בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מעולם הספרות והאמנות | קרוואג'ו נביא הקולנוע האפל והמואר

תגובות

לחובבי הצייר החידתי והאלים מיכלאנג'לו מריזי דה קרוואג'ו (1571-1610), שמת לפני כ-400 שנים, מוצעים באנגלית שני ספרים חדשים שהביקורת משבחת.

במשך מאות בשנים נחשבה תקרת ארמון פארנזה ברומא (כיום מקום מושבה של שגרירות צרפת), שציירו האחים קראצ'י מבולוניה, כיצירת מופת שאין לה מתחרים. האחים קראצ'י, ובעיקר אניבלה, הוערכו אפוא כגדולי הציירים של הבארוק האיטלקי. בזמן פריחתם ברומא נתפש קרוואג'ו בן זמנם כדמות בעייתית וכצייר בעל טכניקה פגומה. בני זמנו ביקרו את דרך השימוש שלו באור וצל, את הנטורליזם ואת העדר הריסון שלו בתשוקתו אליו.

אבל במאה העשרים התהפך הגלגל, כי קרוואג'ו נראה פתאום בן זמננו, נביא הקולנוע, צייר של חשיכה לא ניתנת לחדירה עם הבזקי אור מפחידים. הוא היה לגיבור של התיאוריה הקווירית, ונושא מושך לפסיכואנליטיקאים בשל היותו אישיות נרדפת מלאה זעם ואלימות. הוא היה לסמל האמן הנרדף, המוקא מן החברה בשל אחרותו. וככל שמשך קראווג'ו את הנפש המודרנית, כן נשכחו האחים קראצ'י מלב, הגם שקרוואג'ו הירבה ללמוד מהם.

ספרים לא מעטים נכתבו על קרוואג'ו וניסו לפצח את סודותיו. עכשיו מגיש החוקר אנדרו גרייהם-דיקסון ביוגרפיה חדשה - "חיים קדושים וחילוניים" - ספר מהנה ומבריק, לפי מבקרי העיתונים האנגלים. גם ספרו של החוקר האמריקאי מייקל פריד "הרגע של קרוואג'ו" זוכה לשבחי הביקורת, הגם שאינו מטפל אלא בתמונות עצמן.

כל מה שידוע על קרוואג'ו נשאב מן הדו"חות המשפטיים והאזרחיים שבהם נזכר עקב קטטות, דקירות סכין, קללות, הוצאת דיבה, זריקת אבנים ואף רצח. אבל קולו של הצייר אילם, והסיפורים שסופרו עליו עוינים לרוב.

נשארו שלושה מקורות בני זמנו, שעליהם נסמכים החוקרים, וכמובן, הציורים. המקור הראשון הוא הדו"ח שכתב הרופא ג'וליו מנצ'יני מן העיר סיינה, שהכיר את הצייר ברומא בין השנים 1595 ל-1600. המקור השני הוא צייר מתחרה, שתבע את קרוואג'ו על הוצאת דיבה ונקם בו אחרי מותו בכתיבתו עליו. זה ג'ובני בליונה, שהבין ככל הנראה שקרוואג'ו צייר טוב ממנו וחיקה אותו. כמה עשרות שנים אחרי כן כתב על הצייר המלומד ג'ובני פייטרו בלורי עבודה מתוחכמת שעוסקת בתיאוריה של האמנות. בלורי כבר הסתמך על קודמיו. אף לא אחד מן הדו"חות הללו אמין לגמרי, הגם שמנצ'יני טוען שהיה נוכח בפרידה המכאיבה של הצייר מאחיו הישועי ג'ובן-בטיסטה. נראה ששררה ביניהם איבה מימות התבגרותם בלומברדיה שנשלטה על ידי הספרדים, כשרבים מבני משפחתם מתו בדבר.

קרוואג'ו חי חיים אפלים ומסוכנים. התיעוד של חיי אמן במאה ה-16 הוא מקוטע, רכילותי וסותרני. עם זאת, התיעוד עשיר בגלל התנגשויותיו של האמן עם החוק. כך מסופר שבהזדמנות אחת, במסעדה ברומא, שאל את המלצר אם הארטישוק עשוי בשמן או בחמאה. המלצר ענה לו בהתנשאות שאינו יודע, הרים אחד והריח אותו. קרוואג'ו ראה בכך עלבון, והוא חטף את הצלחת והטיחה בפני המלצר בתוספת קללה. הוא היה רתחן, ללא ספק.

השאלה המרכזית העולה מסיפור חייו של קרוואג'ו היא שאלת זהותו המינית. מייקל פריד טוען שהעדות ההיסטורית מצביעה על כך שהיה דו-מיני ואהב נשים וגברים כאחד. על כך אומר גרייהם-דיקסון שמיניותו של הצייר נחשבה מפתח יחיד להבנת אישיותו וחייו וכוח המפעפע באמנותו כמו בתהפוכות חייו. הוא טוען שאין לכך הוכחה מכרעת, וכל אמנותו מרמזת על דו-משמעיות. לדעת גרייהם-דיקסון הוא היה "אומני-סקסואלי". הסיפור מסתבך בגלל היות הפטרון שלו - הקרדינל פרנצ'סקו מריה דל מונטה - "פדרסט רפה שכל", לפי השמועה שהפיצו אויביו הפוליטיים.

מייקל פריד אינו מתעסק בביוגרפיה של הצייר. "הרגע של קרוואג'ו" עוסק בחקר הציורים. יש בזה משום מגבלה. לפי פריד, קרוואג'ו היה מרוכז לחלוטין באופן הציור, כך שיזכה במלוא תשומת הלב. הוא מניח שפטרוניו, שהאכילו אותו ונתנו לו מגורים, עודדו אותו בכיוון הזה. אלה היו אנשים בעלי גלריות פרטיות, שבהן אפשר היה לצפות ביצירות אמנות באין מפריע. בניתוח של פריד, הפטרונים היו מעין משפחה מורחבת של האמן, שהיללה את היצירות בדיוק מן הטעמים שהאמן כיוון להם. יש לכך כמובן השלכות ביוגרפיות, והדבר תרם למיתוס על היותו פורע חוק.

מדוע כה מדברים אלינו הציורים שלו? שואל פריד, ותשובתו היא שלאמנות של קרוואג'ו יש תכונה של היטמעות בתוכה; למופנמות שלה יש כוח משיכה. הצופה הנשבה בקסמה נכנס אליה בלי לחשוב על דרך מילוט, כותב פריד. הצופה נמשך אל הדמויות בציורים, ואפילו השוליות ביותר מרשימות אותו לפעמים יותר מדמויות חיות. פריד מפרש כמה ציורים כייצוגי ראי בעבודת הציור. זה רגע ההיטמעות. אבל יש גם רגע של "נראות", כשהצייר מנתק את עצמו מן הציור ומבסס את הדימוי המצויר כדימוי, ואת הציור כתמונה הפונה אל הצופה. קרוואג'ו חובב עריפת ראשים, ויש לו דיוקן עצמי כערוף ראש בציור המופלא "דוד עם ראש גולית". כאן ההתנתקות היא אולטימטיבית. בימאי הקולנוע מרטין סקורסזה ציין שקרוואג'ו צייר ציורים כמו "יהודית עורפת את ראשו של הולופרנס" באמצע פעולת הכריתה; הצופה מגיע אל הציור באמצע הפעולה ונבלע בו.

קרוואג'ו נולד מחוץ למילאנו והגיע צעיר מאוד לרומא. שם אימץ אותו הקרדינל דל מונטה, שהבין שהנער חונן בכשרון נדיר. ציוריו היו ישירים, ריאליסטיים ואינטנסיביים, והוא יצר סגנון בעל ממד של סיפור מקראי שכמו התרחש בחוצות רומא. מיד הובן שסגנונו שונה מהסגנון הקלאסי של האחים קראצ'י - מורי הדור ההוא.

אנדרו גרייהם-דיקסון מראה שהאמן בילה בבתי הבושת של רומא, התיידד עם זונות, ועשה בהן שימוש כדוגמניות. הוא היה אלים, ונהג לשוטט ברחובות האחוריים של רומא באישון לילה, חמוש בחרב ומחפש קטטות. גרייהם-דיקסון סבור שאולי היה סרסור. בסופו של דבר הרחיק לכת. ב-1606 יצא לדו-קרב מסיבות לא ברורות, הקשורות בנטייתו לפרוצות. היריב נפגע בגרגרתו. קרוואג'ו ברח לנאפולי, וקיבל הזמנה לצייר קבוצת אצילים שהקדישו את ימיהם לטיפול בעניים ובחולים. זו יצירה רבת כוח, שעדיין אפשר לראותה בכנסיית פיו מונטה דלה מיזריקורדיה.

מאחר שרצה שיסלחו לו את פשעו, החליט להיעשות אביר מלטה. כך הגיע למלטה, וניתנה לו הזמנה גדולה לצייר דיוקן של האח הגדול של המסדר. הוא הסכים לצייר מזבח לכנסיית יוחנן הקדוש. זה ציור ענקי, קולנועי כמעט, הממלא את החלל, ונראה כמגיח מתוך החושך של הקתדרלה. גם כאן הסתבך והושלך לכלא. הוא הצליח להימלט וברח לסיציליה; שם סייע לו צייר עמית, ושוב קיבל הזמנות גדולות. הוא נהג לישון בבגדיו, חמוש. ועדיין צייר ציורים גדולים, ביניהם קבורתה של לוצ'יה הקדושה, תחיית לזרוס, ותמונת ההערצה של הרועים. קרוואג'ו עזב את סיציליה לנאפולי. כאן, ליד בית בושת של נערים, תפסו אותו אויביו וחתכו את פניו. זמן לא רב אחרי זה מת.

הקריירה שלו הייתה קצרה אך רבת השפעה על אופי הציור האירופי. אמנים רבים בארצות שונות ניסו לחקות אותו, וניסו את כוחם בניגודים העזים של אור וצל ושל אקספרסיביות מיידית (טל"ס, טיימס, טלגרף, אינדיפנדנט, גרדיאן).

The Moment of Caravaggio, by Michael Fried, Penguin, 504 pp.

Caravaggio - A Life Sacred and Profane, by Andrew Graham-Dixon, Princeton University Press, 328 pp.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו