בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"3096 ימים" מאת נטשה קמפוש | כתבים מן המרתף

נטשה קמפוש, מי שנכלאה במשך למעלה מ-8 שנים בצינוק צר תחת שלטונו המשעבד של אדם יחיד, חושפת בספר חדש את דרך התמודדותה עם הזוועה

תגובות

3096 ימים

נטשה קמפוש. תירגם מאנגלית: גיא הרלינג. הוצאת כנרת, 238 עמ', 89 שקלים

3096 ימים - יותר משמונה שנים - זה משך הזמן הבלתי נתפש שבו אולצה נטשה קמפוש, הצעירה האוסטרית המפורסמת ביותר בעולם היום, לחיות בהסגר טוטאלי תחת שלטונו המשעבד של אדם יחיד, וולפגנג פריקלופיל. היא נחטפה בווינה ב-2 במארס 1998 בדרכה לבית הספר, כשהיתה בת עשר בלבד, והצליחה לברוח ב-23 באוגוסט 2006, בהיותה בת 18. במשך כל הזמן הזה היתה כלואה בצינוק צר, עמוק מתחת לפני האדמה, שפריקלופיל בנה בדיוק למטרה זו חודשים קודם לכן מתחת למוסך בחצר ביתו.

תנאי החיים של קמפוש בצינוק היו מזעזעים, והופכים לעתים את הקריאה בספר לקשה מנשוא, כואבת באופן פיסי כמעט. כמעט כל הזמן סבלה ממחסור באור, באוויר, במזון, בביגוד הולם ובגירויים חושיים מינימליים, שלא לדבר על צרכים מורכבים יותר, כגון השכלה, בידור וקשרים חברתיים. בשנים הראשונות, כשהיתה עדיין ילדה לכל דבר, עוד דאג החוטף להרעיף עליה, מדי פעם בפעם, חום ופינוקים שונים, אך כשהפכה לנערה החל לנהוג כלפיה באלימות קשה, יומיומית, הרעיב אותה לתקופות ממושכות ושיעבד אותה בעבודות פיסיות מפרכות שלא היו לפי גילה ויכולתה.

כוחו של הספר בתעתוע הטמון בתוכו. עיצוב העטיפה, עם תמונת דיוקנה של קמפוש המישירה מבט נוקב, ולצדו הציטוט מדבריה: "עכשיו אני מרגישה מספיק חזקה לחשוף את סיפור החטיפה המלא", מרמזים על ההבטחה לספק יצרים סנסציוניים הקשורים בסיפור כזה. הפרשה הזאת הרי רקומה מן החומרים הגותיים המשומשים והזולים ביותר, של הפנטסיות האפלות: גבר חוטף ילדה קטנה ותמימה, קובר אותה בעודה חיה בכלא סודי, שולט שליטה מלאה בכל תנועה מתנועותיה והופך אותה לשפחתו הפרטית. ספרים מסוג זה, שמגוללים את כל "פרטי-הפרטים" של פרשיות מדהימות שכאלה, באים בדרך כלל להיענות לתאוותו של הציבור לטעום ולו מעט מן האימה, הריגוש והפורקן שרק פושעים מטורפים מתירים לעצמם לחוש. לטעום מעט ולחוות בעקיפין משהו מכל זה, והכי חשוב: בלי לשלם מחיר - לבד ממחירו של הספר, כמובן.

אלא שקמפוש בוחרת להשתמש בתאווה המציצנית הזאת למטרותיה שלה: להכריח אותנו להקשיב למה שיש לה לומר. היא לא רוצה רק להשמיע את סיפורה, להראות את נקודת מבטה (הבלתי צפויה) שלה עצמה, אלא גם להשפיע, לבקר וללמד. ויש מה ללמוד ממנה. אפשר היה לפטור את הספר הזה כעוד "מסמך אנושי מזעזע", עוד דו"ח סבל של קורבן זוועה, שנשכח באותה המהירות שבה הוא נקרא, אלמלא סירובה הנחוש של קמפוש להסתפק במיקום המצומצם של מי שמספר על הזוועה שנעשתה לו.

יש בכך משהו מרשים מאוד, בייחוד כשחושבים על כך שהספר הזה נכתב בידיה של בחורה בת 22 בסך הכל - גם אם בעזרתן של שתי שכירות עט (הייקה גרונמייר וקורינה מילבורן). הציפייה לפגוש מעברה השני של תקופת המאסר הממושכת אדם שבור לרסיסים, כנוע כולו לחסדיה של החברה המבקשת "לשקם" אותו, מתבדה עד מהרה כשמתברר שקמפוש היא צעירה נחושה ומפוכחת, בעלת ראייה צלולה והשקפת עולם ביקורתית וחדה. עוד מתברר שאלה אינן תכונות שרכשה בעקבות ה"שיקום" המוצלח שעברה, אלא הן תכונות שפיתחה בעת השבי הממושך, והן שאיפשרו לה לשרוד אותו ואף לחלץ את עצמה מתוכו, באומץ בלתי רגיל.

סירובה של קמפוש ליפול לקלישאות מחשבה ניכר כבר בפרק הראשון בספר, שבו היא מתארת את ילדותה שקדמה לחטיפה. מיתוס הילדות המאושרת שנגזלה באחת מתערער מיד, כשקמפוש פורשת תמונה מדכדכת של ילדה מסורבלת ובודדה, בת להורים גרושים ובלתי רגישים, הסובלת מהרטבות לילה ומבולמוסים של אכילת יתר. ההימנעות מציורן של תמונות שחור-לבן מלווה את העדות כולה. שוב ושוב מתברר כי מה שהחזיק את קמפוש בחיים הוא התעקשותה לא רק לשמור על צלם האנוש שלה בתנאים הבלתי אפשריים שבהם חיה, אלא גם האופן שבו הצליחה לראות כל העת את צלם האנוש של פריקלופיל, חוטפה, ולהיאחז בו.

מי שרוצה למצוא סיפוק בתיאורי התעללויות מיניות יישאר כשחצי תאוותו בידו ("אני לא אכתוב על היבט זה של כליאתי", מודיעה קמפוש לקוראיה הלהוטים, "זוהי פיסת הפרטיות האחרונה שאני מבקשת לא לחשוף"). מי שרוצה לשבוע מן ההיוודעות לסוגי האלימות שספגה קמפוש לאורך השנים, יהיה מרוצה יותר, וגם מדוכא יותר. היא מביאה קטעי יומן שכתבה בזמן הכליאה, בהם היא מונה בפירוט ובאריכות את אינספור המכות שקיבלה ואת הצלקות על גופה. כוחם של הקטלוגים האלה בנימתם היובשנית, נטולת הרגש, המעידה על המנגנונים הדיסוציאטיביים שפיתחה קמפוש כדי לשרוד את הרוע הזה. למעשה, מה שאיפשר לה לשרוד הוא התנועה הלוך ושוב בין ניתוק ונסיגה פנימה לבין יכולת ליצור חיבור עם החוטף, להזדהות אתו, להבין את מניעיו ולהשתמש בו לצרכיה שלה.

אחד הקטעים הנוגעים ללב בספר הוא תיאור הלילה הראשון בצינוק, כשקמפוש בת העשר מבקשת מן האיש שבבוקרו של אותו היום השליך אותה באלימות אל תוך מכוניתו, להשכיב אותה לישון, לכסות אותה, לספר לה סיפור לפני השינה ולתת לה נשיקת לילה טוב. גם ברגעים הקשים ביותר שהיא מתארת יכלה לראות את אנושיותו של המתעלל בה, וכך יצרה לעצמה מרחב של פעולה, ויהיה מצומצם ככל שיהיה.

הז'רגון הפסיכולוגי מכנה זאת "תסמונת שטוקהולם", וקמפוש אינה חוסכת במלים שיסבירו עד כמה המינוח הזה לוקה בחוסר הבנה בסיסית של תנאי החטופים, ועד כמה הוא עושה להם עוול כשהוא מתייג אותם כלוקים בנפשם בשעה שהם מפעילים מנגנון הישרדות חיוני - לומדים להדחיק את השלילי שבאדם שבו הם תלויים, ולהפיק את המיטב מגילויי החיבה שלו.

שעות אחדות לאחר שהצליחה לברוח ממנו, התאבד פריקלופיל מתחת לגלגליה של רכבת נוסעת. ההתאבדות הזאת חושפת לא רק את אי נכונותו של החוטף להישפט ולשאת בעונש חברתי, אלא גם את צדה השני של התלות המוחלטת שכפה על קמפוש. עם בריחתה לא ראה עוד טעם לחייו. בסופו של דבר, הוא היה תלוי בה הרבה יותר מכפי שהיא היתה תלויה בו אי פעם. קמפוש הילדה תפשה את העובדה הזאת באופן אינטואיטיבי, ואפשר לומר שההבנה הזאת גם הצילה אותה, ברבות הימים.

הספר מרתק לא רק כתיעוד של מקרה פרטי, אלא בעיקר כייצוג מפורט של מגוון דרכים ושיטות - מן הבסיסיות ועד המתוחכמות ביותר - שבהן משתמשים גם מי שגוזלים את חירותו של אדם וגם של מי שעומדים בגזל הזה ואף משתחררים ממנו. הנקודה המאכזבת בו קשורה לקיצור הנמרץ - עמודים ספורים בלבד בסופו של הספר - שבו מתייחסת קמפוש לכל מה שעבר עליה מאז שהצליחה לברוח. והלא ההתמודדות עם מה שציפה לה מחוץ לכלאה מעניינת לא פחות מן ההתמודדות הקשה עם תנאי החטיפה.

מדבריה אפשר ללמוד עד כמה אכזרי ומתעתע היה החיבוק הציבורי החם שלו זכתה מיד לאחר שחרורה. מאחורי חיבוק זה הסתתר דחף חברתי חזק לשלול ממנה את הסמכות לפרש את מה שחוותה בכוחות עצמה. עד מהרה הבינה שהיא תזכה לאהדה רק כל עוד תסכים לשחק את התפקיד שנתפר עבורה: אדם שבור, תלותי ונטול עתיד. "הקורבן חייב להישבר ולהישאר חבול ורצוץ כדי לאפשר את החצנת הרוע. קורבן שמסרב למלא את התפקיד הזה סותר את השקפתה הפשטנית של החברה... אנשים אוהבים את הקורבן רק כשהם חשים עליונות כלפיו", כותבת קמפוש.

לא עבר זמן רב וקמפוש נהפכה לאחת הדמויות השנויות במחלוקת והשנואות באוסטריה. בניגוד למה שאירע במדינה זו שנתיים מאוחר יותר, בפרשת יוזף פריצל (האב שכלא את בתו בצינוק במשך 24 והוליד אתה שבעה ילדים), היא סירבה לשתף פעולה עם הריטואלים התקשורתיים, המאפשרים לסווג את האירוע כפרשיה ביזארית, מחוץ לחיים התרבותיים והחברתיים. את הביקורת החריפה שלה על הריטואלים הללו כדאי לזכור ולשנן, עד המקרה הנורא הבא: "החברה שלנו זקוקה לפושעים בדמותו של וולפגנג פריקלופיל כדי להעניק פנים לרוע שחי בקרבה וכדי להרחיק אותו מהחברה. אנו זקוקים לתמונות של צינוקים במרתפים כדי שלא ניאלץ לראות את הבתים הרבים שבהם האלימות זוקפת את ראשה הקונפורמיסטי והבורגני. החברה משתמשת בקורבנות של מקרים שערורייתיים כמו שלי כדי להתנער מהאחריות לקורבנות הרבים וחסרי השם של הפשעים שמתרחשים מדי יום ביומו... הפושע חייב להיות חיית פרא, כדי שאנו נוכל להציב את עצמנו בצד של הטובים. את הפשע שלו חובה לעטר בפנטסיות סאדו-מזוכיסטיות ובאורגיות פרועות, עד שיהיה קיצוני כל כך, שלא יהיה לו קשר לחיינו".

Tage 3096 \ Natascha Kampusch



נטשה קמפוש לאחר שחרורה. מסרבת לתפוס את מקום הקורבן שייעדה לה החברה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו