בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יומן | "אחוזה" מתחרזת עם "מוזה"

תגובות

רועי שניידר הוא בן שש עשרה וחצי, תלמיד הכיתה י"א בבית הספר התיכון אוסטרובסקי ברעננה. הוא אחד מאותם נערים העוברים על פני בדרכי לעבודה, שכן אני גר לא רחוק מבית הספר הזה, ולעתים אני מקצר דרך חצר בית הספר לרחוב הראשי, רחוב אחוזה. והנה פתאום, באמצע השלווה הפסימית של חיי עורך מוסף לספרות, המתהלך בעולם כראוי לתפקידו בהרגשה שעתיד הספרות והתרבות נחרץ; באמצע הפסימיות הזאת - הפתעה! חבילת שירים, שלמראית עין כתב אותם יצור כלאיים שנולד ללאה גולדברג, שלונסקי, אלתרמן ודורי מנור, כלומר שירים כתובים בטכניקה מוקפדת של חריזה ומשקל ושליטה צורנית. אך תוכם של השירים כל-כולה עכשווית: זו שיגרת החולין של צעיר פרברים שבין רעננה לכפר סבא, המנסה למצוא פשר בסתמיותו של אותו רחוב ראשי, אחוזה, ולחרוז אותו עם "מוזה", ואת כפר סבא עם "מתכסה בה", ואת סניף הפיצה המקומי דומינו'ס, עם "אין מנוס".

השירים הארס-פואטיים שבחבילת ההפתעה הזאת שנחתה על שולחני בשבוע שעבר - אלה המשקפים את לבטי המשורר בעת כתיבת שירו - עשויים היו להיראות מעושים או מוכרים לעייפה. אך גם בהם יש עניין, בעצם המחשבה שייתכן עדיין, בעידן השטויות הממוחשבות, שצעיר בן שש עשרה וחצי יישב בחדרו בלילה, מול דף לבן, וימחיז לעצמו את עצמו בדמות המשוררים הסימבוליסטיים הגדולים כסטפן מלארמה או פול ואלרי מול הדף הריק. עור עור רועי, עור עור דבר שיר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו