בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תשומת לב | מדוע לא נעלם כבר הכל?

תגובות

לכל דבר טוב יש סוף, וכן גם לקורס אוניברסיטאי; אי אפשר שלא יסתיים בנקודה מסוימת. וכשמדובר בקורס היסטורי, הכרח שייגמר בנקודה כלשהי בזמן. וכך איתרע מזלי וקורס נפלא בתולדות הפילוסופיה ששמעתי לפני שנים רבות, הקורס של הוגו ברגמן, הגיע רק עד קאנט והמאה ה-18 - וכל מה שאחרי קאנט נשאר לי כספר החתום. פשוט משום שלא היה לי ברגמן שימשיך וילווה אותי.

והנה שנים אחר כך, בלי שהרחקתי לכת מעבר לקאנט, הגעתי יום אחד למאה ה-20 ולהיידגר. האם נתקפתי פתאום בולמוס פילוסופי? לא בדיוק, אלא שתחום עיסוקי, השירה, הוא שהפיל עלי פתאום את היידגר. משוררים שאהבתי סחבו אותי בכיוון הזה. התברר, למשל, שיש קשר בין פגר הפרה המרקיב שבודלר חוגג אותו בשירו המפורסם "הפגר" והופך אותו לפרח פורח, לבין תפישת ההוויה כמה שכולל גם את האין והמוות בפילוסופיה של היידגר. או שיש קשר בין המוות ה"אישי" אצל רילקה ומושג ה"אותנטי" של היידגר, התופש את המוות כאפשרות המובהקת ביותר של האדם להיות הוא עצמו. בקיצור, המשוררים סחבו אותי בכוח לעבר הפילוסופיה.

לפני שנים רבות וגם לא כל כך רבות לא היה כל צורך שהמשוררים יסחבו את אוהב השירה בכוח לפילוסופיה. למרות הגלות המפורסמת שגזר אפלטון על המשוררים, נעשה החיבור בין השתיים, בין השירה והפילוסופיה, לדבר מובן מאליו. אין צורך להזכיר דווקא שיר פילוסופי מובהק כמו "על טבע הדברים" של לוקרציוס, המשורר הרומי בן המאה הראשונה לפני הספירה, שכל מטרתו להציג שיטה פילוסופית. גם יצירות שיריות "טהורות" כביכול - "הקומדיה האלוהית" של דנטה או "גן העדן האבוד" של מילטון או "פאוסט" של גתה - חדורות פילוסופיה לפני ולפנים, ויש טוענים שאף מקדימות לעתים את הפילוסופים ומשרות עליהם מרוחן.

מקדימות את הפילוסופים? אולי. אבל מזה ימים רבים החלו נשמעים, לעומת זאת, דברי כפירה בקשר לרלוונטיות של הפילוסופיה ליצירות ספרות ולהערכתן. אם "האחים קרמזוב" הוא רומן גדול, האם הסיבה לכך היא שיש בו הרבה פילוסופיה? וגדולתה של "הקומדיה האלוהית" - האם היא נובעת מרמת החשיבה הפילוסופית המושקעת בה? מצד אחד, ת"ס אליוט, מחכמי הספרות הגדולים, אמנם טען פעם שדנטה גדול משייקספיר משום שלרשותו שיטה פילוסופית שלמה יותר. אבל מצד שני, אמר ש"לא שייקספיר ולא דנטה לא חשבו מעודם מחשבה של ממש", ועל הנרי ג'יימס אמר ש"רוחו היתה מעודנת מדי מכדי שרעיונות יאנסו אותה". כאן, במלים אחרונות אלה, נמתח קו של הפרדה מוחלטת בין ספרות לבין רעיונות: רעיונות ועידון ספרותי מוציאים זה את זה. והגדיל לעשות חוקר תולדות הרעיונות ג'ורג' בועז שאמר פעם: "רעיונות בשירה הם בדרך כלל נדושים ולעתים קרובות שגויים, ושום בן אדם שעבר את גיל 16 לא יחשוב שכדאי לו לקרוא שירה רק בגלל מה שהיא אומרת". ודווקא סופרת שהיתה גם פילוסופית מקצועית, אייריס מרדוק, העמידה מחיצה גבוהה בין שני התחומים. בראיון לבי-בי-סי אמרה פעם, שהפילוסופיה פונה אל המוח האנליטי לפתור בעיות מושגיות בלשון "קפדנית, בלתי-אנוכית, בהירה", ואילו הספרות מצפה מן הדמיון שיגלה לנו משהו "מסתורי, רב-משמעי, פרטיקולרי" על אודות העולם. כל רעיון פילוסופי המופיע ברומנים שלה, אמרה, אינו אלא השתקפות אקראית של משהו שהיא יודעת במקרה. "אילו ידעתי על ספינות מפרש הייתי מכניסה ספינות מפרש", אמרה, "ובתור מספרת הייתי מעדיפה במידה מסוימת לדעת על ספינות מפרש מאשר על פילוסופיה".

אבל סקירה היסטורית על יחסי ספרות-פילוסופיה היא עניין נכבד, ולא כאן מקומה. כוונתי מוגבלת יותר: לבחון מדוע אחד כמוני, אוהב שירה, מתחיל כיום לקרוא פילוסופיה, ודווקא מן הסוג המעורפל, הפרדוקסלי, אותו סוג פילוסופיה שהעולם הדובר אנגלית קורא לה קונטיננטלית - היידגר, דרידה ואחרים - בניגוד לפילוסופיה האנליטית שהיתה מקובלת על האנגלים עצמם. ועניין זה חל כנראה לא רק עלי: היידגר, דרידה והשאר מקובלים כמדומה כיום במחלקות לספרות באוניברסיטאות הרבה יותר משהם מקובלים במחלקות לפילוסופיה. וכשאני שואל את עצמי מדוע, נראה לי שאוהב השירה נמשך לסוג זה של פילוסופיה בת ימינו לא משום שהשירה נעשתה יותר פילוסופית אלא משום שהפילוסופיה נעשתה יותר שירית. וזאת לא רק משום שהפילוסופים הקונטיננטליים מרבים להסתמך על משוררים - היידגר על הלדרלין ורילקה, דרידה על צלאן - אלא משום שסגנונם והרטוריקה שלהם קרובים לשירה יותר משהם קרובים לטיעון הלוגי החמור של הפילוסופיה לדורותיה.

קחו כותרת של אחד מספרי אבי הפילוסופיה האנליטית, המתמטיקאי הגרמני גוטלוב פרגה: "יסודות האריתמטיקה: בחינה לוגית-מתימטית של מושג המספר". היש סיכוי קל שבקלים שכותרת כזאת תצית את דמיונו של אוהב שירה? וקחו, לעומת זאת, ספרים עם שמות כגון "גלויית הדואר", "זיכרונותיו של עיוור", "החיה שהנני אפוא", "קול שבא ממקום אחר", "זו אינה מקטרת", "אלף מישורים", "מדוע לא נעלם כבר הכל?" - כל אלה כותרות טקסטים פילוסופיים רציניים של פילוסופים צרפתים בני ימינו. איזה אוהב שירה לא יתמוגג מהן?

הוא יתמוגג קודם כל מפני שהכותרות האלה משתמשות לעתים קרובות באמצעי מסורתי של השירה: האימאז'. במקום "יסודות האריתמטיקה" - "החיה שהנני"; במקום "בחינה לוגית-מתימטית" - "אלף מישורים". הסוגסטיביות של הכותרות האלה שייכת לתחום כוחה של השירה ופטורה מן היבשושיות שאנחנו מקשרים עם הפילוסופיה. וכמה פסיעות מעבר לכותרת, כשניכנס לטקסט עצמו, ניתקל שוב ושוב בתחבולה שירית אחרת: הפרדוקס. "אורפאוס אינו רוצה לראות את נראותה של אוירידיקה אלא את אי-נראותה", כותב למשל הפילוסוף הצרפתי מוריס בלאנשו במסה בשם "מבטו של אורפאוס": לכאורה, קשקוש שאין לו מקום בגבולה השפוי של הפילוסופיה. אמנם במחשבה שנייה, ובקריאה מדוקדקת של המסה כולה, מתברר שזה לא בדיוק קשקוש אלא הערה עמוקה על יחסי אמנות-מציאות: טעותו של אורפאוס היא שהוא רוצה לראות את אוירידיקה הממשית, השקועה באפלה, מעבר לתרגומה לכלל אמנות מוארת. אבל אם גם מתברר שיש תובנה פילוסופית מעניינת מעבר לפרדוקסים האלה, כוחם בשביל אוהב השירה טמון במידה רבה ברטוריקה שלהם, בחידודם הלשוני השירי.

ודוגמה נוספת, קצת יותר מפורטת. לאחרונה קראתי ספר קטן בשם "מדוע לא נעלם כבר הכל?" ספר שכתב ז'אן בודריאר חודשים ספורים לפני מותו ב-2007. לא במקרה מוגדר בודריאר באנציקלופדיות כ"סוציולוג, פילוסוף, תיאורטיקן של התרבות, פרשן פוליטי וצלם", שכן בודריאר הוא כל אלה ואף לא אחד מאלה. מושג ה"סימולציה" עומד במרכז הגותו. ספרו "סימולקרות וסימולציה", שתורגם לעברית בידי אריאלה אזולאי (רסלינג), פותח באגדה של בורחס המיטיבה להבהיר את המושג הזה. האגדה מספרת על קרטוגרפים המשרטטים מפה כה מפורטת של האימפריה עד שהיא מכסה בדיוק את שטחה כולו, אלא שעם שקיעת האימפריה היא מתרפטת לסחבות. הסימולציה תובן כהיפוכו של מצב זה: היא אינה מחקה, כאותה מפה, מושא כלשהו, הטריטוריה אינה קודמת לה, אלא היא מפה הקודמת לטריטוריה, היא שמחוללת אותה. וכן העולם בן ימינו: אנחנו חיים בעולם "היפר-ריאלי", עולם של סימנים ריקים שהדיחו את המציאות; הממשי הומר בסימנים של הממשי. הטכנולוגיה, המדיה, האינטרנט והדיגיטליזציה מדיחים את המודל שלהם, המציאות, ומתיישבים על כסאו. ההבחנה בין המציאות וייצוגה קורסת - מעתה קיימות רק "סימולקרות". מכאן המוטו הפרדוקסלי שבפתח הספר: "הסימולקרה לעולם אינה זו שמסתירה את האמת. זו האמת שמסתירה שאין אמת".

הספרון "מדוע לא נעלם כבר הכל?" גוזר מן "האמת שאין אמת" היעלמות גמורה של הכל. מאחר שהמקור נבלע בייצוגו, המודל בחיקויו, משמע שהכל נעלם. הספר נפתח בשיר, עיבוד של בית מתוך שיר של רמון קנו:

כשאני מדבר על הזמן, הוא איננו עדיין

כשאני מדבר על מקום, הוא כבר נעלם

כשאני מדבר על איש, הוא כבר מת

כשאני מדבר על הזמן, הוא כבר איננו

לא במקרה בא שיר בראש הספר, כי שוב מדובר כאן בטקסט שיפעים, נדמה לי, אוהבי שירה יותר משישכנע פילוסופים. הרעיון שלא רק דיגיטליזציה אלא כל ייצוג והמשגה - כל דיבור על משהו, על הזמן, על מקום, על איש - פירושו היעלמות המקור והיבלעותו בסימניו, רעיון זה הולם מאוד את תפישת עולמו של המשורר, שמבחינת מה אפשר לומר שמקור השראתו, המציאות, נבלע ב"מציאות-העל" של השיר, בעולמו הלשוני-טהור של השיר. מרעיון הסימולציה, היעלמות המציאות מאחורי ייצוגיה, מגיע בודריאר לפרדוקסים שנונים כגון "העולם הממשי מתחיל להיעלם בדיוק ברגע שהוא מתחיל להתקיים", או "הדברים קיימים רק על יסוד היעלמותם". כוונתו לומר, שברגע שאני מתחיל להבין את הדברים, להמשיג אותם במוחי, יורש המושג את מקום הדברים והם נעלמים. אני תוהה אם מורי ורבי הוגו ברגמן זכרו לברכה היה משתכנע. אני, המכור לערפילי השירה, לא יכול שלא להתפעם.



מתוך האופרה 'פאוסט'. האם השירה מקדימה את הפילוסופיה?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו