בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"זיכרונותיה של נערה מחונכת" מאת סימון דה בובואר | נערה ממש אוצר

"זיכרונותיה של נערה מחונכת" מבקש להעביר את המסר "סימון דה בובואר אינה נולדת סימון דה בובואר, אלא נעשית כזאת"

תגובות

זיכרונותיה של נערה מחונכת

סימון דה בובואר. תירגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי. הוצאת כתר, 384 עמ', 98 שקלים

בעת קריאת הכרך הראשון של האוטוביוגרפיה שכתבה הפילוסופית האקזיסטנציאליסטית, הוגת הדעות הפמיניסטית, המחזאית, המסאית והסופרת סימון דה בובואר (1908-1986) עלה בזיכרוני ביקור שערכתי לפני כמה שנים בבית הקברות של רובע מונפרנס בפאריס. בובואר, שהתגוררה כל חייה בקרבת אותו בית קברות מפורסם, נקברה שם יחד עם מי שאתו חלקה את חייה וכן את עמדותיה הפילוסופיות ואת תפישת עולמה, ז'אן פול סארטר. הרהרתי אז בכך שהשניים, שסירבו למוסד הנישואין הבורגני על כל הנורמות החברתיות הכרוכות בו, כולל מגורים משותפים, בלעדיות מינית והולדת ילדים, וקיימו מערכת יחסים פתוחה, שהתבססה על שותפות אינטלקטואלית וחברות עמוקה, מצאו את עצמם בסופו של דבר חולקים את אותה פיסת אדמה לנצח.

בובואר וסארטר יצאו בהגותם נגד המושג "טבע האדם" ונגד תפישות דטרמיניסטיות של ההוויה האנושית; שניהם סברו כי בידי כל אדם נתונה החירות לחרוג מנסיבות חייו באמצעות הענקת משמעות לקיום, וכי כל אחד יכול "להמציא את עצמו" בהתאם לאופן שבו הוא מבין ומפרש את העובדות האובייקטיביות. בכל מצב, גם הקיצוני ביותר, האדם יכול לבחור, ואם אך יכיר בכך ולא ייחס את השתלשלות חייו למקורות חיצוניים, יחיה חיים אותנטיים ויימנע מהונאה עצמית. החירות האנושית מפסיקה להתקיים רק עם בוא המוות; ואכן, מקריאה באוטוביוגרפיה שלה עולה כי המוות הטריד את בובואר הצעירה לא מעט. בתור ילדה, למשל, נתקפה זעם כשגילתה שיום אחד תמות: "אחר צהריים אחד, בפאריס, התחוור לי שאני נידונה למוות. לא היה איש בדירה חוץ ממני, ולא ריסנתי את ייאושי: צרחתי, שרטתי בציפורני את השטיח האדום". סימון הילדה היתה לבטח שמחה לדעת כי האבן שמכסה את קברם מלאה חיות ועמוסה בזרי פרחים טריים, מכתבים נרגשים, גלויות צבעוניות ואף בובות בשלל צורות וגדלים.

זו אולי בחירה משונה, לפתוח רשימה העוסקת באוטוביוגרפיה, סיפור חיים, דווקא באנקדוטה הנוגעת למוות, אך אין זה מקרי. שכן אוטוביוגרפיות מפגישות אותנו עם המוות; לא רק עם מותו של הכותב, המבצבץ מבין השורות גם אם עודנו בין החיים, מכיוון שחייו כבר זכו להיות רצף שאפשר לסכם ולהפוך לסיפור; אלא גם עם מותנו העתיד לבוא. הקריאה בהן מחייבת אותנו להכיר בהספקים הנוכחיים, התקוות לעתיד והוויתורים על מה שלעולם כבר לא נהיה; היא מעמתת אותנו עם הסופיות הבלתי נמנעת שלנו ועם מגבלותינו, ביניהן נסיבות חיינו שלא נוכל לשנות; ואם אנחנו לא דוגלים באקזיסטנציאליזם מבית היוצר של סארטר ובובואר, ולא בטוחים שכל בחירה שעשינו היתה בהכרח חופשית, זו עלולה להיות חוויה לא פשוטה.

תודעת המוות משוקעת מן הסתם גם בכתיבה המחייבת להישיר מבט אל החיים שהיו, לסכם ולערוך מעין חשבון נפש. בובואר החלה במפעל כתיבת סיפור חייה ב-1958, כשהיתה כבר בת 50. זיכרונותיה של נערה מחונכת - הראשון מבין ארבעה כרכי האוטוביוגרפיה שכתבה (האחרון שבהם ראה אור ב-1972) - עוקב אחר זיכרונותיה החל מילדותה המוקדמת ועד תחילת שנות ה-20 לחייה. לאוטוביוגרפיה הזאת יש ללא ספק כוח משיכה רב, בדומה לבובואר עצמה, שפיתתה במשך חייה לא מעט גברים ונשים; היא מרתקת, מעוררת מחשבה, מסקרנת ולעתים גם מרגיזה ומקוממת.

סיפור החיים שמציגה בובואר בכרך הראשון מציע תהליך של התפתחות ליניארית שתחילתו בקיום שאינו מודע לעצמו וסופו בגילוי עצמי והתפכחות. בשפתה העשירה והנעימה לקריאה - בתרגומו המוצלח והקולח של ניר רצ'קובסקי - בובואר מגוללת את סיפור התבגרותה הנפתח בהיותה ילדה טובה, בת למשפחה בורגנית וקתולית, תלמידה למופת בבית הספר הפרטי והדתי "קור דזיר" בסאן-ז'רמן דה פרה בפאריס; ממשיך בהפיכתה לנערה מרדנית, שהעזה לקרוא ספרים "אסורים", לחשוב מחשבות כפירה, להתפכח כבר בגיל 15 מהדוגמות הדתיות שעל ברכיהן גדלה ולהיחלץ מהפולשנות של אמה שהיתה קוראת בקביעות את מכתביה ומצנזרת אותם; ומגיע עד להתגבשות אישיותה כאישה צעירה, שהתנערה מהמגבלות שהטילו עליה הוריה והצטיינה בלימודי הפילוסופיה בסורבון. באחרית הדבר המעניינת והמשכילה שכתב עירן דורפמן, הוא מציין שבדומה למשפט המפורסם מ"המין השני" - "אשה אינה נולדת אשה, אלא נעשית אשה" - "זיכרונותיה של נערה מחונכת" מבקש להעביר את המסר "סימון דה בובואר אינה נולדת סימון דה בובואר, אלא נעשית כזאת".

אישיותה מצטיירת מכתיבתה כמרשימה ומעוררת השראה: החריצות שבה היא שוקדת על לימודיה, הסקרנות והנחישות שלה, המרד במוסכמות שאפיינה אותה עוד מילדות והעקשנות שבה היא חוזרת ושוב חוזרת אל מחשבותיה, הופכת בהן ולא מרפה עד שהיא מגיעה למיצוי של איזושהי תובנה. ובכל זאת, תהיתי מדוע בחרה בובואר לכתוב כך, מתוך הנחה שאפשר לחלץ מאירועים שהיו, על המקריות והריבוי שלהם, סיפור אחד, ליניארי ולכיד? האם באמת האמינה שסיפור חייה, על הבחירות שבחרה, האכזבות שחוותה וההצלחות הרבות שהיו מנת חלקה, יכול להיות גלוי כך לפניה, כאילו פרשה שטיח שהיה מגולגל זמן רב, ניערה את האבק והתבוננה על הדוגמה המוטבעת? ואולי בכלל ביקשה לצייד את קוראיה הנלהבים ואת המעריצים שכבר היו לה באותה תקופה בהוראות הפעלה וכתבה מעין מדריך המבוסס על דמותה?

ב"המין השני", שהיה לאחד מספרי היסוד של ההגות הפמיניסטית, כתבה בובואר: "ייצוג העולם, כמו העולם עצמו, הוא מלאכתם של הגברים; הם מתארים את העולם מנקודת מבטם, ומתבלבלים בינה לבין האמת המוחלטת" (הוצאת בבל, 2006); יש מי שטענו כי בספר זה הביעה בובואר ביקורת על ההגות של סארטר, שלה עצמה היה חלק לא מבוטל בהתגבשותה, והצביעה על כך שהחירות הקיומית אינה מנת חלקן של אוכלוסיות רבות בעולם, כמו הנשים, שאינן יכולות להיות אותו ריבון אוטונומי ואחראי על בחירותיו שהאקזיסטנציאליסטים אהבו להעלות על נס. אלא שנדמה כי התובנה הזו נשכחה בבואה לכתוב את סיפור חייה; במובן מסוים, הרהיטות הסוחפת והמפתה של בובואר היא גם בעוכריה. שכן אפילו כשהיא מתארת את הסתננויותיו הראשונות של המוות לחייה היא נמנעת משתיקות והיסוסים. הטקסט שלה לעולם אינו מגמגם, ובכך הוא חובר במובן מסוים בדיוק לאופן הייצוג הגברי שהיא מבקרת. כך, למשל, מותו של סבה אינו תופס מקום בנפשה, ומבחינתה חשיבותו נעוצה בכך שהוא נקשר למאורע מכונן אחר בחייה ולמעשה מוביל אליו: היא מתארת כיצד שבה לפאריס לאחר ההלוויה במריניאק בבגדי אבלות ורעלה שחורה סביב הכובע, ועוררה את תשומת לבו של הסטודנט הצעיר והמבריק סארטר, שהבחין בהיעדרה. ההתעלמות מהמוות עצמו, על החרדות והאימה שהוא מעורר, מטרימה אולי את הפתעתה של בובואר המבוגרת מהצער והכאב שחוותה עם התקרב מותה של אמה הזקנה (אלה תוארו ב"מוות רך מאוד", כתר, 2008), כסותרים את תפישתה הרציונלית שלפיה "כולם בני מוות; בגיל 80 אתה זקן דייך להיות בר מינן".

גם סיפור החיים הטראגי של זאזא, חברתה האהובה מהילדות, אינו מתואר כנגוע בנסיבות חיים מקריות אלא כמאיר את הבחירות האמיצות שלה עצמה. זאזא, השלישית מבין עשרה ילדים, בת למשפחה אמידה וקתולית אדוקה, היתה בילדותן דווקא המרדנית מבין השתיים, אך עם התבגרותן נכנעה לאמה השתלטנית, שלא איפשרה לה ללמוד באוניברסיטה והיתה נחושה בדעתה לחתן אותה לפי ראות עיניה. בבגרותה התאהבה זאזא בפילוסוף מוריס מרלו-פונטי (המכונה באוטוביוגרפיה "פרדל" כדי להסוות את זהותו), וכשהבינה כי לא יוכלו לממש את אהבתם חלתה ומתה. על אף רצונה של בובואר לתאר את זאזא כמעין "אלטר אגו" שלה ולייחס את גורלה העגום לכך שלא השכילה כמותה לבחור באופן חופשי, מתברר שדווקא מאורע מקרי שלא היה בשליטתה, ירידת אביה של בובואר מנכסיו, הוא שהציל אותה ואת אחותה מגורל דומה. מכיוון שלא היתה להן נדוניה הצהיר האב בכאב שלעולם לא יתחתנו וייאלצו לעבוד לפרנסתן, ואכן כך היה. דומה שהבחירה לספר את סיפור חייה כשראשיתו כבר רוויה בתובנות מאוחרות מקורה בהתכחשות לכך שלא רק במותנו אנחנו לא בני חורין. ריבוי של משמעויות, חוסר תכלית, מקריות וסתמיות הם חלק בלתי נפרד מכל קיום אנושי, גם כשזה סיפור חיים מפואר ומרתק של מי שנהייתה לימים סימון דה בובואר.

Memoires d'une jeune fille rangee \ Simone de Beauvoir



סימון דה בובואר. העוני הציל אותה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו