בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דברים שבשירה: מפתח לאמא

"מסע שנגמר בריקוד", מרדכי גלילי

תגובות

אולי כדאי, לפני שניגשים לעיקר בספר המרגש והכתוב לעילא הזה, למקד את תשומת הלב ברגע זניח לכאורה בתוכו. לקראת סוף הפואמה "חוף מכמורת, 1995" מציע מרדכי גלילי לקוראים לפנות ליוטיוב, ולחפש את שיר העם האמריקאי "Tom Dooley". "לא ידעתי שזה שיר עם/ על אהבה, רצח ותלייה/ את הפזמון אני שר לפעמים/ הוא הפסקול שלי". אמנם יש קשר ברור בין הסיפור המובא בשיר, סיפור של משולש אהבה רצחני, ובין הטרגדיה המניעה את ספרו זה של גלילי, "מסע שנגמר בריקוד", ובכל זאת, נדמה שטעמה של הפניה זו, הפורמת את המבנה ההדוק והמאופק של הספר, עמוק יותר.

ספרו של גלילי נפתח במוטו על התמעטות הזיכרון. "אמא של רינה, חנה... חולת אלצהיימר... אני בקושי זוכר את הפגנות השלום/ בקושי זוכר כמה שירה היתה בנפשי". גלילי, המנסה לפענח את סוד התאבדותה של אמו, כלומר את סוד חייו שלו, מנסה להרכיב מחדש את תמונתה משברי זיכרונות, מעדויות ומחפצים נושאי זיכרון. "הבן בחדרו, בחדר ארון/ התא הימני ארכיון:/ תמונות, תיקים, ארנקי תמונות/ יומנים, מכתבים, מחברות/ מאחורי הארכיון דלת סתרים/ מאחורי הדלת אמו". גם יוטיוב, ארכיון הווידיאו האינטרנטי, נושא עמו זיכרון. גלילי מפנה אליו, לכאורה כדי לאפיין את פסקול חייו, אבל הקוראים שאכן יפנו לרשת יגלו כי השיר על טום דולי מספר על אשה אמיתית ושמה לאורה פוסטר, שנרצחה ב-1866. דולי, ארוסה של פוסטר, הורשע ברצח, אבל ככל הנראה, רק חיפה בהודאתו על הרוצחת האמיתית, מאהבתו הקודמת אן מלטון. מלטון עצמה איבדה את שפיות דעתה ומתה שנים אחדות לאחר מכן.

טום דולי, לאורה פוסטר, אן מלטון; גלילי פרם לרגע את סיפורו האישי והתיר לדמויות אחרות לגמרי לחדור לתוכו, לחיים אחרים לחיות דרכו. "סכסוכים נוגעים זה בזה/ בשיר הם משתקפים כנוף", הוא כותב בשיר אחר. ואכן, עוד סכסוכים ועוד אנשים קמים לתחייה בספרו ומשתרשרים בו כנוף חי. לא רק אמו ההולנדית של גלילי, מיה, אלא גם בעלה הראשון של אמו החורגת, שמת בתאונת דרכים, או דורי ונעמי, חבריו, זוג אידיאלי כביכול שנישואיהם עלו על שרטון, ורינה אשתו שלו, הסובלת ממיגרנות כאמו, ושלמה, המתבודד מחוף מכמורת, או מרשה, בת הדודה של גלילי, שהוא מצא בפייסבוק ומתכתב אתה וקולה ברור והיא נעשית לדמות חיה כשהיא מספרת לו על סבתו פוקי.

"We called her Puckie because she was a tiny thing", כותבת מרשה לגלילי, ולאט לאט מתברר עד כמה מאחורי סיפורו האישי - ובעצם מאחורי סיפורו של כל אדם - ארוגים אלה באלה עוד ועוד סיפורי חיים, רוויי סבל ושמחות קטנות, עשויים אהבה וחושך. על כן, גם אם אפשר לראות ב"מסע שנגמר בריקוד" את חשבון חייו הפרטי לגמרי של גלילי, אפשר גם לראות בו יצירה החורגת מן האני ומשקפת באופן אינטימי וישר ואמיץ את הזולת, כלומר את המארג האינסופי של זולת ועוד זולת הנפגשים באקראי ובכוח ומרכיבים, בסיכומו של דבר, את מה שמכונה העצמי או החיים. במלים אחרות, ככל שגלילי מסתכל בחייו ובסבלו הוא מסתכל בחייהם ובסבלם של אחרים, וככל שסיפורו נדמה במבט ראשון חריג או נדיר או פרטי כל כך, זהו סיפורם של בני אדם רבים, כלומר של כולם. האין זו ההצדקה האמיתית לספר סיפור פרטי כל כך?

הריבוי הזה, הנוף האנושי החי שמעמיד גלילי, הוא אולי הישגו הגדול ביותר בספר, הישג ספרותי ומוסרי כאחד. הריבוי הזה סובב את היעדר האם, וכקובץ הסובב את ההיעדר, "מסע שנגמר בריקוד" מתפענח לאט. גם אם הוא חריף וישיר מאוד, הוא נבנה מרסיסים זהירים של תמונות חיים, שאינן קשורות בהכרח לסיפור העיקרי אך מציירות אותו בתנועה ברורה, נראטיבית כמעט. שלוש פואמות עומדות במרכז הספר. הראשונה, הנהדרת, מתארת חופשת קיץ ארוכה של המספר ואביו בחוף מכמורת. מה שנדמה כזיכרון ילדות מתברר לאטו כזיכרון מאוחר דווקא. גלילי כבר היה אדם מבוגר כשיצא עם אביו למכמורת. חופשה אידילית זו, מחייבת החיים, היא גם זירה של מאבקי כוח ומצע לפרישת תשתית הסיפור. רק בסופה מתברר ההקשר שבה נכתבה. "התחבקנו. נפרדתי מאבי במיטתו/ החזרנו אותו הביתה מבית החולים... אמרתי לו, החיים היו טובים/ התכוונתי בעיקר לשלו... אבי מת. רגע והכל יישכח". בפואמה השנייה, הנושאת את שם הספר, גלילי יוצא במכונית למסע שטח, המקביל למסע הנפשי הכרוך בהתמודדות עם העבר. הפואמה השלישית מתארת באופן הישיר ביותר את ניסיונותיו של גלילי לפענח את מות אמו, ובסופה, בשער נפרד, מובאת כביכול התשובה: מכתבים אחדים, מכמירי לב, שכתבה אמו של גלילי להוריה ולאחותה מאז שנולד ועד שנת מותה, ממחישים את מצבה הנפשי ואת שרשרת הארועים שהביאו כביכול למותה.

עד כאן נפרש סיפורו של גלילי. הוא כתוב בשירה מדודה ומדויקת, מרתק כפרוזה משובחת, ולא תחושת מחנק עולה ממנו, אלא תחושה של תנועה במרחב, מרחב חיוני והומה לעתים, דחוס ושתוק לפרקים. אבל בזאת לא נחתם הספר. יש לו שער נוסף, מיותר לכאורה, וחיוני בעצם. בשער זה, "תעודה ושירה", שירים אחדים, העומדים לעצמם, על שירות מילואים, על פיקניק בטבע, על יום בשכונה, על מין וחברה. הרי החיים נמשכים, לטוב ולרע.

והשירה, כפי שאמר רוברט פרוסט וכפי שגלילי יודע בוודאי היטב, אולי בלית ברירה, היא דרך לתפוס את החיים בגרונם.

"מסע שנגמר בריקוד". מרדכי גלילי. הוצאת ידיעות ספרים, 126 עמ', 88 שקלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו