בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הליכה אל עבר הלילה" מאת עופר אשכנזי | הגרמני הטוב

הספר "הליכה אל עבר הלילה" עוסק בקולנוע של רפובליקת ויימאר המעורערת, שב-15 שנות קיומה נבטו רעיונות הנאציונל-סוציאליזם והיכו שורש

תגובות

הליכה אל עבר הלילה

עופר אשכנזי. הוצאת עם עובד והמרכז להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית, 408 עמ', 98 שקלים

קשה לכתוב על היסטוריה גרמנית בישראל. 12 השנים ההן תמיד מנצנצות ברקע, בזיכרונם של החוקרים ובעיניהם של המבקרים האורבים לטרף קל. עופר אשכנזי עושה הכל בספרו כדי להימנע מפח יקוש זה. הספר עוסק בקולנוע של רפובליקת ויימאר המעורערת, שב-15 שנות קיומה נבטו רעיונות הנאציונל-סוציאליזם והיכו שורש. אך אשכנזי דורש שנזכור את הרפובליקה כפי שהייתה: דמוקרטיה ליברלית פורחת שנאבקה על קיומה, ומאז 1930 נסוגה בהדרגה מפני הנאציונל-סוציאליזם עד שכבש את השלטון ב-1933.

אף שאינו מצהיר על כך, ניכר כי אשכנזי מונע על ידי פסילתם של מחקרים מוקדמים שניסו להתוות קו ישיר מן השבטים הגרמאנים, או לותר, או ביסמרק, היישר אל תפישות הנאציונל-סוציאליזם. את התנגדותו לגישה זו מבהיר אשכנזי באופן שבו הוא מציג את מושאי המחקר: "הסרטים שהופקו בגרמניה בין 1918 ל-1933 מדגימים נסיונות להתמודד עם משברי הרציונליות והזהות, במקום להתחמק מהם ולספק בידור אסקפיסטי גרידא". הוא מציג את ההתמודדות של הקולנוע הגרמני עם השבר הרגשי שהציבו הטכנולוגיה ומלחמת העולם הראשונה, רומז לחשיפה של האי-רציונליות על-ידי החלוצים שבמחקרי הנפש, ואינו נופל לנתיב המוכר של פענוח מלחמת העולם השנייה על ידי קודמתה.

ביושרה הוא מסביר את הקושי שניצב לפניו: חלקי סרטים וסרטים שלמים אבדו. חרף החוסרים, אשכנזי אינו מסתפק בדיון פופוליסטי בסרטים הנודעים של התקופה כמו "הקבינט של ד"ר קליגרי", "M" ו"אלף העיניים של ד"ר מבוזה". הוא גם מוותר על הסברים שחוקים שהציעו קודמיו, ובראשם זיגפריד קרקאואר בספרו "מקליגרי להיטלר", הרואים בקולנוע כלי מניפולטיבי ששירת היטב את הנאציונל-סוציאליזם. אשכנזי מדלג גם על "סרטי הרים", המשתמשים בתבנית רומיאו ויוליה ומסתיימים בסוף טוב על רקע נופיה עוצרי הנשימה של דרום גרמניה, נופים שיש שמשייכים אותם ללאומיות הגרמנית שהתפתחה אותה עת באותו אזור.

כדי להימנע מקריאת ההיסטוריה לאחור, אשכנזי ממעט לדון בהיסטוריה הגרמנית, שאליה הוא מתייחס יותר בהערות מאירות העיניים המובאות - כרגיל ולמרבה הצער - בסוף הספר ולא בשולי כל עמוד. הסיבה לצמצום ברורה: אילו עסק בכלל התמורות של רפובליקת ויימאר, היה מחויב לגולל גם את אחריתה של העלילה, ומאחרית זו ביקש להתנזר בספרו. הוא מתייחס רק לסוגיות הנוגעות למחקרו באופן ישיר ובכללן האינפלציה הגדולה, כניסת הפסקול המדבר וההתמודדות של תעשיית הקולנוע הגרמנית עם הוליווד.

ובכל זאת, האם אפשר לכתוב על רפובליקת ויימאר במנותק מאירועים שקדמו לה ושהתחוללו לאחריה? השאלה הזו מהדהדת במיוחד לנוכח המסגרת של הספר: משברי רציונליות וזהות. מדובר בסוגיה ששורשיה נעוצים בתיעוש הגובר, בחדירת המרחב הציבורי אל המרחב הפרטי על ידי אמצעי התקשורת ובערעור שכפתה מלחמת העולם הראשונה. אשכנזי נוגע בנקודות אלה ואף כורך בין גיבוש הזהות לנאורות הגרמנית. הוא גם מדגיש את עלייתם של תחומי ידע חדשים, סוציולוגיה ועוד יותר ממנה - פסיכולוגיה. אך מאמציו להימנע מראייתה של רפובליקת ויימאר כמסדרון המוביל לחורבן המוחלט שגרמה מלחמה שנייה מותירים חלל. שימוש במסגרת היסטורית רחבה היה נותן למחקר עומק נוסף ומקל על קוראיו. את משברי הרציונליות והזהות בוחן אשכנזי באמצעות כמה מרחבים: העיר והמיכון החדש המאפיין אותה כסביבה וכמרחב עבודה, הרפתקאות המתחוללות בתוך גרמניה ובמרחבים מרוחקים ואקזוטיים, וגם התייחסות קצרה לסרטי מלחמה. חלק נכבד מן התזה עוסק בתפישת המרחב העירוני ובגבול הדק שהעיר מזמנת בין קיום רציונלי ונורמטיבי לקיום שאינו כזה. הקשר שבין הרציונלי/אי-רציונלי לחקר הפסיכולוגיה מטופל כמה פעמים ובולט במיוחד בניתוח סרטו של גיאורג וילהלם פבסט "סודותיה של נפש" (1926), המוקדש לכלים האנליטיים המאפשרים להתמודד עם דחפים אפלים ולהביא לנצחון התבונה על השיגעון.

את הפער בין שפיות לטירוף הרבו הבמאים להציג באמצעות אלגוריה מחיי היומיום: השונות בין הסביבה הביתית המגוננת לרחוב השופע טכנולוגיות חדשניות ופיתויים רבים. שניים מסרטיו של הבמאי היהודי קרל גרונה, "הרחוב" (1923) ו"קנאה" (1925), מדגימים את התפישה הזו. "הרחוב" מתאר את החוויה המטלטלת של אדם היוצא מביתו אל פיתויי העיר, מתאהב בנוכלת, עד לרצח וכמעט מואשם בו. בסוף הלילה הוא שב לביתו, שם מתברר שהשיממון הבורגני הוא מבטחו. הדוגמה הזו מחדדת את האבחנה של אשכנזי כי הבית (המיושן והמיושב) והרחוב (החדשני והפתייני) הם שני מרחבים שונים ומנוגדים בתכלית בקולנוע הוויימארי ומשקפים את הפער בין הרציונלי לאי-רציונלי. ב"חביבם של האלים" (1930) לוקח הנס שוורץ את הרעיון צעד נוסף; הסרט מגולל את סיפורו של זמר אופרה המאבד את קולו ומתאושש רק בשובו לכפר ולאשתו.

הבנת הטכנולוגיה כגורם מערער חוזרת בסרטים רבים, ואין להתפלא על כך. בחברה שחוותה מלחמה שהטכנולוגיה שלה הוליכה לשידוד מערכות כללי, קל היה למשול את הקדמה לסף טירוף. "קנאה" מתעכב על המרחבים העירוניים העמוסים מכוניות וחשמל. ניתוח הסרט, העוסק בפער שבין ריאליזם לחזות מתעתעת, מחמיץ עוד מבט, משני אבל חשוב. הטכנולוגיה הדומיננטית ברקע העלילה היא זו שאריך קסטנר תיאר ב"עיר החשמלית", אחת מן התחנות ב"35 במאי". ייתכן שב-1931 הטכנולוגיה נראתה ידידותית יותר, ואולי הצגתה ככזו לילדים מלמדת דווקא על הצורך להפיג את החששות שעוררה. הקשר תרבותי רחב יותר היה מחזק את הדגשים שאשכנזי שם על הטכנולוגיה כגורם מרכזי במחשבה הוויימארית.

ואכן, את הצלחתם של מקצת הסרטים של רפובליקת ויימאר תולה אשכנזי ביכולות הטכנולוגיות בנות הזמן. הן שהעניקו אמינות למוטיב המעבר בין מרחבים בסרטים דוגמת "המוות העייף" (1921) של פריץ לאנג ו"פנטום" (1922) של פרידריך וילהלם מורנאו, המתארים נדודים רוחניים בין עולמות ומרחבים. נדודים כאלה אינם נושא חדש בתרבות הגרמנית. הם מאפיינים את הספרות הגרמנית למן "הבתולה מאורליאן" (1801) של פרידריך שילר, "קדירת הזהב" (1814) של את"א הופמן, ועד ל"סיפור שאינו נגמר" (1979) של מיכאל אנדה. אילו הציע אשכנזי הקשר כזה, היה מעקר מיסודו את הקישור הבוטה של הרומנטיקה הגרמנית לתפישות הנאציונל-סוציאליזם ומפרש את האמנות כחשיבה מופשטת שאינה מכוונת בהכרח למטרה פוליטית.

ההיקסמות ממחוזות רחוקים ואקזוטיים הקשורים לקולוניאליזם האירופי, תופסת אף היא מקום נכבד בספר. שני סרטים מ-1921 יכולים להסבירה. הנס שומבורגק, במאי "אישה לבנה בין קניבלים", הוצג בפרסומים לסרט כמומחה לאפריקה, כדי לחזק את ההערכה שהצילומים אותנטיים. לעומתו, ביקש "הקבר ההודי" של ג'ו מאי להדגיש את הפער בין הרציונליזם העדיף של המהנדס הגרמני העובד בהודו לבין מי ששכרו את שירותיו - הודים שהם אי-רציונליים ונחותים ממנו. בעיני הסרטים האלה משקפים את הצלחת הצילום באירופה: אפשר "להיות שם" באמצעות עדשותיהם של אחרים.

אחד הנתונים המרתקים על סרטי ההרפתקאות המתרחשים במקומות מרוחקים ובתרבויות אקזוטיות הוא מספרם: 170 סרטים כאלה הופקו ב-15 שנותיה של רפובליקת ויימאר. הנתון מעורר שתי תהיות: האחת היא עצם העובדה שדווקא במדינה שהכיבושים הקולוניאליסטיים שלה נפלו במידה ניכרת מאלה של שכנותיה הקטנות ממנה כמו בלגיה והולנד הוקדשו סרטים רבים כל כך למרחבים זרים. יתר על כן, אותה חברה תהפוך בתוך זמן קצר את הזר האקזוטי למוקצה מחמת מיאוס. מסיבה זו, התהייה האחרת נוגעת לניתוח עצמו. הרצון של אשכנזי שלא ליפול לתזה הלעוסה של הדרך הסלולה לנאציזם הופך כאן להחמצה.

ספרו של אשכנזי משמח מן הטעם שקוראי עברית יכולים להתוודע אל מחקר מבוסס, רציני ומעניין מן השורה הראשונה. חוקרים ישראלים רבים נכנעים ללחצי האקדמיה המקומית ומפרסמים את מחקריהם באנגלית ובשפות "נחשבות" אחרות. אשכנזי חלק את תובנותיו קודם כל עם החברה שבה צמח, ואשר בה הוא שותף לבניית תרבות מחקר בעברית. ספרו כתוב לרוב בשפה נהירה, אם כי לפרקים ניכרים עקבותיו של ז'רגון אקדמי, שיקשה על הקוראים.

חשוב להציג את תוכן הסרטים לפני ניתוחם, כפי שאשכנזי עושה. אלא שלפעמים התיאורים מפורטים במידה המקשה לעקוב אחריהם. וארכנותם מגמדת את הפרשנות המקורית והמעניינת. ואכן, במקומות שבהם ניתן מקום מספק להסברים רחבים על החברה הגרמנית, תרבותה וההיסטוריה שלה - אשכנזי במיטבו.

הפרופ' נעמה שפי היא היסטוריונית של גרמניה



הקבינט של ד''ר קליגרי. דיון לא פופוליסטי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו