בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עוצם עין אחת | קצבו השירי של הזמן

תגובות

לי אורפז, "כלא היה", גלריה עינגע, תל-אביב

כל מרכיבי תערוכתה היפה של לי אורפז, "כלא היה", הם אופנים שונים של קציבת הזמן והמרחב: כל אחד בקצבו שלו. תחושה של סכנה מלנכולית מלווה את התערוכה. הסאונד שבה הוא חלק אורגני וחשוב לוויזואלי ול"עלילה". חלון הראווה של הגלריה נאטם לחלוטין לאור היום, ובאפלולית נשמע הרחש היבש של מקרן השקופיות, המקרין בזו אחר זו, כמו מתוך הזיכרון האישי, אותו צמד שקופיות: של אביה כאיש צעיר - האב שמת בן 27, שהיה צלם כמוה; ושקופית שצילם לפני שנים סבה של אורפז, תצלום של גבר במעיל חורפי וכובע של פעם. לצדם תלוי תצלום אסתטי מאוד של גבר העומד בגבו אלינו, תצלום אביה החורג של אורפז, שפניו נותרו עלומות.

מהעבר האחר - עבודת וידיאו, שבפריים הנייח שלה, בחושך האחיד שבה, מזדהר ברבור. ההתרחשות היחידה בווידיאו מתרחשת בתוך גופו, ההולך ונמס לנגד עינינו - מקצבו הנמשך של הזמן ביופי. ברגע קריסתו של הברבור ולידתו הפלאית מחדש מהדהד בחלל אקורד בודד של פסנתר, כמו צליליו של ג'רג' ליגטי בסרטיו של סטנלי קובריק. צליל כזה מופיע גם בווידיאו בחלל הסמוך, שהחושך רוחש בו: נביחות כלבים, צרצור צרצרים. את חשכת הלילה קוטעים פיצוצים צבעוניים אלימים. כעורק נפרד של תודעה קולקטיבית זורמים מתוך נקודת מגוז נעלמת בחשיכה אורות מכוניות, קרבים ונעלמים מחוץ לגבולות הראייה - וידיאו הקוצב זמן ומרחב שמחוץ למניין הזמן והמקומות. על תיבת אור צף תצלום פנורמי של צבעוניות משטח הפקר כלשהו. החיפוש של אורפז, באבריה השונים של תערוכתה, הוא חיפוש אטי, מתמשך, מדיטטיבי, אחר היופי האבוד מראש.

"חשיפה ממושכת", אוצרת: מעין שלף, המרכז לאמנות עכשווית, תל-אביב

האם אפשר לחבר בין האקטואלי, הקיומי, החוץ-אמנותי לאמנותי? האם לאמנותי לשמו יש זכות קיום במקום שהקיומי בוער? התערוכה המרתקת והמורכבת "חשיפה ממושכת" שאצרה מעין שלף מנסה לחבר את ההפכים הללו בריפוי ובאיחוי. עצם הדיבור וההתבוננות, של הקורבן ושל הנוגש, מנסים לגשר ביניהם, אם בכלל אפשר להפריד ביניהם.

אל התערוכה מוביל מסדרון שכל דלתותיו הוכו בגרזן של טירוף אלים - מיצב של כריסטוף וובר, שהצופים צריכים לעבור לאורכו כתת-הכרה קולנועית (מפולנסקי ועד קובריק), ולהציץ מבעד לבקעים אל המשך התערוכה באפלולית. משם מתגלה המסדרון על דלתותיו כמעשה רמייה אמנותי. בחושך, מהעבר האחר, מקיפים אותך מכל עבר עד בלבול חושים בליל של דיבורים המופקים מהראשים שבמקרנים. אלה הן עדויות של חיילים וחיילות לשעבר, המספרים, במסגרת ארגון "שוברים שתיקה", על שיגרת השירות בשטחים, מצולמים בסביבתם הטבעית האזרחית השפויה; עדויות שנארגו למיצב הווידיאו של אבי מוגרבי ומיקי קרצמן.

רק כשמתקרבים אל אחד המקרנים בחושך ניתקים מהמלל הכללי ומתמסרים לעדות האישית - למשל, סיפורו של חייל שהוצב באחד המחסומים. יום אחד קיבל הוראה לפרק את המחסום, והוא הופתע וסירב להתפנות. בתוך כך התברר לו כמה שרירותית והזויה היא שיגרת המחסומים. מהעבר האחר, האמנית הבוסנית לאנה סמאיסנין מוסרת את עדותה של אשה שנאנסה בזמן המלחמה בבוסניה; היא מעידה מעל דוכן נואמים, והעדות האישית הופכת כלי שרת גס וגברי לשלהוב המונים. עולה גם שירת קינתם הנוגה של ניצולים אפרו-קולומביאנים ממעשי הטבח של קבוצות גרילה וסוחרי סמים. חואן מנואל אצ'אווריה משמיע ומצלם את פניהם בתקריב, והם הופכים את המר למתוק.

בחלל העליון מוקרנות "קלטות השלג" של מיכאל ז'ופרנר. שלג שריכך את נופה המסוכסך של חברון משמש רקע לתקרית אלימה בין מתנחלים למשפחת אל-חדאד שהשתעשעה בבניית איש שלג. המתנחלים בבגדי חג רוגמים את בית המשפחה בכדורי שלג. ז'ופרנר מקרין את התקרית על שני מסכים, משתי נקודות מבט: אחת תיעוד ישיר של התקרית עצמה, והשנייה הקרנתה בטלוויזיה בסלון של משפחת אל-חדאד, אולי כתרפיה יצירתית, המאפשרת להתמודד עם תלאות היום יום.

הווידיאו "תפוס" של יעל ברנט מתעד זונות בתחנה המרכזית הישנה בתל-אביב. מתוך הזדהות החליטה ברנט לא להציג את הדיוקנאות אלא ליצור וידיאו שבו היא מתחבקת עם אחת מהן, תמורת תשלום, בחדר שכור בדרומה של העיר, חיבוק סטטי כמעט הנמשך ארבעים דקות על רקע קיר ארגמן אחיד. גופן עירום מתוך שוויון, ויש ברגע המתמשך הזה חמלה ומזור. משם נכנסים לחדר הפלאות שבראה רונה יפמן, כחדר מראות ושדים בלונה פארק לילי. זה תיעוד תיאטרלי, רב פנים, של ידידות בין יפמן לגיבורה נשית ששם הבימה שלה הוא "מרת א. בוק" - ניצול שואה בן שמונים, שברא לעצמו אני נשי; הוא מסתובב ברחובות העיר עם פיאה בלונדינית, חבוש במסכה נשית מבעיתה ומפתה באחת, לבוש כפאם פטאל - מערער על הגבולות שבין גבר לאשה, זקן וניצול שואה לבחורה צעירה. הוא מסרב גם לקבל הוראות בימוי מזאת המתעדת אותו, המאדירה את דמותו כאיקונת אופנה אחרת, לילית וחתרנית.

סרטו העלילתי הראשון של אמן הווידיאו המופתי סטיבן מקווין, "רעב", מוקרן בימים אלו בערוצי הסרטים בכבלים. בקולנועי נשזרים חוטים של וידיאו-אמנותי באופן הטבעי ביותר. בסרט הזה הגוף הופך לשירה, כלי שרת במחאת האסירים הפוליטיים האיריים בכלא בלפסט, החיים בתוך תאים המכוסים בצואת גופם. באחת הסצינות, שבקו התפר בין הקולנועי לאמנותי, בתיאום קולי בין התאים, זרמי שתן מתחילים לזרום כמו מעצמם מתחת לדלתות הברזל המוגפות אל המסדרון הריק עד שהם נטמעים זה בזה במין מחול. אחר כך נראה גופו העירום הלבן של אסיר השועט בין טורי שוטרים לבושי שחורים. ואז - הרעב שגזרו על עצמם האסירים מכרסם את גופם, עש שהגבר הופך לנער, כמין פייטה, והוא רץ בשדה שעורה מוזהב באור אחרון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו