בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"לא אשנא" מאת עזאלדין אבו-אלעיש | שלוש אחיות

למרות התנאים הקשים שגדל בהם, עזאלדין אבו-אלעיש מעזה היה לאדם ולרופא הומניסט. אפילו מותן של בנותיו מפגז של צה"ל לא גרם לשנאה לחדור להשקפת עולמו. לכן בספרו האוטוביוגרפי טמון כוח נדיר: הכוח לשנות מציאות

תגובות

לא אשנא: סיפורו הנוגע ללב של אב, רופא ואדם יוצא דופן

עזאלדין אבו-אלעיש. תירגמה: יעל זיסקינד-קלר. הוצאת כורסא וידיעות ספרים, 261 עמ', 88 שקלים

כתיבה מגויסת

ספרו של הד"ר עזאלדין אבו-אלעיש, רופא עזתי ששלוש בנותיו ואחייניתו נהרגו כשפגז של טנק ישראלי פגע פגיעה ישירה בביתו בעת מבצע "עופרת יצוקה", הוא ספר מגויס. כותבו חווה את האובדן הנורא מכל, אובדן שמרבית בני האדם היו מתרגמים לשנאה. הד"ר אבו-אלעיש מסרב להקצות לשנאה, או אפילו לייאוש, מקום בלבו השותת. האסון הנורא שפקד אותו רק חיזק את ידיו בפעילותו למען דו קיום. "לא אשנא" הוא ספר מגויס שתכליתו להרחיב את שורותיו של צבא השלום. פגמי העריכה והסגנון של הספר מתגמדים מול עיקרו: מפגן של גדלות רוח.

פצצה מתקתקת

"במחנה החוף במערב העיר עזה מתגוררים יותר מ-81 אלף בני אדם על שטח קטן מ-1.5 קילומטרים רבועים" (עמ' 20); "עד שהגעתי לגיל עשר התגוררה כל משפחתי, שכללה 11 נפשות... בחדר אחד ששטחו כשלושה מטרים רבועים... כולנו ישנו יחד על מזרן ענקי שהושען על הקיר במשך היום ונפרש על הרצפה בערב - כולנו פרט לתינוקות. נראה שתמיד היה בבית תינוק או תינוקת, שישנו תמיד בתוך אותה גיגית שבה השתמשה אמי לשטיפת הכלים, לקרצוף הילדים ולניקיון הבית... באחד הלילות החל אחי נאסר להתפרע והרגיז את אמי. היא הושיטה יד כדי לסטור לו אך הוא נמלט... הוא קפץ לתוך הגיגית ונחת על התינוקת. התינוקת, אחותי, שהיתה בת כמה שבועות בלבד, מתה" (עמ' 56) - שתי דרכי מבע לתאר לבת היענה את הדבר שבעטיו היא טומנת את ראשה בחול.

צירוף מקרים אירוני

סבו של אבו-אלעיש היה מוכתר הכפר הוג' שבצפון הנגב. אביו, שב-1948 חשש מהשלכות המלחמה העומדת בפתח, עזב את אדמותיו, ברח לרצועת עזה ושם חי עם משפחתו חיי פליטות ועוני.

עזאלדין נולד בג'בליה ב-1955. ב-1967, בהיותו בן 12, הורה אריאל שרון, מפקד הכוחות הישראליים ברצועה, להרוס את המבנה המאולתר והדל ששימש כבית המשפחה - זאת במסגרת פרישת כוחות צה"ל בעזה והרס בתים למטרת הרחבת הדרכים למעבר לטנקים. שנים מעטות אחר כך רכש שרון את חוות השקמים, שאדמותיה הן אדמות הוג'. שטרי הקניין המעידים כי האדמות היו של סבו נמצאים בידי אבו-אלעיש. "איני שומר אותם כדי להגיש תביעה לקבל בחזרה את אדמות המשפחה, במסגרת שלום בינלאומי כזה או אחר," הוא מסביר, "אלא משום שאי הכרה במה שאירע כאשר הקרקע החליפה ידיים, כמוה כחלק חסר בפאזל שנותר לא שלם". "חזיתי בהרס ביתי", הוא מוסיף במקום אחר, "והתמונות האלה נשארו אתי עד היום, אבל שנאה מעולם לא היתה חלק מהרפרטואר שלי".

עוני לא יחסי

חדר עלוב, מזרן אחד, צלחת אחת, חיים בלי חשמל ומים זורמים, רגליים יחפות, כינים - כל אלה הם מאפייניו המובהקים והמוכרים של העוני המרוד, העוני הלא-יחסי. לכן אולי אחת האפיזודות הנחרתות והנוגעות ללב ביותר מבין אלה שבאמצעותן מתאר המחבר את ילדותו בג'בליה קשורה בפריט טריוויאלי, חסר זהות מעמדית - המחק. המחק, מספר אבו-אלעיש, היה אחד מכמה פריטים שקיבל בבית הספר, רכוש יקר שעליו שמר כעל בבת עינו. האם, שכמו בנה ראתה מחק לראשונה בחייה, השחילה בו חוט ותלתה על צווארו כדי לוודא שלא יאבד אותו. אף שהמחק היה יקר לו, הילד עזאלדין, שלא היו ברשותו משחקים, נהג להשתעשע בו - לזרוק אותו באוויר ולתופסו. כשבדרך זו המחק נעלם, עזאלדין הקטן חיפשו בכל מקום, חרד מפני הרגע שייאלץ לספר לאמו על האובדן הנורא.

טרה אינקוגניטה

"מה?" נדהם בני כשקראתי באוזניו את האפיזודה הזאת, "אמא שלו כעסה עליו בגלל מחק?!" המשכתי וקראתי לו עוד: על האם שהעירה את בנה ב-3 לפנות בוקר כדי שיסייע בפרנסת המשפחה, על המכות שקיבל ממנה כשאיבד את הכסף שהוא עצמו זכה בו בתחרות דקלום ושאף הוא יועד לכלכלת המשפחה. "רגע, אמא", עצר אותי בני, "עזה זאת ארץ אחרת?"

דיאגנוזה

ייתכן כי מה שייחד, כבר בגיל צעיר, את הרופא והאדם אבו-אלעיש זו יכולת דיאגנוסטית מובחנת ובלתי משוחדת. כשהוא מתאר, בחטף, את אימי מלחמת ששת הימים במחנה, הוא מדגיש כי "אף אחד לא התנהג כפי שציפיתי - לא ההורים שנמלטו ללא ילדיהם ולא החיילים ששיערתי כי באו להרוג אותנו". שלוש שנים לאחר מכן, כשהיה בן 15, עבד קיץ שלם כפועל במושב ישראלי, וגם אז הותירה בו רושם בל יימחה "הסתירה בין הכנסת האורחים החמה של המשפחה הישראלית לבין כוחם האכזרי של חייליו הישראלים של שרון". אדם אחר, פחות עצמאי בדעותיו, היה מתייג את כל הישראלים כאויבים.

רופא ללא גבולות

המחלה, וגם בכך הבחין אבו-אלעיש כבר בגיל צעיר כשאושפז בבית חולים, אינה מבחינה בין בני האדם. כך גם הרפואה. בית החולים - לפחות בהשוואה למציאות שמחוץ לו - הוא אקס-טריטוריה של שוויון, שוויון בין חולים ושוויון בין המינים. בבגרותו, כרופא, מתייחס הד"ר אבו-אלעיש אל השנאה כאל מחלה. "טענתי היא שאנחנו זקוקים לתוכנית חיסונים, תוכנית שתזריק לאנשים כבוד, התחשבות ושוויון", הוא כותב. וגם: "אני אוהב את עבודתי מכיוון שבית החולים הוא מקום שבו יכולה להתגלות אנושיות, שבו בני אדם מקבלים טיפול ללא גזענות". גם לאלה הסבורים כי הוא עיוור למצב ומרכיב משקפים ורודים הוא משיב, כרופא: "לעולם איני רואה דבר כחסר תקווה - לא כאשר אני מיילד תינוק במצוקה, לא כשאני עוצר שטף הדם של אשה הסובלת מדימום, ולא כאשר אני מטפל בתריסר מחלות אחרות שאובחנו כחשוכות מרפא".

שני צדדים לפריון

בחירתו של אבו-אלעיש להתמחות במיילדות ובפריון - תחום הרפואה העוסק בהתהוותו של אדם חדש - הולמת את השקפותיו. אבל לתחום הזה, הנוגע בעניינים האינטימיים ביותר שבין אנשים, יש גם היבטים פוליטיים. אבו-אלעיש, כשם שהוא מסרב להתייאש, מסרב לראות בתינוקות - ישראלים ופלסטינים - חיילים או נתונים דמוגרפיים. לנגד עיניו עומדים רק אנשים הכמהים לילד. ובכל זאת, כשהוא מסתתר עם ילדיו בחדר הפנימי שבביתו בעת הפצצה והוגה במטופלות שלו, וביילודים, אז אפילו האיש האופטימי הזה אינו יכול שלא לחשוב על האבסורד והאיוולת: "סוף סוף יש תינוק או תינוקת לאהוב, לגדל, ללמד. ואחרי כל זה, האם אותו ילד או ילדה ישבו שפופים ודחוקים על הרצפה במרכז בית המשפחה כדי להישמר בעת מתקפת טילים?"

מחסום לפניך

המחבר אינו הראשון לתאר את הסבל, העלבון והביורוקרטיה המזומנים לנושאי תעודת זהות פלסטינית במחסומים, או ברצותם לצאת את גבולות הארץ. כרופא העובד בישראל, המעבר במחסומים היה חלק משגרת חייו - שגרה מטורפת ומתישה ששיאה הוא הפרק "אובדן". אבו-אלעיש מתאר בו את מסע הייסורים הלא ייאמן שהיה עליו לעבור בדרכו מבריסל לבית החולים שיבא בתל השומר, שם גססה אשתו מסרטן אלים, והשיבה הביתה עם גופתה. מסקנתו העגומה: "גם במותם הפלסטינים לא יכולים לנסוע ללא אישור".

מוות בשידור חי

בינואר 2009, בעת המתקפה הישראלית חסרת הרחמים על עזה, מצא את עצמו הד"ר אבו-אלעיש, מתוקף קשרי העבודה והידידות שלו עם ישראלים, משמש מעין פרשן לענייני עזה בשירות התקשורת הישראלית. ב-16 בינואר היה הוא עצמו לקורבן ההתקפה כשפגז צה"לי פגע בביתו והרג במשפחתו. שניות אחדות לאחר הפגיעה התקשר אבו-אלעיש אל כתב ערוץ 10 שלומי אלדר, שהיה באותו רגע בשידור. אלדר, באקט של אי ציות לכללים וציות לצו המצפון, ענה לטלפון והעלה לשידור את השיחה, שלא היתה שיחה אלא שורת זעקות כאב. אז, ולו לרגעים, נראה כי אותו שיבוש, פריצה של מוות בצורתו הגולמית והבלתי נשלטת לאולפן הטלוויזיה, הצליח לסדוק את מעטה האטימות של הצופה הישראלי. הפרטים מובאים בספר, כולל זוועת העמידה מול שרידי הבנות, אך אין בהם מעוצמתו המחרידה של הרגע הטלוויזיוני.

שמות בחול

"ההישרדות לא מותירה מקום להרהורים פואטיים", כותב אבו-אלעיש. ספרו אכן רחוק מהשירה ואפילו מהפרוזה, אך בתצלום שצילם ובחר שיופיע על הכריכה דווקא יש יופי ופיוט. נראות בו שלוש בנותיו, ביסאן, איה ומיאר, יושבות על שפת הים, שלוות, כל אחת לצד שמה שחרטה בחול, באותיות לטיניות משום מה, כחודש לפני מותן.

הנצחה

כיום מתגורר אבו-אלעיש עם חמשת ילדיו הנותרים בטורונטו, קנדה - מקום שבו, לדבריו, כשאומרים טיל מתכוונים לחללית. ממשלת ישראל אמנם הודתה כי ביתו של הרופא הופצץ בשוגג, אך לא התנצלה או זיכתה אותו בפיצויים. אם יקבל פיצוי כספי, בכוונתו להשקיעו בקרן שהקים להנצחת בנותיו ומוקדשת לשינוי מעמדן ותפקידן של נשים בחברה הפלסטינית. אבו-אלעיש הוא מאמין גדול באדם ומאמין גדול עוד יותר בכוחן של נשים, וערכים המזוהים אתן, לשנות את המציאות האלימה. "קל למצוא אלף גברים שמצדדים במלחמה; קשה למצוא חמש נשים הנוטות לכיוון זה. ברור לחלוטין שהגיע הזמן להעצים את הנשים הפלסטיניות, להתייחס אליהן בכבוד, לתת להן עצמאות ולהניח להן לקחת את המושכות לידיהן".



ביסאן, איה ומיאר, בנותיו של הד''ר אזעלדין אבו-אלעיש שנהרגו בהפגזת צה''ל


ינואר 2009, מחסום ארז, עזאלדין אבו-אלעיש עם ילדיו שניצלו מהפגזת צה''ל. לעולם איני רואה דבר כחסר תקווה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו