בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לחלץ את שלד-הגוף מעול הבשר כדי להגיע אל המקום שבו התרבות נגמרת

תגובות

המפה והטריטוריה, מאת מישל וולבק, תירגמה מצרפתית רמה איילון, הוצאת בבל, 2011

הו הרומאן, הרומאן: הז'אנר הסתגלני הזה המצליח לכבוש ולספח לתוכו כל צורת כתיבה, להשליט את ריבוי הדפוסים האלסטיים שלו כבר מאות בשנים על שוק הספרים כדי לקבוע שוב ושוב את עליונותו על-פני השירה, הנובלה הקצרה או המסה העיונית. ספר המשתרע כמו עולם, ספר שמתהווה כמו כרוניקת חיים, מציע מרחבים חסרי גבול וצורה, תנועת כתיבה שצומחת מעצמה בלא כוונה ברורה, בלא כללים מוקדמים כמו עשב פראי.

הרומאן נהפך לסוגה החביבה ביותר, אמר הסופר והמבקר הצרפתי מוריס בלנשו, "הסחת הדעת היא שירתו העמוקה. לשנות כיוון בלי הרף, ללכת כבאקראי וכדי לנוס מכל יעד (...) להפוך את הזמן האנושי למשחק ואת המשחק לעיסוק חופשי, משולל כל אינטרס מיידי וכל תועלת, שטחי במהותו ומסוגל עם זאת לספוג, על ידי התנועה השטחית הזאת, את מלוא ההוויה, אין זה עניין של מה בכך" (מצרפתית: מיכל בן-נפתלי).

דבריו של בלנשו מעידים על דרך העבודה של הסופר מישל וולבק (Houellebecq). הרומאן של וולבק הוא הדבר הבא: אטימות רגשית של דמויות בצד סקרנות אדירה לאורחות התרבות בת זמננו. הקורא בספריו של וולבק כמו מהלך על משטח קרח דק שדרכו מתגלית ההוויה דווקא מתוך אדישות והעלמת עין.

השטיחות והפיזור הם היסודות המשתיתים את ספרו האחרון "המפה והטריטוריה", הנקרא בשטף, בתרגום עברי קולח המעביר במדויק את הקול הוולבקי הייחודי. גם אם במבט לאחור אפשר להבחין שיש לעלילה מסגרת, שהסיפור עוקב אחר תקופות החיים של ז'ד מרטן, אמן בן המאה ה-21, ניכר שכתיבתו של וולבק אינה תוכניתית ואינה מחושבת. תנועת הכתיבה עצמה מצליחה להסוות כל תכלית או מהות אמנותיות, להשרות את הרושם שאין בה הכרח, שהיא מונעת על-ידי דחף רגעי, בלא לדעת לאן היא מובילה ומה היא מבקשת להשיג, מלבד אותה נימה של ריחוק ותלישות האומרת משהו כמו: זה תמיד יהיה כך אף על פי שתמיד יכול היה להיות אחרת.

ללא יצרים, ללא טלטלות, במעין לאות טבעית או סלידה מוסכמת מראש, דרך שתיקותיו ההולכות ומתארכות של ז'ד מרטן, הכל כמו מתרחש מאליו: החיים, היצירה האמנותית. כך גם מתואר תהליך היצירה: "בחירת הנושא שלו לעולם ?לא היתה חלק מאסטרטגיה קבועה מראש' (...) הוא ?פשוט נשמע לדחף רגעי' (...) הוא לא ידע בשום בוקר, כשהתניע את המכונית שלו, מה בכוונתו לצלם; כל יום היה מבחינתו יום חדש. ותקופה זו של חוסר ודאות מוחלט נמשכה, הדגיש, כמעט עשר שנים".

חוסר הזיקה הרגשית של הדמויות לעולם הסובב אותן מנטרל את מרכזיותו של האדם כמייצג של המצב החברתי שהוא נתון בו. בשונה מהריאליזם הכמו-מדעי של באלזק או זולה, הריאליזם של וולבק חוקר את העת הזאת באמצעות שוטטות אקראית בין אובייקטים ומערכות, הכופים על האדם את פעולותיו ומניעים דרכו את גלגלי המכונה החברתית בלי שיוכל לשלוט בה ובלי שיהיה מודע לפרטיה ולממדיה. רציונל הטריטוריה של האפוס והרומאן הקלאסי לאחריו - הכיבוש והירושה, עיי החורבות וערי הזהב - מוחלף אצל וולבק במפת טריטוריות מסוג חדש שבה פועלות השרירותיות והעודפות של מערכות הייצור והצריכה.

כל אובייקט הוא טריטוריה המקבלת את ערכה מן התוואי הקרטוגרפי הנקשר בה. כך אפוא "הטריטוריות" בספר יכולות להיות מוצרים תעשייתיים: מים מינרליים נורבגיים, מכונית אאודי, עדשות מצלמה, מחמם-מים, שדיים מסיליקון, אבל גם יצורים טבעיים: טפיל תולעתי בגופו של כלב, הטלת הביצים של נקבות הזבובים. כך גם "המפות" של מערכות הייצור נפרשות זו לצד זו בלא סדר, מציגות רשתות של שמות, תהליכים ועובדות יבשות: מעולם התקשורת הצרפתית, דרך מדריכי מישלן, ועד איי-בי-אם ואפל בפאלו-אלטו; החל בוויליאם מוריס וה"אר-נובו", דרך מגמות אדריכליות במאה העשרים, וכלה בצורת הארגון של גוף המשטרה בצרפת. טוב עשתה המתרגמת רמה איילון כשהוסיפה נספח לביאור שמות ומונחים המצביע על הדיאלוג הישיר שוובלק מנהל עם תקופתו ומסייע לקורא בהבניית המציאות של הספר.

המקום היחיד שהשטיחות והפיזור של הרומאן נשברים בו הוא בכתיבת המפה והטריטוריה של האמן עצמו. החוויה הפנימית של האמן לעולם אינה מתיישבת עם שוק הייצור והצריכה של האמנות. "הגענו לשלב שבו ההצלחה במונחים של השוק מצדיקה ומאשררת כל דבר, מחליפה את התיאוריות, אף אחד לא מסוגל עוד לראות רחוק יותר, פשוט אף אחד", אומר בעל הגלריה על עושרם של סוחרי האמנות. "מהי תמונה בסופו של דבר אם לא פריט ריהוט יקר במיוחד?" אך האמן מוסיף לראות את הדברים אחרת, להביט על העולם בתימהון ובעיניים כלות: "הוא תהה מה הביא אותו לעסוק בייצוג האמנותי של העולם, או אפילו לחשוב שייצוג אמנותי של העולם הוא בכלל אפשרי, העולם היה הכל חוץ מנושא לרגש אמנותי, העולם הציג את עצמו במלואו כמערך רציונלי, נטול קסם או עניין מיוחד".

הפער הזה מגיע לשיאו בשני הדיוקנאות שוולבק יוצר לדמות הסופר שלו עצמו: דיוקן חייו ודיוקן מותו. בדיוקן העצמי מצוי עיקר תעוזתו הספרותית של הרומאן. בהומור גדול וביהירות לא פחותה מפגין וולבק את סמכותו היצירתית ואת המוניטין שניתן לו בעולם הספרות. "מישל וולבק, סופר", כך נקרא הדיוקן שז'ד מרטן מצייר כחלק "מסדרת המקצועות הפשוטים". זהו הרגע שבו יכול וולבק לעטות על עצמו את הגלימה המיתית של איש הרוח כפיגורה תרבותית: "האקספרסיביות הלא-תיאמן של הדמות הראשית. הסופר, שנלכד בדיוק ברגע שבו תיקן איזו טעות באחד הדפים המונחים על השולחן שלפניו, נראה אחוז טראנס, רדוף שיגעון שהיו כאלה שלא היססו להגדירו כ'דמוני'".

אבל ככל שוולבק מבקש לצייר את עצמו בחייו, גם אם הוא מצליח להתלוצץ על כך ולהקצין את הדימוי האניגמאטי והשנוי במחלוקת המיוחס לו, ככל שהוא מבקש דווקא לצייר דיוקן של האמן בחייו הבוגרים כך הוא מובל במהרה אל ציור המוות שלו. במאה העמודים האחרונים של הספר, הדיוקן הפיגורטיבי של הסופר נהפך למופשט. לו מישל וולבק היה צייר, דיוקן המוות שלו היה הולם יותר את התנועה שהוא מבקש לעשות: לצייר את הגופה המרוטשת שלו כמו טפטופי הצבע הענקיים של ג'קסון פולוק או כמו הטקסטורות הגופניות חסרות הצלם של פרנסיס בייקון. להניח בצד את תמונת הדיוקן הסימבולית, זו שתשרוד ותעבור אל הדורות הבאים לטובת "הפאזל חסר-הצורה" של תמונות הדיוקן מזירת הפשע שבה הוא עצמו נרצח: ריח הבאשה של הגופה המרקיבה, נתחי הבשר המעורבים עם קרעי הבשר של הכלב שלו, הראש הכרות המונח על כורסה ממול לאח, שלוליות הדם שיוצרות ערבסקות על השטיח, "צבעים אדומים ושחורים מסתעפים, מתלפפים".

"אני רוצה שהתולעים יחלצו את השלד שלי", הוא כותב בצוואתו, "מאז ומתמיד ניהלתי יחסים מצוינים עם השלד שלי, ואני שמח שיתאפשר לו להיחלץ מעול הבשר שלו".

מה גורם לסופר לכתוב את האופן שבו הוא נרצח? מהו היחס הפרברטי שסופר מנהל עם גופו כשהוא מתאר כיצד חלקי גופו, דם, עור, קרביים מוכנסים כגושים לא מזוהים לתוך שקיות הניילון של חוקרי המשטרה? תשובתו של וולבק יכולה להישמע כך: יש לחלץ את שלד-הגוף מעול הבשר כדי להגיע אל המקום שבו התרבות נגמרת. היש איזה מקום שבו התרבות נגמרת? - הניגוד הזה וההבטחה הזאת מלווים את כל החלק האחרון החותם את הספר.

בדומה לסוף המפעים של ספרו הראשון של וולבק, "הרחבת תחום המאבק", כך גם כאן ככל שקרב הסוף נשמעת קינה חרישית בלתי צפויה. מעבר למפות ולטריטוריות התרבותיות נותרת רק העזובה המוחלטת: הטשטוש שבעומק הדימוי, ניצחון צמחיית הפרא ההולכת ומתפשטת, זיכרון ללא קנה מידה.



מישל וולבק. לאות טבעית, סלידה מוסכמת מראש



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו