצח, על התאבדות. נקודת האור היחידה הוא הדוד מוישה, דודה של מילכה, זקן שבע-תלאות, חרוץ, צנוע וידען גדול, שנוטע ברוזי תחושת ערך עצמי וציפייה לעתיד ראוי יותר.

אחר כך מגיעים ימי הנעורים המוטרפים; אופנועים, כנופיית פושטקים, הטרדות מיניות, פיתויים ומותו של חבר קרוב. רוזי דחויה, בודדה, מחפשת אהבה. לימים, היא מוצאת נחמה בספרים, במלים ובחיקם של גברים רבים. אבל במשך 20 שנה, האחד והיחיד שאוסף אותה משולי יגונה אל תוך הילת הזוהר של אישיותו הוא ס' בעל קול הקטיפה, הסופר האנין והמתייסר, המאהב הנשוי האולטימטיבי, שרוזי מתמסרת לקשר אתו בפנאטיות שיגעונית של טייס קמיקאזה. היא רוצה לשלוט בחייה ובחיי אהובה. היא תראה לו. הוא לא יוכל בלעדיה. הוא יתגרש מאשתו למענה. יתחיל לכתוב שוב, בזכותה. היא תהיה לו אם ואחות ואהובה ומוזה.

אבל במציאות הכל קורה אחרת. בפרק האחרון מתרחש השבר הסופי, המפתיע, המפויס ומכמיר הלב. פענוח תמונת הפאזל של הסיפור המורכב הזה עלול להרתיע את הקורא, והמחברת, כמי שרואה את הנולד, מציעה במבוא שני מסלולי קריאה אפשריים; לקצרי נשימה ורוח, שירצו להתמקד בעלילה המרכזית בלבד, ולמיטיבי לכת, שלא יפסחו על שום מוצג גרפי/חזותי לאורך התוואי, וישתהו להנאתם בכל המעקפים ותחנות הביניים. למי שמוכנים להשקיע, נכונה חוויית קריאה מתגמלת - הסיפורים והמוצגים משלימים ומעשירים אלה את אלה ומתלכדים ליישות אחת, גם אם קורה שחיבור היסטורי זה או אחר מתארך יתר על המידה וקטעי סיפורים הולכים לאיבוד בתוך עצמם.

באורגיה של טקסטים אירוניים, מושחזים ודחוסים לפרקים עד מחנק, מגוללת המספרת את קורות גיבוריה ללא משוא פנים, בביטחון עצמי ובכנות משכנעת; זעם הוא זעם ופחד הוא פחד ועונג הוא עונג ואוכל הוא אוכל וסקס הוא סקס, במלוא יופיים וכיעורם הגשמי והערטילאי. המחברת גמרה אומר לפרק את חידת האדם לפרודות הזעירות ביותר דרך סיפוריהם האישיים של גיבוריה, והיא תוקפת בכל החזיתות. היא יורה בקצב מסחרר הברקה אחרי הברקה ומציידת את רוזי שלה בחצים של אירוניה צורבת מול הפרות הקדושות של החברה הקרתנית, המושחתת, הגזענית והשוביניסטית שבה היא חיה. האירוניה והציניות ששולטות בספר ללא עוררין נוסקות לגבהים של פרודיה שנונה וצוללות לסרקאזם מדמם, ש"קורע את הבשר בשיניים", כהוראת הפועל ביוונית.

דמותה של רוזי, שהתברכה בכושר הישרדות, בזיכרון פנומנלי ובאהבת אמת למלה הכתובה - הרוזי הדפוקה, הנטושה והנרדפת הזאת, שמתנצחת ומתחשבנת ומתוודה, היא דמות המפתח של הרומן כולו, האלטר אגו של המחברת, שבראה אותה מדם לבה ועל כן יכולה לרשום לזכותה הישג ספרותי מרשים. "מה שהיה לא יהיה", מצטט הספר את שירו של אבידן, אבל אין זה אומר שבחלוף הזמן נעלם האור. כפי שאומר החייל הכובש למול האלמנה, לפני שהיא רוצחת אותו במספריים, ב"הירח שקע" של סטיינבק: "יש לנו מעט זכות לחיים בתוך המוות הגדול הזה".

ספרה של רבקה קרן "הפקרות" ראה אור בהוצאת אגם



אלאונורה לב. בראה את הגיבורה מדם לבה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו