בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אני כבר הייתי פעם אחד מהאנשים האלה

הסופר הצעיר ז'וזה לואיז פיישוטו מצליח להפיק מוסיקה כמעט-מקראית מהפסנתר הישן של הספרות הפורטוגלית

תגובות

בית קברות לפסנתרים, מאת ז'וזה לואיז פיישוטו, תירגמה מפורטוגלית אראלה לרר, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2011, 256 עמודים

ז'וזה לואיש פיישוטו הפורטוגלי הוא סופר צעיר, יליד 1974, הכותב פרוזה, שירה ומחזות וכבר הספיק לזכות בפרס הספרותי על שם סאראמאגו בזכות הרומאן שלו "אף לא מבט". הוא מן הבולטים בסופרים בני הדור הצעיר שלאחר סאראמאגו האגדי.

הרומאן הלירי "בית קברות לפסנתרים" הוא יצירה מוסיקלית רב-קולית, שקשה להבחין בה בין קול אחד למשנהו; קולות של מי שכבר מתו, וקולות של מי שחיים עדיין. כולם נמזגים זה בזה כגוף אחד, בנאמנות למוטו השני שמביא הסופר בפתח הרומאן, מן הבשורה על פי יוחנן: "אולם לא לבד בעד-אלה אנוכי מעתיר לך כי אם גם בעד המאמינים בי על פי דברים: למען יהיו כולם אחד, כאשר אתה אבי, בי אתה ואני בך, והיו גם המה בנו, למען יאמין העולם כי אתה שלחתני".

המוטו הראשון של פיישוטו מובא מתוך ספרו של קאזואו אישיגורו "כשהיינו יתומים" (הספרייה החדשה, הקיבוץ המאוחד, תירגם מאיר ויזלטיר), ונאמר שם "אך אשר לאנשים כמונו, גורלנו הוא לעמוד נוכח פני העולם כיתומים, לרדוף במשך שנים ארוכות אחר צללי הורים שנגוזו". אלמלא כן נאמר בהמשך: "לא יותן לנו מנוח".

יש איפוא שני ציוויים שהספר הזה מנסה לקיים באחד, רדיפה אחר צללי ההורים והחייאתם והשילוב שלהם זה בזה כדי שיהיו אחד, מה שמבטיח באופן מושלם את ההמשכיות והאחדות. ההכרעה היא שנותנת לרומאן את המבנה הייחודי שלו, שאינו לגמרי עקבי, את המשפטים המפורקים פה ושם, את המעברים החריפים בין זמן לזמן ובין דובר לדובר. יחד הם יוצרים מבנה מוסיקלי לירי, מעין אלגיה המתגלמת באופן מטאפורי במחסן של הפסנתרים המקולקלים, שאין להם דורש בירכתי הנגרייה משפחת לאזרו, שבניה היו מומחים בעבר לתיקון פסנתרים ובהווה הם מייצרים דלתות וחלונות.

כותרת המשנה של הספר היא "רסורקטוריס" כלומר: אל הקמים לתחייה, ומכאן הבחירה בשם היהודי של המשפחה לאזרו, שהרי לזרוס הוקם לתחייה על ידי ישוע. אבל זה היה גם שמה של דמות היסטורית: פרנסישקו לאזרו, אצן אולימפי פורטוגלי, שמת במירוץ המרתון של 1912 באולימפיאדה של סטוקהולם. על כן, בשלב מסוים בספר מתחיל הרומאן למנות את מספר הקילומטרים שעושה פרנסישקו לאזרו, מן הצעירים כביכול במשפחה, בריצת מרתון בסטוקהולם שמוליכה אותו אל מותו.

פרנסישקו לאזרו בספר הוא דמות בדיונית, אבל במציאות היתה דמות כזאת, וכך משחק הסופר בין מציאות לבדיון ומשלבם זה בזה. משפחת לאזרו הבדיונית מתגוררת בפרבר בנפיקה ליד ליסבון. זו משפחה של נגרים המעבירים את סודות המקצוע מאב לבן. לאזרו, אחד הקולות הדוברים, למד את סודות המקצוע מאחיו, שעינו נעקרה בתאונה בזמן משחק ילדים. בני המשפחה יוצרים דלתות וחלונות לפרנסתם כי אין דרישה לתיקון פסנתרים. ואולם כל בני המשפחה חולקים את התשוקה למוסיקה, והרומאן שכתב פיישוטו מוסתר בין שברי פסנתרים במחבוא שמתרחשות בו בין השאר אהבות אסורות.

היחסים במשפחה רוויי אלימות. בעלי בנותיו של לאזרו - מרתה ומריה - נוהגים בנשותיהם באלימות, כדרך שנהג האב באשתו, עד כדי כך שבנו סימאו בורח מן הבית. זה סיפור על אבות מהירי חימה המשתמשים לפורקנם באגרופיהם, על נשים ואימהות סבילות, שאחת מהן מפתחת הפרעת אכילה והאחרת - סבילות שתוקה. זה סיפור על בגידה, תסכול ויצרים, שעובר דרך שלושה דורות. אב ובן מספרים חליפות את הסיפור, אלא שפיישוטו מפרק אותו ומגיש אותו כמו תצרף.

התצרף בא לידי ביטוי חריף בשיחה בין הנכדה הקטנה ביותר, איריס, לסב המת. איריס הקטנה נכנסת לבית הקברות לפסנתרים, מסתכלת סביב, מרימה מכסים מעל קלידים, לוחצת עליהם והם משמיעים צלילים יבשים. היא מתיישבת על מכסה של פסנתר שאין לו רגליים, על האבק. היא מסתכלת אל הקול הדובר ושואלת אותו עם מי הוא מדבר. תשובת הסב: "אני מדבר עם האנשים שקוראים את המלים האלה בספר". איריס שואלת: "יכול להיות שגם אמא שלי תקרא אותו?" ועוד היא שואלת לשמות האנשים הקוראים בספר, ואם יכול להיות שאחת הקוראות שמה איריס. כשבסוף הפגישה הזאת שואלת איריס: "איך אתה יודע, סבא?" הוא אומר לה: "אני כבר הייתי פעם אחד מהאנשים האלה".

כמובן, איריס בת השלוש אינה יכולה לנהל שיחה דמיונית כזאת עם סבא שלה, אלא בספר, אבל היא מסתיימת כמו בחיים: "יום ראשון, מבעד לחלון הקטן המלוכלך. השם של איריס נשמע כשהוא נצעק מפיה של מריה. כשהיא שומעת את הקול של אמא שלה קורא לה, היא מרימה אצבע לאוויר. הבחינו בהעדרה. עכשיו היא צריכה ללכת. היא מסתכלת עלי, מחייכת, קמה, מתרחקת, יוצאת. היא כמעט בת שלוש. האוויר בבית הקברות לפסנתרים צלול".

בפיסקה זו יש מעין טעימה של הספר היפה הזה. קריאת הספר מענגת כקריאת שירה וכאתגר לפענוח. וכמו שאפשר להיווכח ממנה, הקולות השונים מספרים את סיפורם בקצב מהפנט. נכון שהקורא מתקשה להבחין ביניהם, כי העבר וההווה והקולות הדוברים מתערבבים זה בזה כמעין מקהלה כאוטית.

בית הקברות לפסנתרים - מחסן הגרוטאות של הנגרייה - הוא מטאפורה לפורטוגל, ארץ שהיתה פעם אימפריה מפוארת והידרדרה ברבות השנים לעוני ולנחשלות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו