בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרלודים | כרטיס כניסה שעוצב בקפידה אל גן השעשועים של היופי

בין שאהיה אמת ובין שאהיה שקר, אומר היופי, מהותי לא תיפגע. הרהור על ספרו של אומברטו אקו ועל שיר של טוביה ריבנר

תגובות

תולדות היופי, מאת אומברטו אקו, תירגם מאיטלקית אריה אוריאל, ייעוץ אמנותי ד"ר שרה לוטן, כנרת זמורה-ביתן, 2011, 440 עמודים

חיבור שכותרתו "תולדות היופי" יכול להיות אפוס רב השראה ורב כרכים, אך גם אודיסיאה של רישום, רשימה או התרשמות יחידים. כל חיבור העוסק בתחום זה חייב, כמדומה, לשמר משהו מן האיזון בין הנשימה הארוכה למבט הממוקד.

בספרו של אומברטו אקו, "תולדות היופי", יש משהו משני פניו של דיון כמעט בלתי אפשרי זה; אקו פורש לעיני קוראיו כרוניקה עשירה שראשיתה בעולם הקלאסי ואחריתה בימי חרושת התרבות - מעין נרטיב היסטורי של התפתחות ה"יופי" לאורך השנים - אך הוא מקפיד לשבץ בכל פרק ופרק טעימות מעוררות תיאבון מן הטקסטים שאליהם הוא מתייחס. פרט לסקירתו של אקו תימצא כאן גם - ואולי בעיקר - אנתולוגיה מופלאה של ציורים, שהדפדוף בין דפיה משיב לאלבום התמונות הנוסטלגי משהו מכבודו האבוד.

נרטיב היסטורי מן הסוג המוצע כאן לא יכול להיות אלא גירסה פרטית, ובמידה מסוימת גם קלישאית, למשהו שה"נרטיביות" זרה לו. אמנם אין קלישאות בממלכתו של היופי; כל דבר - הטוב, הרע, המוסרי, המפלצתי, הטבעי, הלא טבעי, המלנכולי ואפילו המכוער - נחשב בזמן ובתקופה מסוימים ל"יפה", אך אין פירוש הדבר כי את ה-Sitz im Leben של היופי, אותו "מושב בחיים" שלו, אפשר להציב על סקאלה תקופתית, התפתחותית ולינארית, בדומה לשורת אגרטלים או למסדר פורצלנים. "מושב בחיים" מעין זה אינו אלא תולדות שיפוטו האסתטי של אדם מסוים, שבעצמו אינו אלא "מושבן בחיים" של יישויות רבות וסותרות.

אנציקלופדיות, סיפורי נוסעים, ספרי חיות, חיבורים אנטומיים ואוספי חפצים מסוגים שונים, שייכים כולם לאותם דברי ימים משונים של היופי, הנעים תדיר בין רצינותה של הפרשנות האלגורית לקלות הראש של הפרשנות המדעית. חיקויו של הטבע על פי כללים מקובלים וחיקויו של המדע על פי כללים מיסטיים נפוצים, יוצרים שלא היו אלא חקיינים וחקיינים שיצרו דברים חדשים לחלוטין, הכרת העולם הנראה לעין והפיכת העולם הנראה לאין - כל אלה אינם שלבים היסטוריים בהתפתחות ה"יופי", אלא תחנות מעבר במסלולים הנפתלים שמכיל עולמו התודעתי של אדם אחד.

מהם ביטוייו של "מסלול" זה אצל אקו? ספר זה אינו משיב על כך תשובה ברורה. במובן מסוים, זה מקור חנו; יותר מתיאוריה חמורה ושיטתית או מווידוי אישי גלוי או סמוי, ספר זה הוא, בפשטות, כרטיס כניסה שעוצב בקפידה אל גן השעשועים של היופי. ככזה, הוא מזמין את קוראיו להציע אלטרנטיבה משלהם - בדיונית, מדעית או שילוב רב קסם של השתיים - למה שהוצג בספר באורח תמציתי ופסקני.

"כל יופי הזה", כתב טוביה ריבנר בשירו "הזקן והיופי", "איזה יופי / איזה יופי לעמוד מול / כל היופי הזה". דיון רציני בתולדות היופי לא יוכל להימלט מנקודת המוצא הזאת, שיש שיאמרו שלא התקיימה אלא לאחר בואה של המלה "סובייקט" לעולם, ויש שיתעקשו כי התקיימה מאז היות ה"סובייקטים": עמידתו של אדם מול משהו הרומז לו כי פתח מפתחיו ממתין רק לו, ולבסוף סוגר באדישות את הפתח. "איזה יופי לחיות" - כך נחתם שירו של ריבנר - למרות / למרות כל / זה / כל היופי הזה / למרות למרות / מה / כל / זה // אומר היופי: // אני אני / אהיה אשר אהיה".

לשאלה הנצחית - האם קיים "יש" אבסולוטי כלשהו ושמו "יופי" מעבר ל"כל זה", מעבר לנראה - נוספה מאז המאה העשרים הקביעה הנחרצת "כל זה", כלומר כל שאירע וסתם את הגולל על העולם כפי שהכרנוהו. זה, ככל הנראה, החותם ההיסטורי הבלתי נמנע שנטבע בדרכונו האסתטי של האדם המודרני. אף שאת תולדות היופי אי אפשר לכלוא בכלוב ההגדרה התקופתית, ואף שזה המתבונן ביופי נקרע תמיד בין שני חלקי המשוואה הפשוטה "אני אני", דומה שאחרי "כל זה" - אחרי זוועות המאה העשרים - נפערה בגן השעשועים של היופי תהום שלא ימלאוה.

דווקא לנוכח הכרה זו, האמורה להכות בקורא בן זמננו, מרתקות השורות החותמות את שירו של ריבנר: "אומר היופי: // אני אני / אהיה אשר אהיה". הפסוק "אהיה אשר אהיה" (שמות ג, יד) מקבל כאן מובן אירוני, שכן לא האלוהים הוא שמצהיר על נצחיותו אלא ה"יופי". למעשה, אין כל רמז בשיר העשוי לקשור את היופי הזה לאמת המוחלטת, לאלוהות כלשהי או לכל יישות אחרת החורגת מתחום שיפוטה של האידיאה האסתטית הטהורה. בה בעת, משוואה טאוטולוגית זאת - "אהיה אשר אהיה" - אינה מציגה מצב לימינלי טעון ונפיץ, אלא מתפרשת כאחדותו ההרמונית של הפרדוקס. בין שאהיה אמת ובין שאהיה שקר, אומר היופי, מהותי לא תיפגע.

דומה שזו המסקנה האמורה לחתום כל דיון בתולדות היופי; ההכרה כי דברי ימיו של בן אנוש זרים לחלוטין למהותו הסטטית של מה שהיה ויהיה יפה לעד - מעצם היותו יפה. אחת הדרכים המעניינות להתמודד עם קביעה בלתי מספקת זו היא לספר מחדש את סיפור תולדותיו של היופי; להפוך את "כל היופי הזה" לסיפור. ואף שנתיביו של סיפור זה פתוחים ומייחלים להיכתב ולהיקרא, שלוש מלותיו האחרונות ידועות מראש: "אהיה אשר אהיה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו