בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מחוגי השעון נעצרו ברגע הנוכחי

הרומאן "בין המערכות" נכתב מתוך תחושת הסכנה האישית של אובדן השפיות והחשש הקולקטיבי מפני אובדנה של בריטניה. לכן ניחנה יצירתה האחרונה של וירג'יניה וולף באיכות של סיכום - אירוני, פארודי, אך בה בעת רציני וכאוב של התרבות האנגלית

תגובות

בין המערכות, מאת וירג'יניה וולף, תירגמה מאנגלית שרון פרמינגר, פן הוצאה לאור, ספרי חמד, ידיעות אחרונות, 2011, 174 עמודים

התזמון של כתיבת "בין המערכות" - השנים 1938-1941 - מהותי לקריאת הרומאן האחרון של וירג'יניה וולף. שני צירי זמן דרמטיים צרובים בטקסט הזה, הרואה עתה שוב אור בעברית בתרגום קשוב, יפה וזורם (אם כי במהדורה הבאה רצוי לתקן את הטעות "אנגליה המעתירה", עמ' 72). תרגום קודם של הרומאן, מעשה ידי אהרן אמיר, ראה אור לפני שלושים שנה, אך למרבה הצער לא היה מפסגות יצירתו התרגומית.

ציר זמן אחד הוא ביוגרפי ואישי מאוד, והציר השני לאומי וגלובלי. במישור הפרטי-הביוגרפי מרחפת מעל קוראי הרומאן ידיעת דבר דיכאונה הגובר והתערערותה הנפשית של וולף, שהובילו להתאבדותה בנהר אוס ב-28 במארס 1941, בזמן העבודה על תיקוני הטיוטה של "בין המערכות" (המכתב המפורסם שהשאירה ללנארד וולף נפתח במלים: "יקירי, אני חשה בוודאות שאני משתגעת שוב"). במישור הקולקטיבי נוכחת בספר האימה שמעוררת מלחמת העולם השנייה והחשש, ההופך קונקרטי מרגע לרגע, מפני פלישה גרמנית לבריטניה. הפחד הזה ניכר ברומאן באופן מוסווה, אך בא לידי ביטוי ישיר ומפורש ביומניה של וולף מן השנתיים האחרונות לחייה (כפי שאפשר ללמוד מן הכרך "חירות של רגע" - מבחר מקוצר בן 700 עמודים בלבד מתוך כמה אלפי העמודים של היומנים המלאים שכתבה וולף בין 1915 ל-1941, שראה אור השנה בעברית ב"כתר" בתרגום מצוין של אלינוער ברגר).

הגיבורים של "בין המערכות" נטועים עדיין ב"רגע שלפני": הסצינה מתרחשת בבית אחוזה כפרית אי שם באנגליה בחודש יוני 1939 ומתמקדת במופע השנתי שמעלים אנשי הכפר - מעין מחזה, או מחזמר, היסטורי - בגינת האחוזה. הצופים במופע, הכוללים את בעלי הבית, אורחיהם ואנשי הכפר, מצויים "בין המערכות": הם מעירים הערות על ההצגה ועל ענייני דיומא, לוגמים תה, מלהגים, מרכלים ומפיקים דיאלוגים שגדולתם ועומקם נעוצים דווקא בטריוויאליות השטוחה שלהם. וולף מפליאה להמחיש באמצעות הדיאלוגים וקריאות הביניים הללו את האופי האנגלי הטיפוסי של בני המעמדות השונים ואת הרגע המסוים והדרמטי בהיסטוריה העולמית שבו ממוקמות הדמויות.

ה"מערכות" עצמן הן פרקי המחזה הכפרי החובבני, פרי עטה של הבימאית, מיס לה-טרוב, המעלה מן האוב פרקים נבחרים בתולדות התרבות האנגלית: במערכה הראשונה מגלמת ילדה את דמותה של אנגליה הצעירה בשחר ההיסטוריה שלה; המערכות הבאות מציגות סצינה אליזבתנית, פארודיה על קומדיה רומנטית מתקופת הרסטורציה, דיאלוגים מהתקופה הוויקטוריאנית ובמרכזם שוטר המכוון את התנועה בהייד פארק קורנר, ובתמונת הסיום - ההווה. המערכות משקפות, אם כן, לצופים דרמטיזציה אירונית בחלקה, סנטימנטלית בחלקה, של עצמם כקולקטיב בהתהוות.

ברומאן של וולף מתערבבים זה בזה שני המישורים הנבדלים-לכאורה של הפרטי והציבורי. למרות הנימה הסאטירית, המשועשעת והקלילה השולטת בחלקים נרחבים של הספר הלא-ארוך הזה, מדי פעם מבצבצת מתוכו אימה שאין להתכחש לה. האיום הכפול המרחף מעל המחברת - הסכנה האישית של אובדן השפיות והחשש הקולקטיבי מפני אובדנה של בריטניה - מתחבר לאימה אחת גורפת של אובדן זהות. משום כך ניחנה יצירתה האחרונה של וולף באיכות של סיכום - אירוני, פארודי, אך בה בעת רציני וכאוב - לאו דווקא של יצירתה שלה, כי אם של התרבות האנגלית כולה. מן הספר הזה נושבת רוח של פרידה, והוא מעין קינה נוסטלגית על כל מה שמכונן את הזהות האנגלית, רגע קצר לפני שתהיה זו למרמס תחת מגפי הנאצים.

האלגיה ההומוריסטית למחצה והאבלה למחצה של וולף על התרבות האנגלית חושפת מידה מפתיעה של פטריוטיזם בספרה האחרון. וולף, שסלדה מן הפטריוטיות וראתה בה (כמו בכוחנות הפטריארכלית) שלוחה של הפאשיזם, מתרפקת כאן על התרבות והמסורת של ארצה ונאחזת בהן לפני שתאבדנה לה לעד. חלק ניכר מן המתח של הקריאה ב"בין המערכות" - כמו גם ביומניה המרתקים של וולף משנים אלה, המתארים בין השאר את הפצצת ביתה בלונדון בזמן הבליץ ואת קריסתן הלא-תיאמן של מדינות אירופה בזו אחר זו - נובע מן האירוניה הדרמטית שיוצרים פערי הידע בין הקוראים לכותבת. ב-1940 וולף איננה יודעת עדיין כי בריטניה ו"התרבות האנגלית" לא תוכרענה במלחמת העולם השנייה. ואולם יש דבר נוסף שהיא אינה יודעת: ברור לכל מי שקורא את היומן, כי למרות הערעור הנפשי הכבד שעתיד היה לנחות עליה מיד עם השלמת הטיוטה המלאה הראשונה של "בין המערכות", בעת הכתיבה לא ידעה עדיין שמי שיוכרע במאבק בקרוב מאוד, מי שיאבד ויהיה לאין בתוך חודשים ספורים, זו היא עצמה.

"בין המערכות" הוא הרומאן הפוליטי ביותר של וירג'יניה וולף. בחייה אמנם הואשמה לא אחת כי כתיבתה הספרותית איננה פוליטית; לנארד וולף עצמו נתן לכך אישור בלי משים, כאשר הכריז כי אשתו היא האדם הא-פוליטי ביותר עלי אדמות. ואולם לאחר מותה, ובעיקר בעשורים האחרונים, גברה ההכרה במרכזיות הממד הפוליטי והחברתי ביצירתה, שיש הטוענים כי אינו נופל בעומקו מהישגיה בייצוג הסובייקטיביות הפרטית. הפוליטיות של כתיבתה הבדיונית של וולף אינה נעוצה אך ורק בפמיניזם שלה, כי אם גם בהתנגדותה לפאשיזם; וולף סולדת מפטריארכליות הן במרחב הביתי, המשפחתי והחברתי והן בזה הלאומי והבינלאומי.

באפריל 1938 כתבה וירג'יניה וולף ביומנה (בקטע שאינו מופיע ב"חירות של רגע", אך כמו קטעים רבים אחרים הנוגעים לעבודתה הספרותית כלול בקובץ "יומנה של סופרת" שערך לנארד ב-1954), כי ברומאן הבא שלה - זה שעתידה היתה לקרוא לו בסופו של דבר "בין המערכות" - בכוונתה לכתוב על הרבים ולא על היחיד, דהיינו "לדחות את ה-I ולהחליפו ב-we". דומה, עם זאת, כי אפילו ברגע הפוליטי ביותר בקריירה הספרותית שלה לוקחת וולף את הקולקטיבי אל המרחב האישי והפרטי; היא מדמה את הקהילה שבה היא עוסקת לתודעה של גוף יחיד, הנאבק לכונן ולשמר את זהותו האינדיבידואלית. ייתכן שזו הדרך היחידה שבה יכולה וולף להבין, לדמיין ולנסח קולקטיביות; אפשר גם שראיית אותם "we" כגוף יחיד היא אמצעי להתמודד עם אימת הפירוק.

מיהו או מהו, אם כן, הסובייקט של "בין המערכות"? שהרי כוחה הסגולי של וולף, גם ברומאן הזה, הוא בייצוג זרם התודעה הפרטי - על נזילותו, עומקו וחמקמקותו. במקרה זה, שלא כמו בכל יצירותיה הקודמות, הסובייקט שבמרכז אינו דמות או "אדם", כי אם קונסטרוקט של אנגליה, או האידיאה של האנגליות. הדמויות ותודעתן אינן אלא אברים ופיסות המרכיבים את ההווה של אותה אנגליות, שחלק מהותי ממנה - עברה - מוצג במחזה של מיס לה-טרוב. המחזה מציג את עברו של הסובייקט שבמרכז הספר, שהוא הקהילה האנגלית של זמן ההווה, 1939, הצופה בדרמטיזציה של ההיסטוריה של עצמו רגע לפני שיוכחד.

אלא שמדובר בסובייקט מפורק. מבחינה זו, ואף שניכרים ברומאן טביעת ידה וסגנונה המובהקים של וולף, "בין המערכות" שונה משאר יצירותיה. יותר מהיותו מודרניסטי, זה טקסט פוסט-מודרניסטי הממוטט כל אשליה של סובייקטיביות עקבית, המשויכת לתודעה קוהרנטית בעלת מרכז פנימי. ביומנה תיארה וולף את כתיבת "בין המערכות" - לפחות ברגע מסוים אחד - כך: "אני משחקת במלים". ואכן, התודעה המתחלפת של הדמויות היא ריבוי של ציטטות, השאובות מתרבות גבוהה ומתרבות נמוכה, ממלודרמות סנטימנטליות וממחזות שייקספיריים, מקלישאות נבובות וקיטש מלודרמטי לצד פסוקי שירה של לורד ביירון, מלווים בקטעי ידיעות מעמודי הפלילים של ה"טיימס". הסובייקט היחיד והסובייקט הקולקטיבי הם היינו הך; הסובייקט ה"פרטי" אינו מכונן את התרבות אלא משחזר ומשעתק אותה, ואינו יותר מתוצר לוואי שלה.

"בין המערכות" מציג, אם כן, קהילה אנגלית טיפוסית שהיא גילום של הקולקטיב הלאומי, אך עושה זאת תוך הפיכת הקבוצה לסובייקט בעל תודעה וגוף. מאמציו של הסובייקט הזה לכונן את זהותו מתוארים באופן מטאפורי כתהליך פסיכולוגי הכרוך - ממש כמו ב"שלב הראי" של לאקאן - בהתבוננות במראה. ואכן, ההתבוננות בראי מכוננת את רגע השיא של הספר, כאשר המערכות של המחזה של לה-טרוב מתלכדות עם מה שקורה ביניהן - כלומר, כאשר ההיסטוריה מגיעה לזמן הווה: "מחוגי השעון נעצרו ברגע הנוכחי. זה העכשיו. אנחנו עצמנו" (עמ' 149). בקהל, כמו אולי גם בגבם של הקוראים, עוברת צמרמורת.

בעוד הראי של לאקאן מעניק לתינוק אשליה של יציבות, היוצרת פער תמידי בין תחושותיו הסובייקטיביות המקוטעות וחסרות השליטה לבין הדימוי הוויזואלי של מראה גופו השלם והיציב הנשקף אליו, אצל וולף מתרחש תהליך הפוך. הראי שמציבה מיס לה-טרוב על הבימה הוא שבור, מתנודד ומתעתע, וההשתקפות בו רק נוטלת מן המתבונן את מעט הממשות שעוד נותרה לו: "הנה אף... הנה

חצאית... ואחר כך רק מכנסיים... עכשיו אולי פנים... אנחנו עצמנו? איזו אכזריות. לתפוס אותנו כפי שאנחנו, לפני שהספקנו לעטות... ורק בחלקים... זה מה שמעוות כל כך ומשבש, וממש לא הוגן. קוצרות, קוצצות, קוטפות וטורפות, כך התרוצצו המראות, הבזיקו, חשפו. אנשים בשורות האחרונות קמו כדי לראות את השעשוע. והתיישבו בחזרה, נלכדו בעצמם... איזה מופע נורא!" (עמ' 148. הקטיעות במקור).

ההשתקפות המשונה הזאת מגלמת את שיאם הרעוע-במתכוון של המחזה (של לה-טרוב) ושל הרומאן (של וולף) כאחד. העצמי עובר כאן פירוק אחר פירוק - ראשית, בהיותו אך ורק חלקיק של קולקטיב; שנית, בהיות הקולקטיב הזה עצמו שברירי וחסר מרכז; שלישית, בסדרת דימויים המעניקים לסובייקט/ים שברומאן איכות נזילה של השתקפות מתעתעת גרידא. הרומאן רווי לא רק בדימויים של התבוננות בראי שבור ומתנודד, אלא גם של קולות הנישאים ברוח ואינם נשמעים, של סדרת תקלות טכניות החושפות את מגבלותיה של ההצגה, ובעיקר, של טקסטואליות המהווה תחליף לממשות.

ובכל זאת, אולי משום שזה הרגע הפטריוטי ביותר בקריירה הספרותית שלה, בוראת כאן וולף גם פוטנציאל של אחדות. אפשרות החיבור הנובע מתוך הפירוק מגולמת במוטו השב ונשמע מתוך הגרמופון בהפסקות שבין המערכות במחזה: Dispersed are we. דווקא הפזמון החוזר הזה לא תורגם כהלכה; הנוסח העברי "עתה נתפזר" אינו ממחיש את הכפילות שיוצר השימוש בגוף ראשון רבים, are we, מצד אחד, לבין משמעות הפועל - disperse להתפצל, להתפרק ולהתפזר בכיוונים שונים - המופיע במקור בהווה מתמשך. דהיינו, "פזורים אנו" כמצב קיומי קולקטיבי. הפזמון החוזר הזה משחזר את הציטטה שמשמיע מר ראמזי ב"באל המגדלור" (1927) שוב ושוב, כאשר הוא ממלמל באופן כפייתי את השורה We perished each alone, מתוך שירו של ויליאם קאופר The Castaway - צירוף שגם בו מהדהד משחק השוזר את ה"לבד" וה"ביחד" לבלי התר. אנחנו גווענו, כל אחד ואחד לעצמו; כולנו אבדנו, איש איש לבדו. ושוב, כאן, ב"בין המערכות", אנחנו מופצים לכל רוח ונפרדים זה מזה, אך צורת גוף ראשון רבים של המלה we מאחדת אותנו בעצם היותנו כה מפורקים.

הפירוק הוא המאפשר בנייה מחדש של הקולקטיב הלאומי, במעין גירסה אנטי-פאשיסטית של פטריוטיות, שוולף מנסחת אותה כאן כאחדות לאומית=קהילתית המושתתת על נקודת מבט אירונית ועל מתן מקום ל"חורים" ולריבוי פלורליסטי. גלריית הדמויות שהיא מציגה על הבימה ומחוצה לה יוצרת מצבור של זהויות נבדלות ושלל חריגויות, נזילויות ושוני אינדיבידואלי. מה שממחיש זאת יותר מכל הוא, אולי, האפיון של מחברת ה"מערכות" עצמה, מיס לה-טרוב, שלצד היותה דמות נלעגת מעט (ללא ספק, דיוקן עצמי פארודי ומודע-לעצמו של מחברת הרומאן) יש בה גם משהו הרואי.

קטעים מן המחזה הכפרי של לה-טרוב, אגב, נלקחו מטיוטה למחזה בחרוזים על תולדות הספרות האנגלית שהחלה וולף לכתוב זמן מה לפני כן. מיס לה-טרוב, עם היותה גורם מאחד ומקנה זהות (כשהיא לוחשת לשחקנית המגלמת את אנגליה הצעירה את מלותיה מירכתי הבימה, למשל), היא בכל זאת סמל של שונות: "אך מהיכן צצה? עם שם כזה יש לשער שלא היתה אנגליה טהורה. מאיי התעלה אולי? עיניה וגם משהו נוסף שהיה בה עוררו בגברת בינגהם חשד שדם רוסי זורם בעורקיה. ?העיניים השקועות האלה; הלסת הרבועה הזאת' הזכירו לה - אף על פי שלא ביקרה ברוסיה - את הטטרים. על פי השמועה היתה לה חנות תה בווינצ'סטר; שכשלה. פעם היתה שחקנית. שכשלה. היא קנתה בקתה בת ארבעה חדרים וחלקה אותה עם שחקנית. הן רבו. למעשה, מעט מאוד היה ידוע על אודותיה. כלפי חוץ היתה שחומה, חסונה ומוצקה; צעדה בשדות במעיל גלימה; לפעמים עם סיגריה בפה; לא פעם עם שוט ביד; והשתמשה בשפה בוטה למדי - אם כך, אולי היא לא בדיוק גברת?" (עמ' 50-51).

מכל בחינה כמעט, אם כן, מסומנת "מיס מה-שמה" (כפי שמכנים אותה הכפריים לא אחת) כזרה: במוצאה האתני ובהתנהגותה החברתית, בנטייתה המינית, בתפישתה המגדרית, בקריירה שלה כאמנית. כזרה-קרובה, רק היא - ועמה וולף - מסוגלת להעניק לקולקטיב שסביבה אישור אחרון, מבט חיצוני-פנימי לפני פרידה, המגדיר בעבור הסובייקט הלאומי את זהותו השברירית, הפרגמנטרית אך גם העמוקה ביותר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו