בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מוסיקה שלא שמעת מעולם

עדה ברודסקי

תגובות

עדה ברודסקי מתה בירושלים ב-12 באפריל השנה. ידיעותיה הנרחבות בספרות ובמוסיקה העשירו את עולמם של רבים: היא ערכה ספרים רבים על תולדות המוסיקה הקלאסית, תירגמה שירה גרמנית, בין השאר את הכרך "הליד הגרמני - ממוצרט עד מאהלר", חיברה מונוגרפיה מקיפה של ריינר מריה רילקה, תירגמה משיריו וגם את ספריו "רשימותיו של מלטה לאורידס בריגה" ו"מכתבים אל משורר צעיר". במשך שנים ארוכות היתה עורכת תוכניות מוסיקליות, בתחילה ברשת א' ואחר כך בקול המוסיקה, ותוכניותיה גילו פנים חדשים מחייהם של מלחינים ותיקים ומיצירותיהם לציבור הרחב. התוכניות היו תערובת מרתקת של סיפורים אישיים על המלחינים, מכתביהם האישיים, קטעי יומן ואפילו חוות דעת רפואיות, כולם פרי לקטנות שקדנית. ברודסקי אספה, תירגמה וערכה את הדברים והם הופיעו לצד קטעים מוסיקליים פרי עטם של המלחינים.

שני הקטעים המובאים כאן הם מהפרק האחרון בסדרת התוכניות על רוברט שומאן, שנקראה "קולות מאופל" ושודרה לראשונה ב-1979. הפרק מספר על שנותיו האחרונות של שומאן, פגישתו עם יוהאנס ברהמס הצעיר, שהתקיימה בסוף 1853, לרושם הנפלא שהותיר בלבו המלחין הצעיר, לדיכאון שהעמיק מאוחר יותר, ובעקבותיו גם ניסיון ההתאבדות השני שלו ב-1854. בסופו של דבר מתואר אשפוזו בבית החולים לחולי נפש ומותו, שנגרם כנראה כתוצאה מהרעלת כספית.

***

ב-30 בספטמבר שנת 1853 כותבת מארי שומאן, הבת, ביומנה:

"מר ברהמס מהמבורג,

יום אחד לקראת הצהריים צילצל הפעמון ואני מיהרתי, כדרכם של ילדים, לפתוח את הדלת. איש צעיר מאוד בשיער ארוך ובהיר, יפה תואר כאורו של יום, עמד לפני. הוא שאל על אבי, עניתי לו שהורי אינם בבית. הוא שאל מתי יוכל לחזור והזמנתי אותו ליום המחרת בשעה אחת-עשרה, כי בשתים-עשרה נהגו הורי לצאת לשעה של טיול. בשעה הייעודה חזר. הייתי בבית הספר, אבל את הסיפור שמעתי פעמים אינספור מאמי וגם ממנו. אבי, ששמע עליו רבות וטובות מפי יוזף יואכים, הזמין אותו להיכנס. הוא הביא אתו את חיבוריו, ואבי אמר שאם כבר טרח לבוא מוטב שינגן אותם בעצמו. האיש הצעיר ישב אל הפסנתר, אבל מיד אחרי התיבות הראשונות אמר אבי: "את זאת קלרה חייבת לשמוע". הוא יצא לקרוא לאמי וכששב אמר: "עכשיו, קלרה יקירתי, את עתידה לשמוע מוסיקה שלא שמעת מעולם. ואתה איש צעיר, הואילה נא להתחיל מחדש". כשחזרתי מבית הספר באותו יום מצאתי את הורי נפעמים ונרגשים, ובמשך כל הארוחה לא פסקו מלדבר על הגאון שהופיע במשכנם במפתיע - יוהנס ברהמס".

התרגשותו של שומאן מהמלחין הצעיר ממשיכה לפעם בלבו והוא מכנה אותו שליח אמיתי, מי שעתיד לכתוב חזון התגלות שדורות על דורות ינסו לפענח אותו. התרגשותו מגעת עד כדי כך שאף על פי ששנים רבות קודם לכן חדל מלכתוב בכתב העת "הביטאון החדש למוסיקה", שאותו יסד ואותו ניהל בלייפציג, כתב על ברהמס את השורות הבאות: "לא ליסט, לא וגנר ולא שכמותם יעצבו את פניה של מוסיקת העתיד. הגואל לעתיד שכה בושש לבוא, הנה הוא עומד מאחורי כותלנו".

אבל ההתרגשות הזאת לא האריכה ימים רבים; מצבו של שומאן מידרדר והולך, הוא שומע קולות וצלילים, וב-1854, לאחר שהוא מנסה לשים קץ לחייו בפעם השנייה והפעם, באמצעות קפיצה לריין, שומרים עליו קלרה אשתו וילדיהם בכל שעות היממה. בסופו של דבר הוא מתאשפז מרצונו בבית החולים לחולי נפש, וכך כותבת ביומנה קלרה, כמה ימים אחרי אשפוזו על אודות האירועים שהובילו אליו:

"ביום שישי בלילה לא עצמנו עין, צליל אחד ויחיד שפה ושם התווסף אליו מרווח אחר יסר את רוברט בלי הרף. למחרת חש עצמו בטוב, אך בערב שב הפגע לייסרו והתמיד במשך כל יום המחרת. רוברט האומלל סובל נוראות. כל רעש הופך באוזניו למוסיקה, ואף כי מוסיקה מופלאה היא, שאין זוכים לשומעה אלא בחלום, מכלה התופעה המוזרה את כוחותיו כליל. הרופא אומר שאין בידו להושיע. הלילות הבאים היו רעים מאוד. לא ישנו כלל. במשך היום ניסה לעבוד, אך הדבר עלה לו במאמצים נוראים. פעמים אחדות אמר, שאם הצלילים לא ירפו ממנו, עלול מוחו להתפקע. הוא שמע עתה יצירות שלמות מראשית ועד סוף מנוגנות בידי תזמורת מלאה והאקורד האחרון הוסיף להצטלצל באוזניו עד שהצליח, תוך גיוס כל כוחותיו, להטות את מחשבותיו ליצירה אחרת, ואנחנו לא יכולנו לעשות דבר כדי להקל עליו.

"ביום שישי 17 באוקטובר בלילה קם מן המיטה כדי להעלות על הכתב נושא שלדבריו מלאכי השמים הם שזימרוהו באוזניו. לאחר שכילה את מלאכתו חזר לשכב והמשיך להקשיב לקולות המלאכים שגילו לו אוצרות כמוסים של מוסיקה שמימית. הבוקר בא ועמו תמורה מחרידה: קולות המלאכים התחלפו בקולות הצריחה של שדים שהתנפלו עליו כדי להשליכו לגיהנום. הוא צעק מפחד ומכאב ושני הרופאים שהגיעו למקום הצליחו רק בקושי להחזיק בו.

"כעבור כחצי שעה נרגע פתאום וישב לעבור על ההגהות לקונצ'רטו לצ'לו. הוא הסביר שעיסוק זה מסיח את דעתו מן הקולות הבלתי פוסקים.

"ביום ראשון 26 באוקטובר, השתפר מצבו במקצת. הוא השמיע לפנינו סונטה מפרי עטו של מלחין צעיר, מרטין כהן ותוך כך הגיע לידי התעוררות כה נלהבת שהזיעה ניגרה על מצחו. לאחר זאת סעד ארוחת ערב בחיפזון נורא. פתאום, בשעה תשע וחצי קם, דרש את בגדיו והודיע שברצונו לנסוע לבית מרפא לחולי רוח, כיוון שאיננו עוד אדון למחשבותיו ואין הוא יודע מה יעולל במשך הלילה. הוא הכין את כל החפצים שביקש לקחת עמו: שעון, כסף, נייר תווים, קולמוסים, סיגרים, הכל מתוך שיקול דעת צלול. כשאמרתי לו, רוברט, האם ברצונך לעזוב את אשתך ואת ילדיך? השיב, זה לא לזמן רב, בקרוב אחלים ואשוב".

רוברט שומאן מת ב-29 ביולי 1856, זמן קצר אחר כך.



עדה ברודסקי. לקטנות שקדנית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו