בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לפסל במלים מיניאטורות-אוריגאמי

תגובות

שיחות עם המאהב שלי ועם אשתו, מאת אלאונורה לב, הוצאת נ.ב. ספרים, 2011, 518 עמודים

זיכרונותיה של המספרת, גיבורת ספרה החדש של אלאונורה לב, מתחילים בגיל שש, ביום שהמתינה לשווא לאמה שתבוא ותיקח אותה ליום הראשון של שנת הלימודים. בהווה היא נשואה באושר לאורי, שהציע לה לנסות "רומן של אנשים מבוגרים", אחרי שקיימה רומן מתסכל עם ס., חבר כנסת לשעבר וסופר שפירסם ספר אחד ומאז נדם.

חשוב לא פחות, המספרת, רוזי, עובדת כעורכת ספרים בהוצאה חשובה, ועבודתה מפגישה אותה עם מחקרים שונים על התרבות הישראלית העכשווית. המסגרת העלילתית הזאת מאפשרת למחברת גם לספר את סיפורה האישי של רוזי, וגם לפרוש תמונה פנורמית של הפרויקט הציוני, החל בראשיתו וכלה בהסתאבותו הגמורה בהווה.

התוצאה היא רומאן עשיר ומורכב, הן בטווח נושאיו ובשפע האבחנות שהוא מציע, והן בלשונו שאינה חדלה להפתיע. בפתח הספר מודה המחברת מקרב לב "ליסמין שפיגל, שבפגישתנו האחרונה, שלושה ימים לפני מותה, שיחררה אותי מהמקום המייאש שהייתי תקועה בו, ובחוכמתה הנפלאה כתמיד האירה את עיני ועזרה לי להבין על מה בעצם אני מנסה לכתוב. היא היתה פסיכולוגית מהחלומות ואדם מקסים. יהי זכרה ברוך".

למקרא הרומאן אפשר להבין היטב מדוע נזקקה המחברת לעצה כדי להבין על מה בעצם היא מנסה לכתוב. כי מצד אחד לפנינו רומאן ישראלי מאוד, רומאן שעלילתו האישית נטועה היטב בהיסטוריה היהודית, בשואה, ובהוללות-הייאוש הוויימארית המאפיינת את תל-אביב של ימינו. מהרבה בחינות, לפנינו רומאן על ארץ-ישראל היפה והאבודה, על תל-אביב ועל מושבות השרון שאיבדו את התום שלהן ונהפכו למלכודות נדל"ן. הארץ החמה, היפה, שהיתה אמורה להיות קן בטוח לעם היהודי, נהפכה לקניון אחד גדול. ואילו מצד אחר, "שיחות עם המאהב שלי ועם אשתו" הוא רומאן פילוסופי-פסיכולוגי המנסה להבין מהם הכוחות המניעים את בני האדם וממה עשוי היצור האנושי.

המחברת כמו עונה כאן בעקיפין לפרויד, וקובעת כי אין זה נכון שהכוח העיקרי המניע את בני האדם הוא המין. אם יש איזה מפתח להתנהגות האנושית הרי זה הכוח, לא המין. חוק הברזל של הכוח בא כאן לידי ביטוי לא רק בשואה, אלא גם במלחמת המינים. המחברת מגלה שלהיות יהודייה ולהיות אשה אלה שני פנים של אותה מטבע, וכי אותו מצב עצמו מתגלם גם בקיומה של אשה ערבייה: במלחמת המינים נשים הן הקורבן הנצחי בגלל "המום" שיש להן בין הרגליים, ואילו הגבר הוא השליט העריץ.

אחת התכונות המרתקות של הגיבורה היא היכולת שלה לספח לעצמה עלבונות ועצבונות וזיכרונות של אחרים. הנה מה שקורה בזכות התכונה הזאת בסצינה הסופית של הרומאן, שבה מתעלסת המספרת עם עדי, אשתו של המאהב לשעבר: "וצף בה גם זכר דרום-אמריקה, המסע הגדול הלא-הפיך של כל התמימות שהופלו בפח, ושלפעמים, בבתי-הזונות שנמכרו אליהם, היו מוצאות נחמה זו בזרועות זו, נאחזות זו בזו כמפלט ממה שהגברים והחיים עשו להם. חבקי אותי, אחותי, ג'נוסייד שם בחוץ. (...) חבקי אותי, אחותי לעצב, אחותי לפצע, אחותי לחור, למום הזה בין הרגליים שבגללו ככה קרה וקורה לנו תמיד" (עמ' 511).

הגיבורה לא רק מזדהה כאן עם הסבל והניצול הנשי לדורותיו, אלא גם משווה בין הזנות, "העבדות הלבנה", לבין הג'נוסייד, השואה, השוואה שנרמזה עוד קודם לכן ברומאן. המספרת כאילו אומרת ב"שיחות עם המאהב שלי ועם אשתו", תעזבו אותי מכל הדיבורים על הגל הראשון של הפמיניזם והגל השני והגל השלישי. מאחורי כל הגלים האלה, מלחמת המינים נותרה אכזרית ומנצלת כמו שהיתה מאז ומעולם.

שאלה מרכזית נוספת העולה שוב ושוב ברומאן היא "ממה אדם עשוי". עשרות פעמים הגיבורה שואלת את עצמה ממה היא עשויה וממה עשויות הדמויות שסביבה, והיא מגלה שכולנו עשויים מאותם חומרים, ושהחומרים האלה הם יתמות ועלבונות ילדות ונטישה ובדידות וייאוש. ומן הבחינה הזאת אין שום הבדל בינה לבין המאהב שלה לשעבר. אמנם הוא חבר כנסת לשעבר, המוזמן לכל ועדה ציבורית חשובה, הוא הזכר, המזיין הסדרתי, הנכה והעקר מבחינה רגשית, אבל גם הזכר האדיש הזה עשוי מפצעי ילדות ועלבונות ובדידות וייאוש.

הרומאן הזה מורכב כל כך לא רק מפני שכל אמירה שבו נפגשת באמירה הפוכה, ומול המאהב חסר הרגשות נמצא אורי, הבעל החכם והסבלן המשפיע אהבה אינסופית על הגיבורה. הרומאן מורכב כל כך קודם כל מפני שכל אמירה שבו מתפרקת מתוכה, כי גם הגבר התאוותן והעריץ הוא בעצם יתום נטוש ובודד. והאשה היא הקורבן הנצחי, אבל יש בה גם צד מקרבן חזק מאוד. באותה מידה גם היהודי הוא הקורבן הנצחי, אבל היהודים הם שהיו אחראים במידה רבה במאות הקודמות ל"עבדות הלבנה", הם שהזנו את הבנות היהודיות העניות ומשכו אותן בהבטחות שוא לדרום אמריקה. והיהודים הם אלה המתנהגים בהווה באלימות רבה כלפי הפלסטינים.

"שיחות עם המאהב שלי ועם אשתו" הוא רומאן חניכה-אנציקלופדי, רומאן של התבגרות והתפכחות מאשליות. ההתפכחות כאן קשורה בדמותו של המאהב (ס., הסופר, התגלמות הספרות עצמה, נהפך בסופו של דבר לסמאל, מלאך המוות), בחלום הציוני, וגם בתקווה של הגיבורה להבין את המציאות שלה, את הכאוס הנורא שהיא רואה סביבה. בסופו של דבר היא מבינה שאין למציאות הזאת מפתח אחד, ובעצם אין סיפור כולל אחד שייתן משמעות כלשהי לכאוס הזה.

עם זאת, התמונה שמצייר הרומאן אינה קודרת לגמרי. אורי, בעלה של המספרת, הציע לה בפגישה הראשונה שלהם, "רומן של אנשים מבוגרים", והרומן הזה מחזיק מעמד, מתפתח ומתחזק כבר שנים רבות. אם יש גאולה בספר הזה, הרי שזו נמצאת לא באמנות ולא במלים ולא באהבה משכרת, אלא ברומן של אנשים מבוגרים, אנשים מפוכחים. החיק המשפחתי הוא המקום היחיד בספר המציע ביטחון כלשהו, הגנה מפני הרשע והאי-היגיון של הקיום. הקשר עם אורי אינו מגן על הגיבורה מכל השדים והסיוטים שמציקים לה, וכשהיא מתעלסת אתו היא עדיין מתגרה למחשבה שהיא "זאבת סטאלגים" רעבה, אבל יש בקשר הזה מספיק חיוניות וכוח כדי להתמודד עם השדים האלה ולשמור אותם על אש קטנה.

אציין עוד כי פלורינדה, הסופר-אגו הנשי של הגיבורה, גוברת בסופו של דבר על יריביה, ובניצחון הזה מסתיים הרומאן. עם זאת, הנפח שיש ברומאן הן לפלורינדה והן לאורי הוא קטן לאין שיעור מן הנפח הניתן לפצעים ולעלבונות הילדות ולשדי הנפש היהודית והנוצרית גם יחד.

כמו כל רומאן טוב, גם הרומאן הזה כולל בתוכו את הארס-פואטיקה שלו. המאהב של המספרת אומר לה באחת ההזדמנויות שעלילה היא עניין פרימיטיבי, וכי רק הטקסטורה עושה את הטקסט (זוכרים את נבוקוב שהכריז כי העלילה היא רק עצם שהוא זורק לקוראיו?). וכך מתארת המספרת את הסיפורת של המאהב שלה, ס: "בסגנונו ההיפר-ריאליסטי הפרטני - כמפסל במלים מיניאטורות-אוריגאמי דקיקות מרהיבות של הזיות ומציאות מקופלים ללא הפרד זה בזה" (321). זהו תיאור מדויק של הסגנון של הרומאן הזה. את המיניאטורות המרהיבות האלה נמצא כאן כמעט בכל עמוד, אם כי הסגנון ההיפר-ריאליסטי עלול למנוע מקוראים לא מעטים להגיע לסופו של הרומאן. המרקם הלשוני שלו הוא חגיגה לאוהבי ספרות. המרקם הזה משלב בטבעיות גמורה עברית עכשווית ועברית מקראית, אמירות ישירות ואימז'ים רעננים, והוא קודר ומשעשע כאחד בשפע הבחנותיו וצירופיו המקוריים.



אלאונורה לב. שדים על אש קטנה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו