בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רוח הרפאים של האלימות

אוסף המאמרים "פחד מוות" מנסה להדביק את השיח האמריקאי על הטרור, שהואץ מאוד אחרי פיגוע התאומים

תגובות

פחד מוות, עורכות דנה אריאלי-הורוביץ ודפנה סרינג, הוצאת מאגנס, 2011, 285 עמודים

עיקרו של הספר "פחד מוות" הוא בתרומה של חוקרים, רובם צעירים, לניתוח תופעת הטרור בחיינו. נועם יורן, כדרכו, בין בכתיבתו המחקרית ובין בטוריו המצוינים ב"עין השביעית", מנסה לתאר את ההקשר התרבותי החדש של הטלוויזיה בעידן הפוסט-מודרני: "בשידורי הטרור, ההרס הוא הסיבה להתכנסות מול המכשיר; לטקס שעיקרו ?היות יחד' ו'היות שם'. הריאליטי מציג מישור מפחיד שבו ההפך הוא הנכון; ההרס הוא שמאפשר את ה'היות שם' של התצלום, הוא שמעניק לו משמעות. זהו כמובן היגיון זר לחלוטין לכל הדברים שאנחנו חושבים על טרור ועל הנוכחות שלו בחיים הציבוריים. הדבר המטריד ביותר הוא שלמרות זרותו, זהו ההיגיון הטהור של המדיום, של הטלוויזיה עצמה".

יורן ממהר להוסיף הערת שוליים: "אפשר לדמיין את ההתמרמרות שההשוואה מעוררת: איך מעזים לקשר בין טרור לבין צילומי אסונות במצלמות חובבים?! זה לא יעלה על הדעת - הרי מסרטי האסונות אנחנו נהנים..."

גם דרור פימנטל, שמאמרו פותח את הספר, דן בטרור בהקשר תיאורטי רחב, רחב עוד יותר מהדיון של יורן. הוא נדרש ל"פיגוע התאומים", בעזרת ניטשה והיידגר, אבל כשהוא מגיע אל ההקשר שלנו הוא כותב: "בהקשר הישראלי ניתן לראות באירוע הטרור הופעה רפאית של מקורה האלים של הריבונות הישראלית. רוח הרפאים של האלימות שבה היתה כרוכה הקמת המדינה - אותה אלימות של גירוש המוני והרג חפים מפשע הנעדרת מספרי ההיסטוריה - צצה בכל אירוע טרור ומרחפת מעל כל זירת טרור. האירוע המתרחש בפיגוע הטרור הוא החזרה הרפאית של האלימות המודחקת של המפעל הציוני".

קביעה זו היא קביעה גורפת שאין בה טיפת שקר, אבל האמת שלה נגררת לתחום שבו אין, למשל, לישראל הרשמית, כולל האקדמיה ומומחי הלוחמה בטרור, שום בעיה לקבל ולומר "נכון, ומשום כך אין שום סיכוי להפסיק את מעגל הדמים". זו אינה תשובה לשאלות שחוקר מעלה. אני מהרהר בשולי המאמר על המהירות שבה מוותרים חוקרים צעירים על השלב הפוליטי של הניתוח. למשל שאלת ההגדרה של הטרור, מי מגדיר מהו טרור. דווקא עיסוק זה של היחסים בין המדיה לטרור קדם לשיח של "הטרור הבינלאומי".

פיליפ שלזינגר, במאמר חשוב מ-1989, הצביע על כך שהמונח "טרוריזם" מיוחס באורח מסורתי לשאלת הלגיטימיות של הפעילות הפוליטית. עוד לפני כן כתב פיטר טיילור במאמרו "הסמנטיקה של האלימות הפוליטית" (1986) כי המלחמה הסמנטית על מלים והגדרות היא חלק ממאבק אידיאולוגי גדול יותר על הלגיטימיות של השימוש בכוח. אם להרחיב עוד במעט את הממד הזה, שהספר לפנינו מתחבט בו, על הקשר בין תקשורת לטרור, הנה בניגוד לעמדה האורתודוקסית, שלפיה יש קשר סימביוטי בין המדיה והטרוריסטים, מחקרים שנעשו בעיקר בבריטניה, הרבה לפני ספטמבר 2000, הראו הטיה ברורה של אמצעי התקשורת לטובת השלטון, והאופן שבו הוגדר המאבק האירי כטרור. מי כמונו מכיר את ההטיה הזאת? התקשורת הלכה בהגדרותיה בעקבות השלטון.

מבחינה זו, אביגדור ליברמן, פשוט לקח את ההיגיון הישראלי אל קצהו, כאשר כינה את פעילי זכויות האדם בשם "סייעני טרור". מערכת המשפט הישראלית שפטה ב-44 שנות כיבוש מאות אלפי פלסטינים באשמת טרור. כיצד? פשוט: "הפקודה למניעת טרור" שהלכה ותפחה, מאז נחקקה ב-1948, וקיבלה את חיזוקיה מ-1980 ואילך, קובעת בין היתר: "אדם הממלא תפקיד בהנהלה או בהדרכה של ארגון טרוריסטי, או משתתף בדיוניו או בקבלת החלטותיו של ארגון טרוריסטי, או משמש חבר בבית דין של ארגון טרוריסטי, או נואם נאום תעמולה באסיפה פומבית או ברדיו מטעם ארגון טרוריסטי, ייאשם בעבירה, ובצאתו חייב בדין, יהא צפוי לעונש מאסר עד עשרים שנה".

בקיצור, די למערכת הביטחון של ישראל להגדיר ארגון כארגון טרוריסטי - חובת ההוכחה קלה מאוד, די בחוקר שב"כ המעיד בשבועה - כדי למנוע מהמורשע, במקרה הטוב, את חירויותיו.

מהבחינה הזאת מאמרה של אוליביה גוארלדו "מלחמה, שקרים וטרור", עושה מאמץ פוליטי להבין מול מה ניצב אדם במערב הדמוקרטי בעולם שאחרי ה-11 בספטמבר. עיקר הניתוח שלה נשען על תפישותיה הפוליטיות של חנה ארנדט, שמסתה המרתקת על מסמכי הפנטגון ניסתה לבחון את המערכת הצבאית בדמוקרטיות כאי של טוטליטריות.

האקדמיה הישראלית היא מעין מושבה שולית של האקדמיה המערבית. פוליטיקת הקידום של החוקר כוללת את המבחן הכי חשוב "מהם כתבי העת המערביים שבהם פירסמת?" ומתוך כך צריכים הפרסומים לקלוע ללב העניין במטרופולין, וללכת אחרי הרפרטואר, האמפיריות, שיטת המחקר. לכן מועטה כל כך המקוריות באקדמיה הישראלית, מעין צל והד למה שמתרחש שם, בדרך כלל באיחור. לכן הספר הזה מאחר בעיסוקו בטרור וניכר בו מאמץ להדביק שיח אמריקאי שהואץ מאוד אחרי פיגוע התאומים.

אחרי הפיגוע ההוא דימינו לשמוע מעין אנחת רווחה בין מטולה לאילת. עכשיו האמריקאים "יבינו אותנו". רחוב קפלן שינה את שמו למשך חודש ונקרא רח' הפנטגון. גם מנהיגנו אז, אריאל שרון - שהכפר קיביה כולו נהרס, על יושביו, תחת פיקודו - השמיע כמה מהכרזותיו נגד הטרור. למען האמת, הטרור שהגיע לשיאו מאז שנות התשעים, והרג בנו והבריח כל מי שיכול היה לברוח מהאוטובוסים ומהשווקים, קיבל אז לרגע הקשר מקל: לא היתה זו, חשבו הישראלים, מלחמה נגד הכיבוש, אלא חלק ממערכה כוללת של בני החושך בבני האור. הצלחנו להשתייך סוף סוף לציוויליזציה המערבית בעזרת "מלחמת הציוויליזציות" שקרינגטון המציא לנו.

ככלל, טרוריסטים, מצד השלטון וטרוריסטים ומצד ההתנגדות לשלטון, ניזונים לפחות מעניין דומה אחד: אי-יכולת לוותר על "ביצוע". יש סיכוי "לחסל" מישהו, למה לא לחסל, גם אם תבוא תגובת טרור איומה. ובדיוק כך: יש סיכוי להעביר מתאבד את המחסום ולפוצץ אוטובוס, למה לא לעשות כן, בלי קשר למה יקרה אחר כך. כאן קלעה למטרה ג'ודית בטלר, כאשר כתבה בספרה "חיים שבירים", על האופן שבו "ניסו האמריקאים לפצות על פגיעותם אחרי 11 בספטמבר, באמצעות שיקום גבריותם וריבונותם המורחבת". את הדברים הללו מביאה גוארלדו במאמרה.

מבין המאמרים המתורגמים אהבתי את מאמרה של פגי הלר על "שדים" של דוסטוייבסקי, אולי משום שמעולם לא מצאתי בספרות היפה תיאור מדויק כל כך לניהיליזם המצוי בשורש ה"שמאלנות" של כל כך הרבה אנשים שהסיפוק המיידי שלהם הוא הצדק. מאמרים מעניינים אחרים כתבו אברהם עוז, דפנה סרינג ודנה אריאלי-הורוביץ.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו