בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בכל לילה נברא עולם

ג'ון סטיינבק הבין שיש יופי עז, אפילו שגב, באופן שבו החברה פועלת. לכן, להצגה בכתב של תנועת ההגירה למערב אמריקה יש ערך ספרותי רב

תגובות

ענבי זעם, מאת ג'ון סטיינבק, תירגם מאנגלית גרשון גירון, הוצאת ידיעות ספרים, 2011, 621 עמודים

לפעמים אני עסוק בשאלת הקשר בין סוציולוגיה לספרות. הרי הספרות היא מוסד חברתי; כלומר, סופרים, אנשי הוצאה לאור וקוראים נמצאים באינטראקציה חברתית שאפשר לנתח בכלים סוציולוגיים. הגישה הזאת יכולה אמנם לטשטש את הייחודי לספרות; אבל "ענבי זעם" של ג'ון סטיינבק הוא רומאן שבו לראייה הסוציולוגית יש חלק בלתי נפרד מהטקסט. אחד הכוחות המרכזיים המניעים את הרומאן הזה ונותנים לו ערך ספרותי הוא הדמיון הסוציולוגי.

צ'רלס רייט מילס תבע את המושג "דמיון סוציולוגי" והגדיר אותו כתכונה המאפשרת לנתח מצבים ובעיות מנקודת מבט של כוחות חברתיים חיצוניים (ולא במושגי מוסר אישי או פסיכולוגיה). רומאנים - ספרותיים ורבי-מכר כאחד - עוסקים בדרך כלל בגיבורים כפרטים. גם אם לחייהם יש הקשר חברתי-היסטורי, העניין והכוח הפעיל הוא באינדיבידואל. הלחץ הזה כפול בארצות הברית, שבה לאינדיבידואליזם יש מקום מרכזי במערך האידיאולוגי. לכן, מרשים לגלות עד כמה סטיינבק מבסס את יצירתו בדמיון החברתי, בעודו נלחם בנטייה של סוגת הרומאן ושל החברה האמריקאית לספר סיפורים מנקודת מבט אישית בלבד.

הכוח המניע את העלילה, הכוח המשלח את הדמויות המרכזיות, משפחת ג'אוד מאוקלהומה, אל המסע מערבה לקליפורניה, הוא חיצוני במובהק. הבנק, מוסד המתואר כמפלצת לא אנושית שגוזלת כוח אפילו מעובדיו ומבעליו, מגרש את המשפחה מאדמותיה הדלות גם כך. פרסום מניפולטיבי גורם למשפחת ג'אוד להאמין כי בקליפורניה ימצאו עבודה בשפע ושם אף יוכלו לרכוש לעצמם מעט אדמה ולשוב לחיי החקלאות שהכירו באוקלהומה.

המסע בעצם כופה על משפחת ג'אוד, ובמיוחד על טום, אחד הבנים שזה מקרוב חזר מריצוי עונש על הריגה, ללמוד מהר איך להסתדר בדרכים כמהגרי עבודה. סטיינבק, שבעצמו יצא לעבודת שדה עם נוודי העבודה כדי לכתוב את הספר, שם את משפחת ג'אוד בתפקיד האנתרופולוג המעוניין ללמוד חוקי חברה בלתי מוכרת. טום ומשפחתו לא נעשים כמובן חוקרי תרבות לשם שמים, אלא לשם הישרדות. הדחף לחיות נותן דחיפות ומתח לעבודת המחקר, כפי שהסקרנות האינטלקטואלית מעניקה תכונות אלו לעבודותיהם של האנתרופולוגים והסוציולוגים.

בני משפחת ג'ואד שואלים, מראיינים ממש, את אלו שיש להם יותר ניסיון - תחילה את העובדים שהתייאשו מקליפורניה והחליטו לחזור, ומאוחר יותר את אחיהם לצרה במחנות העובדים. הם מוכרחים לגלות איך החברה הזאת מתנהלת. אבל לא רק טום הופך סוציולוג לעת מצוא, אלא גם העובדים האחרים. משפחת ג'אוד מקשיבה לתיאוריות החברתיות-הכלכליות של עמיתיהם. לדוגמה, השאלה מדוע החקלאים מפרסמים דרישה לאלפי עובדים כאשר הם זקוקים רק למאות. כך מספר למשפחה אחד ממאוכזבי קליפורניה:

"נגיד שהוא (=חקלאי או מנהל עבודה) זקוק למאתיים עובדים, אז הוא קובע עם חמש מאות, והם מספרים לאחרים, וכשאתה מגיע למקום, יש שם אלף איש. הברנש הזה מודיע: ?אני משלם עשרים סנט לשעה'. ובערך חצי מהאנשים מסתלקים. אבל נותרו שם חמש מאות אנשים רעבים כל כך עד שהם לעבוד בשביל פרוסת לחם.... עכשיו אתה מבין? ככל שהוא משיג יותר כוח אדם, וככל שהם רעבים יותר, כך הוא משלם פחות" (עמ' 255).

כך, בלשון ישירה ועממית, אותו מהגר שחלומותיו נגוזו מסביר לגברים במשפחה, וכמובן גם לקורא, את חוקי ההיצע והביקוש, ואת התוצאות המזוויעות של יישום חסר מעצורים של חוקי הקפיטליזם על שוק העבודה. גם טום, שאם יש גיבור יחיד לספר הרי זה הוא, מתחיל ליצור ראייה סוציולוגית על המצב של מהגרי העבודה. היכולת שלו לראות את חבריו כחלק ממערכת חברתית, וככאלה שיכולים ליצור מוסדות משל עצמם כדי לשפר את מקומם במערכת המעוותת, וגם ההסתכלות הסוציולוגית החדה, לא פחות מההארה הרוחנית שאולי הוא זוכה בה - כל זה שולח את טום להיות פעיל למען זכויות עובדים ומארגן שביתות.

אבל הדמיון הסוציולוגי לא רק משחק תפקיד בהישרדות הדמויות ובהתפתחותן המוסרית; צורת החשיבה הזאת קריטית לרובד האסתטי של הרומאן. סטיינבק הבין שיש יופי עז, נשגבות אפילו, באופן שבו החברה פועלת. ולהצגה בכתב של תנועת עם-רב יש ערך ספרותי.

רגישות סוציו-אסתטתית זו מתבטאת בצורה הבולטת ביותר בפרקי הביניים בתיאורה של משפחת ג'אוד. דווקא פרקים קצרים אלו, שאולי מציקים לקוראים מסוימים מפני שאינם מקדמים את העלילה, עניינו אותי ביותר. באחרית הדבר מאירת העיניים לספר, מייקל מאייר, שמתעניין יותר בפן המוסרי-הרוחני של הרומאן, כותב שהם משמשים "להציב את משפחת ג'אוד הבדיונית בהקשר ההיסטורי של המון המהגרים" (עמ' 612). בעיני, פרקים אלו הם הרבה יותר מהקשר לעלילת הספר הפרטית. הם המקום שבו סטיינבק גורם לקוראים להרגיש את כוחו האסתטי של המבט החברתי. פרק 17 מראה זאת במובהק. אצטט משפטים נבחרים מתחילת הפרק:

"מכוניות עם הנוודים (כך!) זחלו מן הדרכים הצדדיות אל הכביש הראשי הגדול, חוצה היבשת, ויצאו בדרך המהגרים מערבה. בשעות היום הם נמלטו כחרקים מערבה; ועד שירד עליהם הלילה, הם התגודדו כחרקים סמוך למחסה ולמקור מים... בערב אירע דבר מוזר: עשרים המשפחות היו לאחת, הילדים היו ילדי כולם. אובדן הבית היה לאובדן אחד, ותור הזהב במערב היה לחלום אחד... בכל לילה נברא עולם, על כל מרכיביו... בכל לילה נוצרו מערכות יחסים שהיו עולם ומלאו; ובכל בוקר פורק כאוהל קרקס... בהדרגה (המשפחות) קנו לעצמן את מיומנויות בניין העולמות. המנהיגים צצו, החוקים נחקקו, ובעקבותיהם התפתחו קודי התנהגות. ובעוד העולמות נעים מערבה הם היו מושלמים יותר ומרכיביהם השתפרו, מאחר שבנאיהם היו מנוסים יותר בבניינם" (עמ' 1-260).

מצער כמובן שמשפחות רבות נעקרו מדרך החיים שהכירו ונאלצו לנוע בתנאים קשים. אבל יש משהו יפה, מרגש ומרומם רוח, ביכולת שלהם לנוע כקבוצה; ההשוואה לחרקים אינה משפילה אלא נשגבת. יש משהו יפה בכוח לבנות עולמות חברתיים כמעט יש מאין, גם אם אינן מושלמים, ובתחושת שותפות הגורל והאחדות שמאפיינת אותם.

פרקי הביניים של סטיינבק מוצאים את השירה שבהמונים, את השירה שבתנועה חברתית גדולה. שירה זו מוצאת ביטוי גם במוסיקת העם האמריקאית, שכמה משיריה הידועים ביותר נוצרו באותן שנים של כתיבת "ענבי זעם". סטיינבק לא מתעלם מהמוסיקה העממית הזאת, והוא משלב אותה ברומאן (גם המוסיקאים לא נשארו אדישים ל"ענבי זעם"; ברוס ספרינסטין כתב את "רוחו של טום ג'ואד").

היופי שבנדידת העם הזאת, לא פחות מהחובה המוסרית של סטיינבק ביחס אליה, הוא הצידוק לרומאן, שיצא עכשיו לאור בתרגום יעיל. קיימים שני תרגומים קודמים לספר: אחד משנות הארבעים (ספריית פועלים) ואחר, של תמר עמית (זמורה, ביתן, 1988). הסיפור של חברת מהגרי העבודה, כקבוצה חברתית, תורם כמה מהרגעים היפים בספר, גם אם הם אינם משתווים לרגע החסד הפרטי, המוצנע ממש, בתמונה הסוגרת את הרומאן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו